רע"א 3777/08 ג'אד כסאברי נ. טכנוטייר בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 4339/07 (הנשיאה ב' גילאור והשופטים א' רזי וא' קיסרי) בו נתקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת.א. 11653/03 (השופטת ב' טאובר).

1.

המשיבה עוסקת, בין היתר, במכירת מכשור למוסכים. בחודש פברואר 2003 נקשרה עסקה בינה לבין המשיב הפורמלי – שניהל מוסך – ובה נמכרו לו מספר פריטים המשמשים לטיפול בכלי רכב ( להלן: הציוד ). התמורה היתה אמורה להשתלם למשיבה במספר שיעורים חודשיים, ולצורך הבטחת התשלום ערך המשיב הפורמלי שטר חוב שנמסר למשיבה. הציוד נמסר למשיב הפורמלי ובמועד סמוך הנפיקה המשיבה למשיב הפורמלי חשבונית שבה נכתב בין היתר כי "אנו מסכימים כי הסחורה המפורטת תועבר לבעלותינו עם סילוק מחירה בפועל" ( להלן: תניית שימור הבעלות ).

המשיב הפורמלי לא שילם את התמורה בעבור הציוד, ולאחר שניתק כל קשר עם המשיבה התחוור לה כי הוא סגר את עסקו. לאחר מכן התברר למשיבה, כי הציוד נמצא בשימושו של המבקש. המשיבה, שראתה עצמה כבעלת הציוד, פנתה למבקש בדרישה להשיבו אליה. פניותיה נדחו, שכן המבקש טען שרכש את הממכר מהמשיב הפורמלי.

המשיבה הגישה תביעה כנגד המבקש והמשיב הפורמלי, ובה עתרה להשבת הציוד ולתשלום פיצויים בגין השימוש בו, בגין הפסדים שנגרמו לה ובגין נזק שנגרם לציוד. לחילופין תבעה המשיבה כי ישולם לה שווי הממכר בצירוף פיצוי בגין השימוש שנעשה בו.

2.

במסגרת ההליך בבית משפט השלום ניתן כנגד המשיב הפורמלי פסק דין בהעדר הגנה.

בית משפט השלום דחה את תביעת המשיבה כנגד המבקש, שכן נקבע כי לא ניתן לייחס למשיב הפורמלי הסכמה לתניית שימור הבעלות במועד מסירת הציוד לידיו. זאת מכיוון שהמשיבה לא זימנה לעדות את מר גלר – נציג המשיבה שמסר את הציוד ואת חשבונית המס למשיב הפורמלי – ומכיוון שאין דרך לוודא כי החתימה על החשבונית היא אכן חתימתו של המשיב הפורמלי. עוד צויין, כי המשיבה הבהירה למשיב הפורמלי את משמעותה של תניית שימור הבעלות רק יום או יומיים לאחר מסירת הציוד בפועל, ולכן במועד מסירת הציוד לא התקיים מפגש רצונות לעניין התניה.

בית משפט השלום עבר לבחון את הנסיבות החיצוניות ואת התנהגות המשיבה, וגם מהן הסיק כי המשיבה לא התכוונה להשאיר אצלה את זכות הבעלות בציוד. כך נקבע, כי עצם העובדה שהמשיבה דרשה את קבלתו של שטר בטחון מהמשיב הפורמלי תומכת במסקנה כי הצדדים לא סברו שהבעלות בסחורה נותרה בידי המשיבה. בית המשפט הוסיף וציין, כי העובדה שההתקשרות בין הצדדים בוצעה עוד בטרם ניתן פסק הדין בפרשת קידוחי הצפון [רע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני) , פ"ד נז(3) 385 (2003)] מעידה אף היא על אומד דעתם של הצדדי. זאת מאחר שניתן להניח שהמשיבה היתה מודעת להלכת קולומבו שהיתה בתוקף באותה עת [ע"א 455/89 קולומבו, מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ , פ"ד מה(5) 490 (1991)], ואשר לפיה לא יינתן תוקף לתניית שימור בעלות שנועדה להבטיח את תשלום התמורה למוכר.

