רע"א 4545/15 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.6.2015 בע"א 63458-11-14 במאוחד עם ע"א 19095-12-14 (השופט הבכיר י' גריל , והשופטות ב' טאובר

ו -ת' שרון-נתנאל ), בגדרו נדחו – בדעת רוב – שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 2.11.2014 בת"א 27465-09-11 (כב' השופטת נ' עדוי ), אשר קבע כי על המבקשת לשלם למשיבים 384,856 ש"ח בגין מותו של המנוח אברהם סלהוב (להלן: המנוח ) כתוצאה מתאונת דרכים. עניינה של הבקשה בשאלת החבות בלבד, ובפרט בשאלה האם מותו של המנוח נגרם בשל "תאונת דרכים" לפי הגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:

החוק ).

רקע

1.

המנוח, יליד 1951, מצא את מותו ביום 3.6.2010, בהיותו בן 59, במהלך נהיגתו במונית ברחוב גן בנמל התעופה בן-גוריון. כעולה מפסקי הדין קמא, המונית בה נהג המנוח התנגשה בעוצמה בקיר בטון מימין לנתיב הנסיעה, ובהמשך נתקעה בסבך שיחים שבצד נתיב התנועה. למונית נגרם נזק כבד, כרית האוויר שבמונית נפתחה והמנוח נמצא בתוכה עם סימני חבלה בחזה. מותו של המנוח נקבע במקום על ידי רופא נט"ן שהגיע למקום התאונה.

בעקבות מותו של המנוח, שהיה נשוי ואב לארבעה ילדים, עיזבונו ויורשיו (להלן: המשיבים ) הגישו תביעה לבית משפט השלום נגד המשיבה, המבטחת של המונית בה נסע המנוח (להלן: המבטחת או המבקשת ), לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למנוח עקב תאונת הדרכים. בתגובה, טענה המבקשת, כי התאונה נגרמה כתוצאה מאירוע לבבי בו לקה המנוח, אשר התרחש לפני התנגשות המונית בקיר הבטון. לטענת המבקשת, האירוע הלבבי הוא שהביא למות המנוח ולאובדן שליטתו על המונית, ורק לאחר מכן התנגשה המונית בקיר הבטון ונעצרה בשיחים. על כן, טענה המבקשת, מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה מ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, ויש לדחות את תביעת המשיבים נגדה. כמו כן נחלקו הצדדים בשאלת גובה הפיצויים.

פסק הדין בבית משפט השלום

2.

בית משפט השלום דן בתחילה בשאלת החבות בציינו כי בחינת סיווג התאונה היא דו שלבית: בשלב הראשון יש להבחין בין תאונה "נקייה מתהיות" לגבי הגדרתה, לבין תאונה המעוררת תהיות באשר לאופן בו נגרמה. כאשר מדובר בתאונה שאין לגביה תהיות, כך נקבע, אין להכביד על התובע בהבאת ראיות לשם הוכחת טענותיו מעבר להוכחת עצם התרחשות התאונה. ואולם, כאשר מתעוררות "תהיות" באשר ל"תאונה", אין להסתפק בהוכחת התרחשות התאונה בלבד, אלא על התובע להביא ראיות לשם מתן הסברים ביחס לתהיות שהתעוררו (שם, בעמ' 3 לפסק הדין). בשלב השני, המתקיים כאשר הוסרו התהיות ביחס ל"תאונה" (או שהתאונה הייתה נקייה מתהיות מלכתחילה), על הנתבע מוטל הנטל להוכיח שהמוות נגרם כתוצאה מאירוע לבבי ולא מהתאונה עצמה. במקרה דנא, קבע בית משפט השלום כי התאונה בה מצא המנוח את מותו היא נקייה מתהיות. בהקשר זה צוין, כי המונית התנגשה בעוצמה בקיר בטון מימין לנתיב התחבורה באופן שגרם למונית נזק עצום, כך שסוג הנזק שנגרם לרכב ביחס לנזק הגוף לא מעורר תהיות. בנוסף, הובהר כי המבטחת לא העלתה כל טענה בנוגע לאופן התרחשות התאונה, ולא הוכיחה שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מאירוע לבבי, מלבד שהצביעה על חשד לאירוע לבבי כאמור. ואולם, כך צוין, אין די ב"חשד" גרידא כדי להוביל למסקנה לפיה מותו של המנוח נגרם מאירוע לבבי. משכך, קבע בית משפט השלום כי האירוע שהוביל למותו של המנוח הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, ועל כן יש לקבל את תביעת המשיבים ולזכותם בפיצויים.

