רע"א 3818/18 זאב מנחם מנצור נ. אליהו ליאופולד

1.

אביו וסבתו של המבקש (ילידי 1917 ו-1897 בהתאמה) התגוררו בדירה בעיר תל אביב-יפו (להלן: הדירה ) יחד עם שתי משפחות נוספות. אם המבקש (ילידת 1933) נישאה לאביו בשנת 1957, ועברה אף היא להתגורר בדירה. בשנת 1967 נערך הסכם שכירות שעליו חתומים בעלי הדירה דאז ואביו וסבתו של המבקש, בגדרו הוסכם כי אלה האחרונים יהיו דיירים מוגנים בדירה (לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: החוק ) ; להלן: הסכם השכירות ). סבתו ואביו של המבקש נפטרו בשנים 1987-1986, עת שהה בחוץ לארץ. אמו המשיכה להתגורר בדירה ונפטרה בשנת 2009. בשנת 2014 רכש המשיב את הדירה מבעליה הקודמים (להלן: חוזה המכר ) . בחוזה המכר צוין כי "בדירה מתגורר דייר בשכירות מוגנת על פי חוק הגנת הדייר [...] וזכויות המוכרת בדירה כפופות לזכויות הדייר המוגן". בהתאם לכך, מחיר התמורה שנקבע לדירה היה נמוך מערך השוק. בהמשך, הגיש המשיב תביעה לפינוי המבקש מהדירה וזה האחרון התגונן בטענה כי הוא התגורר עם אמו בדירה חצי שנה לפני שזו נפטרה ולכן הוא זכאי לדיירות מוגנת מכוח מעמדו כדייר "נגזר". עוד טען המבקש כי הגם שאמו לא הייתה חתומה על הסכם השכירות, זכויות הדיירות המוגנת בדירה נרכשו בעזרת נכסיה ולכן אלו הוקנו גם לה. יוער כי במסגרת בירור התביעה כל אחד מהצדדים ויתר על חקירה נגדית של עדי הצד השני.

2.

ביום 17.11.2016 דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' היימן ) את התביעה לפינוי המבקש מהדירה. נפסק כי אביו של המבקש התקשר בהסכם השכירות בשמו ובשם האם ולכן גם היא קנתה זכות דיירות מוגנת "מקורית"; וכי המבקש התגורר עם אמו בדירה במחצית השנה שקדמה לפטירתה, ולכן הוא מתגורר בה כדין מכוח מעמדו כ"דייר-מוגן-נגזר".

3.

ערעור שהגיש המשיב על פסק הדין האמור התקבל ביום 16.4.2018 ברוב דעות בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' שנלר והשופטת ע' רביד ) נגד דעתו החולקת של סגן הנשיא ק' ורדי . בחוות הדעת של שופטי הרוב נקבע כי

המבקש לא הוכיח שאמו, שלא הייתה חתומה על הסכם השכירות כאמור, קנתה מעמד של דיירת מוגנת מקורית בדירה; וכי בניגוד לקביעת בית משפט השלום, העובדה שהאם אינה חתומה על הסכם השכירות היא משום צעד מכוון, בין היתר על רקע עניינם של האב והסבתא עת רכשו את זכויות הדיירות המוגנת. לפיכך, סברו שופטי הרוב כי מעמדה של האם בדירה, לאחר פטירת האב, היה של דיירת נגזרת בלבד ועל כן – לא עומדת למבקש זכות של דייר "נדחה", משלא התקיימו התנאים הקבועים לכך בחוק. אשר לטענה כי המשיב מנוע מלטעון נגד זכות הדיירות המוגנת של המבקש משום שזו צוינה בחוזה המכר, נקבע כי המשיב לא ראה את הסכם השכירות טרם החתימה על חוזה המכר וזה הוצג לו רק לאחר הגשת התביעה לפינוי נושא ההליך דנן. מטעם זה ואחרים שפורטו בפסק הדין, קבעה חוות דעת הרוב כי יש לדחות את טענת המניעות וכי מכל פנים, אין בה לבדה כדי להקים למבקש זכות קניינית במקרקעין. נוכח דברים אלה הורה בית משפט המחוזי כי המבקש יפנה את הדירה וימסור אותה למשיב עד ליום 1.8.2018.