3.

המשיבה ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. בית המשפט (הנשיאה ב' גילאור והשופט א' רזי) ציין, כי על אף הוראת סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, הצדדים רשאים להתנות על המועד בו תעבור הבעלות בטובין לידי הקונה, וכי על פי פסק הדין בפרשת קידוחי הצפון , כאשר הצדדים מסכימים על תניית שימור בעלות שיש לה הגיון כלכלי או מסחרי, יינתן לה תוקף אף בלא שהמוכר רושם משכון על הטובין.

דעת הרוב בבית המשפט קמא קבעה, כי המשיבה עמדה בנטל השכנוע והצליחה להוכיח כי המשיב הפורמלי חתם על החשבונית שבה הופיעה תניית שימור הבעלות, וכי תנאי זה הוסכם בין הצדדים. זאת לאור עדותו של מנהל המשיבה, אשר לא נסתרה. עוד נקבע, כי לא היה מקום לזקוף לחובת המשיבה את אי העדתו של נציגה (מר גלר), שכן לא הוצג כל טעם שבגינו יש לפקפק בנכונות גרסתו של מנהל המשיבה.

דעת הרוב בבית המשפט המחוזי מצאה גם כי ניתן ללמוד על הסכמת המשיב הפורמלי לתניית שימור הבעלות מכך שניתן לו הסבר על התניה. מכך הסיקה דעת הרוב כי המשיב הפורמלי היה ער לתניית שימור הבעלות, ובחר שלא להשיב את הציוד למשיבה בהזדמנות הראשונה.

בית המשפט המחוזי – בדעת הרוב – המשיך וקבע, כי הראיות החיצוניות תומכות אף הן במסקנה כי הצדדים הסכימו על תניית שימור הבעלות. כך נקבע, כי העובדה שהמשיבה דרשה לקבל לידה מהמשיב הפורמלי שטר חוב לצורך הבטחת תשלום התמורה, אינה שוללת כשלעצמה את המסקנה כי בין הצדדים הוסכם על שימור הבעלות בציוד, שכן מ דובר בבטוחה נוספת. ראיה חיצונית נוספת מצאה דעת הרוב בכך שהמשיבה שמרה על זיקה לציוד באמצעות הטבעתו במספרי זיהוי וביקור של נציגיה שתרו אחרי הציוד. זיקה זו תומכת במסקנה כי המשיבה שימרה בידיה את הבעלות בציוד.

דעת הרוב בבית המשפט המחוזי ציינה, כי נסיבות העסקה בין המבקש לבין המשיב הפורמלי אפופות ערפול, ולכן אין תשתית עובדתית מספיקה לצורך בחינת התקיימותם של חלק מהתנאים לתחולתה של תקנת השוק, כגון תום ליבו של המבקש ושאלת התמורה ששולמה על ידו. עם זאת נקבע, כי תקנת השוק אינה חלה על מכירת הציוד למבקש, מכיוון שאין לומר שהמשיב הפורמלי, שניהל עסק של מוסך, עוסק במכירת טובין מסוגו של הציוד.

אי לכך, קבע בית המשפט המחוזי בדעת הרוב כי הבעלות בציוד נותרה של המשיבה, והמבקש לא רכש בו זכות. עם זאת, ולאור הזמן שחלף מאז קיבל המבקש להחזקתו את הציוד, נקבע כי אין להשיב את הציוד לידי המשיבה, אלא יש לחייב את המבקש בתשלום מחיר הציוד, כפי שהיה המשיב הפורמלי אמור לשלמו למשיבה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. כמו כן, לאור התשלומים ששילם המבקש למשיב הפורמלי קבע בית המשפט כי המבקש אינו חייב בדמי השימוש בציוד.

4.

כבוד השופט א' קיסרי סבר אף הוא כי יש לקבל את הערעור, מאחר שלשיטתו המשיבה "הראתה, במידה הדרושה במשפט אזרחי, את קיומה של הסכמה בעניין תניית שימור הבעלות". זאת בהעדר ראיה למחאה כלשהי מצידו של המשיב הפורמלי ובצירוף עדותו של מנהל המשיבה לפיה הובהר למשיב הפורמלי דבר קיומה של התניה.