יתר פסק הדין הוקדש לשאלת גובה הפיצויים. למען שלמות התמונה (נושא זה אינו מצוי בגדרי הבקשה דנא) יצוין, כי בית משפט השלום פסק פיצויים לטובת המשיבים בסכום של 264,856 ש"ח בגין ראשי הנזק הבאים: אובדן הכנסה בשנים האבודות (129,289 ש"ח); אובדן מענקים והטבות ממשרד הבטחון (395,584 ש"ח ועוד 36,000 ש"ח עבור השתתפות בלימודים גבוהים לשלושת ילדי המנוח); אובדן שירותי בעל ואב (150,000 ש"ח); כאב וסבל (46,281 ש"ח); הוצאות קבורה (10,000 ש"ח). מכל אלה נוכו תגמולים שקיבלה האלמנה ממשרד הביטחון בסך של 53,505 ש"ח וקצבת שאירים (לעבר ולעתיד) בגובה 450,000 ש"ח. כמו כן, בית המשפט הורה על "הקפאת" תשלום על סך של 120,000 ש"ח, עד לאחר המצאת אישור משרד הביטחון על כך שסכום זה שולם לאלמנת המנוח מכוח פוליסה לביטוח חיים, וכי אין לנכותו מן הפיצוי.

3.

שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום: ערעורה של המבטחת (ע"א 63458-11-14) הופנה נגד קביעותיו של בית משפט השלום הן בשאלת החבות והן ביחס לחלק מרכיבי הפיצויים שנפסקו; ערעורם של המשיבים (ע"א 19095-12-14) הופנה נגד קביעת סכום הפיצויים שנפסק, לטענתם, בחסר.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי

4.

בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות: על-פי דעת הרוב (כב' השופטים י' גריל ו- ב'

טאובר ) נקבע כי יש לדחות את שני הערעורים, הן בנוגע לשאלת החבות והן ביחס לגובה הפיצויים. דעת המיעוט (כב' השופטת שרון-נתנאל ), סברה, לעומת זאת, כי יש לקבל את הערעור בשאלת החבות ולקבוע כי לא הוכח שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה. בהתאם לעמדה זו, ממילא מתייתרים הערעורים בשאלת הפיצויים.

5.

אעמוד להלן, ובקיצור רב, על עיקרי פסק דינו המפורט של בית המשפט המחוזי, באשר לשאלת החבות:

הן דעת הרוב והן דעת המיעוט הסתמכו על המודל שנקבע על ידי השופטת י' וילנר בת"א (מחוזי-חי') 924/04 עזבון המנוח חמד עכאוי נ' קרנית (25.9.2001) (להלן: עניין עכאוי ). בתמצית, בעניין עכאוי נקבע, כי הנטל להוכחת התרחשותה של תאונה מוטל על כתפי התובע או התלויים בו, והוא מורכב משני שלבים: בשלב ראשון, על התובעים להוכיח את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי. בשלב השני, עליהם להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק. כלומר, על התובעים להראות כי נמצאו ממצאים אופייניים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי, לקרות הנזק (חבלות על גוף הנהג, סמני בלימה, מכשולים בתוואי הדרך וכיו"ב). ככל שהתובעים עמדו בנטל זה, על שני שלביו, עובר הנטל (ונראה שהכוונה לנטל הבאת הראיות) אל הנתבעת, ועליה להביא ראיות המקימות חשד ממשי לפיו הפגיעה או המוות נגרמו בשל נסיבות שונות שאינן נובעות מהתאונה. עמידה בנטל (כבד) זה מצד המבטחת, תחזיר את הכדור למגרשם של התובעים, שעליהם מוטל נטל השכנוע הסופי להפריך את החשד האמור.

כאמור, הן שופטי הרוב והן שופטת המיעוט בבית המשפט המחוזי אימצו את המתווה שהוצג בעניין עכאוי , וניתחו את התשתית העובדתית והראייתית בהתאם למתווה זה. ואולם, בעוד ששופטי הרוב מצאו כי התובעים הרימו את נטל ההוכחה הראשוני על שני שלביו, שופטת המיעוט סברה כי התובעים לא הצליחו להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק.

דעת הרוב בבית המשפט המחוזי

6.

בדעת הרוב צוין כי מהתיק המשטרתי עולה כי פגיעת המונית במעקה הבטיחות והפגיעה הנוספת לאחר מכן בקיר בצד ימין של הכביש, הובילו לנזקים משמעותיים למונית עצמה. בנוסף, בדו"ח הפרמדיק שנכח במקום צוין כי המנוח היה "מוטל מחוץ לרכב, (קינמטיקה בינונית / קשה), מחוסר הכרה, ללא נשימה ספונטנית ... סימני חבלה ושפשוף על בית החזה (כנראה מחגורת הבטיחות) ... ". בדעת הרוב נקבע כי די בכל אלה כדי לקבוע שעלה בידי המשיבים להצביע על ממצאים אופייניים בזירת התאונה כאפשרות סבירה שהשימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלוונטי, ממשי, לקרות הנזק. על-כן, כך נקבע, המשיבים הרימו את נטל ההוכחה הראשוני על שני שלביו.