מנגד, סבר כב' סגן הנשיא ק' ורדי , בדעת מיעוט, כי לא היה מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום שלפיה אם המבקש הייתה דיירת מקורית בדירה וזאת נוכח חלקה במימון זכויות הדיירות המוגנת בדירה, ובשים לב להתנהגותם של בעלי הדירה לאורך השנים, שלא ערערו על מעמדה ככזו. על פי דעת המיעוט, התנהגות המשיב – שרכש את הדירה כנכס תפוס במחיר נמוך מערכו אף אם אינה מקימה טענת מניעות יש בה כדי לחזק את גרסת המבקש באשר לזכויותיו.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי שבצדה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בבקשה למתן רשות לערער נטען, בעיקרם של דברים, כי הקביעה שלפיה אם המבקש לא נרשמה כצד להסכם במכוון שגויה, ונסמכת על טעמים שלא נזכרו בטענות המשיב; כי היה מקום ליתן משקל רב יותר לכך שהבעלים הקודמים של הדירה הכירו במבקש כדייר מוגן; כי המשיב היה מנוע מלתבוע את פינוי המבקש נוכח האמור בחוזה המכר ונוכח תשלומי דמי השכירות ששולמו על ידו; וכי המבקש נאלץ להתמודד עם תביעה שעניינה טענות בדבר אירועים שקרו לפני שנים רבות ולכן נגרם לו נזק ראייתי. עוד נטען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי פירש באופן מוטעה את שנקבע ברע"א 1711/98 שפי נ' עיזבון שדז'ונסקי , פ"ד נד(1) 394 (2000) (להלן: עניין שפי ) בעניין התנאים להכרה בבן זוג שלא חתם על הסכם שכירות מוגנת כדייר מוגן מקורי ( ולחלופין, כי הלכה זו ראויה לבחינה מחודשת, נוכח תוצאותיה הקשות כמודגם במקרה דנן, כך המבקש).

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה באתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. כידוע, רשות לערער לבית משפט זה ב"גלגול שלישי" תינתן, ככלל, כאשר מתעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה שלפניי אינה באה בגדר אמת המידה האמורה. טענת המבקש באשר לקביעה כי אמו לא הייתה צד להסכם השכירות ומשכך לא ניתן להכיר בה כדיירת מוגנת מקורית מופנית לממצאי עובדה שקבע בית המשפט המחוזי ועניינה בעיקר בשאלת האופן שבו יש להחיל את הקביעות בעניין שפי

בנסיבות המקרה שלפנינו. בכך אין כדי להקים עילה למתן רשות לערער, גם אם בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו שנקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום (רע"א 630/10 עדני נ' שקופ , פסקה 3 (16.2.2010) ). כך גם יתר טענותיו של המבקש, הנוגעות למעמדו מכוח התנהגות הבעלים הקודמים של הדירה או לכך שהמשיב הכיר בזכותו (הנטענת) של המבקש במסגרת חוזה המכר ולכן היה מנוע מהגשת תביעת הפינוי מכוונות למסקנותיו הפרטניות של בית המשפט המחוזי על פי מאפייני המקרה שהוצג לפניו ואינן מצדיקות בירור נוסף בבית משפט זה. עוד אציין כי גם העובדה שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי נותרה מחלוקת בין שופטי הרוב לבין שופטי המיעוט אינה מגלה כשלעצמה עילה למתן רשות לערער ( רע"א 4545/15 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 18 (6.9.2015) ).

אשר על כן, הבקשה למתן רשות לערער נדחית, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שצורפה אליה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.