5.

בבקשה שלפניי טוען המבקש, שלא היה מקום להסיק כי המשיבה והמשיב הפורמלי הסכימו על תניית שימור הבעלות. זאת מכיוון שלשיטתו הנטל להוכיח כי המשיב הפורמלי לא חתם על החשבונית מוטל על המשיבה, והמשיבה לא עמדה בנטל זה. לטענת המבקש, בית המשפט קמא היה צריך לייחס משקל כלשהו במסקנותיו למחדלי המשיבה בהבאת תשתית לטענתה כי המשיב הפורמלי חתם על החשבונית, ובין היתר לכך שנמנעה מלהביא ראיות שהיו תחת ידה. המבקש טוען גם, כי לא יתכן שהעדרותו של המשיב הפורמלי מהדיון תפעל נגד המבקש.

המבקש מוסיף וטוען, כי בית המשפט לא שקל לחובת המשיבה את העדר התקיימותם של מבחנים נוספים לבחינת תוקפה של תניית שימור הבעלות, כגון האם נותרו בידי המשיבה הזכויות לנהוג בציוד מנהג בעלים והאם המשיבה דאגה לביטוח הציוד.

טענה נוספת של המבקש היא כי בית המשפט קמא היה צריך להעניק משקל לכך שבעת עריכת העסקה בין המשיבה לבין המשיב הפורמלי היתה בתוקף הלכת קולומבו , ולכן תניית שימור הבעלות היתה צריכה להיבחן על פיה ולא לפי הלכת קידוחי הצפון .

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה החלטתי לדחותה מבלי לבקש את תגובת המשיבים.

הלכה היא כי לא תינתן רשות לערעור שני אלא מקום שהבקשה מעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית חדשנית ועקרונית החורגת מד' אמותיה של המחלוקת הפרטנית והנקודתית שבין הצדדים [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. הבקשה שלפניי אינה מעלה כל סוגיה שכזו, בהיותה תחומה כולה בגדרו של ההליך הספציפי.

גם אם נקבל – לצורך הטיעון – את טענות המבקש באשר לטעות שנפלה ביישומה של הלכת קידוחי הצפון על המקרה דנן, הרי שאין בכך כדי להפוך את השאלה לסוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערעור נוסף [ ראו רע"א 7652/06 ולפמן תעשיות בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (לא פורסם, 15.10.06); רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם, 15.11.98); רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות , פ"ד מז(3) 221 (1993) ].

המחלוקת שהתגלעה בין שופטי הרוב לבין השופט בדעת יחיד בפסק הדין קמא, אף היא אינה מצדיקה כשלעצמה דיון בגלגול שלישי. כך גם טענת המבקש שלפיה בית המשפט המחוזי התערב שלא כדין בממצאי העובדה של בית משפט השלום [ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 180 (התשנ"ט)].

גם לגופו של עניין איני מוצא ממש בטענות המבקש. מרבית טענותיו של המבקש הן טענות עובדתיות במהותן, אשר אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן, וקל וחומר שלא בגלגול שלישי [ בע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד

(לא פורסם, 13.11.05); רע"א 10820/05 מועלם נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 20.4.05)] .

זאת ועוד, איני מוצא פגם באופן בו יישם בית המשפט קמא את הלכת קידוחי הצפון במקרה דנן, ובקביעתו כי המשיבה והמשיב הפורמלי הסכימו על תניית שימור הבעלות ולכן הבעלות בציוד נותרה בידי המשיבה. על פני הדברים, קביעות אלה מהוות יישום נכון וראוי של האמור בהלכת קידוחי הצפון , לפיה "בהעדר טעמים מיוחדים – תניית שימור הבעלות מייצגת עיסקה אמיתית, המשקפת את המציאות" (שם, בעמ' 408).

אי לכך, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.