7.

משכך ובהתאם למתווה שנקבע בעניין

עכאוי , פנתה דעת הרוב לבחון האם המבטחת הרימה את הנטל שהועבר לכתפיה, והביאה ראיות המקימות חשד ממשי לכך שהמוות נגרם מחמת סיבות שונות שאינן נובעות מהתאונה. נקבע, כי המבטחת לא עמדה בנטל זה, על אף שבדו"ח הבוחן המשטרתי נכתב כי מותו של נהג המונית נקבע "עקב חשד לאירוע לב". דעת הרוב עמדה על כך שהבוחן המשטרתי אינו בעל מומחיות רפואית, וכי לעומת דו"ח זה קיימים ממצאים אחרים המעידים על תאונת דרכים, כמפורט לעיל. כמו כן, שופטי הרוב דחו את טענות המבקשת בדבר מחלות והגבלות רפואיות מהן סבל המנוח בעברו כתומכות באפשרות קיומו של אירוע לבבי. נקבע כי התיעוד הרפואי הנדון עוסק באירועים שהתרחשו לפני שנים רבות ואין בו כדי להצביע על מצב רפואי שעשוי להסביר התרחשותו של אירוע לבבי ביום התאונה.

8.

המבטחת הסתמכה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן ) בת"א (מחוזי חי') 954/06 עזבון נזאל אג'וד ז"ל נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (15.5.2011) (להלן: עניין נזאל ). באותו מקרה, נפטר אדם שעה שנהג במכוניתו ועלתה השאלה האם מותו נקבע כתוצאה מתאונת דרכים או מסיבה רפואית שטיבה לא הוברר. בעניין נזאל מינה בית המשפט מומחה רפואי מתחום הקרדיולוגיה, ומסקנתו הייתה שהתובעים לא הוכיחו ברמת הסתברות הדרושה במשפט אזרחי כי מותו נגרם כתוצאה משימוש בכלי רכב מנועי. ואולם, שופטי הרוב דחו את ההשוואה בין המקרים, שכן במקרה דנא נגרמו חבלות משמעותיות לרכב וכן ניכרו סימני חבלה בבית החזה של המנוח, ממצאים שלא היו במקרה בעניין נזאל . היעדרם של סימנים מסוג זה, הוא אשר חיזק את מסקנת בית המשפט בעניין נזאל כי לא מדובר בתאונה שהתרחשה כתוצאה מהשימוש בכלי הרכב, שלא כמו בענייננו (יצוין כי פסק הדין בעניין נזאל אושר בבית משפט זה בע"א 4574/11 עזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (19.5.2013) (להלן: ע"א

4574/11 )).

9.

על רקע האמור, קבעו שופטי הרוב, כי המבקשת לא הצליחה להוכיח קיומו של חשד ממשי לכך שהמוות נגרם כתוצאה מאירוע לבבי, כטענתה. לאחר דיון בשאלת הנזק הוחלט כי אין הצדקה להתערבות של ערכאת הערעור גם בסוגיה זו, שכן התוצאה הכוללת אליה הגיע בית משפט השלום היא סבירה ומאוזנת. משכך, נקבע, כי יש לדחות את שני הערעורים, ולהורות כי לא ייעשה צו להוצאות.

דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי

10.

לעומת עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי, כב' השופטת שרון-נתנאל סברה כי המשיבים לא עמדו בנטל הראשוני המוטל עליהם להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח. כמו שופטי הרוב, גם השופטת שרון-נתנאל

הסתמכה בפסק דינה על הקביעות בעניין עכאוי , וכן על האמור בעניין נזאל אשר אימץ את עיקרי קביעותיו של בית המשפט בעניין עכאוי . ואולם, בניגוד לשופטי הרוב, קבעה השופטת שרון-נתנאל

כי במקרה דנא לא נמצאו בזירה ממצאים אופייניים המצביעים על כך שהשימוש ברכב הוא הגורם הרלוונטי לקרות התאונה, ושמכלול הנתונים מצביע על אפשרות סבירה יותר שמותו של המנוח לא נגרם עקב התאונה.

11.

יתר על כן, לדעת השופטת שרון-נתנאל ,

מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט עולה חשד ממשי לכך שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתקף לב. קביעה זו, הושתתה, על ממצאים בשטח הנוגעים לזירת האירוע, למצב הרכב ולמצבו של המנוח בסמוך לאחר התאונה. כך למשל, ציינה השופטת שרון-נתנאל כי בדו"ח של בוחן התנועה צוין כי מותו של המנוח נקבע "עקב חשד לאירוע לב"; בדו"ח הפרמדיק נכתב לגבי הרכב כי מדובר ב"קינמטיקה בינונית/קשה"; וכי בדו"ח של השוטר מסיור נתב"ג צוין כי "הנהג היה בכסא הנהג ללא רוח חיים". כמו כן, בדו"ח הפרמדיק נכתב, בין השאר, "תלונה נוירולוגית: דום לב", ומהתיעוד הרפואי של המנוח עולה כי סבל בעבר מחולשה קיצונית וסחרחורת (תיעוד משנת 2001) ומחוסר שליטה בשוקיים ובתנועות הרגליים (תיעוד משנת 2006; המנוח הוכר כנכה צה"ל בגין פגיעות אורתופדיות בגפיים התחתונות). בנוסף, הוזכר כי המשפחה התנגדה לניתוח גופת המנוח, כך שבתעודת הפטירה נכתב שסיבת המוות אינה ידועה.

12.

השופטת שרון-נתנאל ציינה עוד כי לא נמצא כל גורם להתחרשות התאונה וכי תוואי הדרך ומקצועיותו של המנוח – כנהג מונית – לא עולים בקנה אחד עם התרחשותה. התאונה התרחשה בצהרי היום, בתנאי דרך טובים, לא נמצאו סימני בלימה ואף לא סימנים המעידים על כך שלאחר ההתנגשות בקיר המנוח עשה פעולה על מנת למנוע הגעה לשיחים מעברו של הכביש. מנגד, הממצא שלפיו הרכב ניזוק באופן משמועתי אין בו כדי להעיד שהמנוח נפגע בגופו באופן שהביא למותו. הודגש כי מלבד סימן שפשוף על החזה, לא נמצאו על גופו של המנוח סימנים המעידים על כך כי אלו גרמו למותו. צוין, כי איש ממחברי הדו"חות שצוינו לא העיד בבית המשפט, חרף סתירות שנפלו בין הדו"חות, וכן לא הובאו חוות דעת רפואיות המעידות על מצבו של המנוח עובר לתאונה והקשר בין מצבו אז לבין התאונה.

13.

על רקע האמור, דעת המיעוט בפסק הדין קבעה כי המשיבים לא הרימו את הנטל הראשוני המוטל עליהם להוכיח קשר סיבתי. עוד צוין, כי בניגוד לנסיבות בעניין עכאוי , במקרה דנא לא הובאו די ראיות להראות שבשעת התאונה המנוח היה בחיים וכי התאונה היא זו שגרמה למותו. השופטת שרון-נתנאל

סברה כי נסיבות המקרה הנדון דומות יותר לנסיבות שבעניין נזאל כפי שטענה המבטחת.

לסיכום, נקבע בדעת המיעוט

כי היה מקום למנות מומחה או להחזיר את התיק לערכאה הדיונית על מנת שימנה מומחה, אך בהעדר חוות דעת כאמור ובהינתן כי המשיבים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, יש לקבל את הערעור של המבטחת ולקבוע כי לא הוכח שמותו של המנוח נגרם עקב התאונה. חרף האמור, שופטי הרוב

סברו כי המשיבים הרימו את הנטל המוטל עליהם, ועל כן, נדחה הערעור של המבטחת על פסק דינו של בית משפט שלום.

כלפי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מופנית בקשה זו, העוסקת, כאמור, רק בשאלת החבות.

בקשת רשות הערעור

14.

בבקשתה טוענת המבטחת, כי שופטי הרוב בפסק הדין המחוזי שגו בניתוח הראיות שהובאו בפניהם ובכך, לא זו בלבד שהגיעו לתוצאה שגויה, אלא שאף קבעו קביעה מרחיקת לכת העומדת בניגוד לכלל לפיו "המוציא מחברו על הראיה", ובניגוד לפסיקות אחרות בנסיבות דומות.

לטענת המבטחת, נוכח הראיות שהוצגו, היה על בית המשפט לקבוע כי המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין פטירת המנוח. המבטחת מסתמכת, בין היתר, על האמור בדו"ח של בוחן התנועה אשר קבע כי מדובר בחשד לאירוע לב, וכן על דו"ח הפרמדיק שהצביע גם כן על תלונה נוירולוגית של דום לב. המשיבים, כך נטען, לא הביאו כל ראיה לעניין הקשר הסיבתי ואף לא ביקשו למנות מומחה רפואי לשם כך. כמו כן, לטענת המבקשת, אין בממצאים שנמצאו בזירה כדי להעיד על התרחשותה של תאונת דרכים, וכי הנסיבות מובילות למסקנה הפוכה ולפיה אירוע הלב התרחש לפני קרות התאונה. בין היתר, מצביעה המבטחת על כך שהמונית נסעה במהירות לא גבוהה בתנאי ראות טובים ועל כך שלא נמצאו סימני בלימה המעידים ניסיון למנוע תאונה. מנגד, סימני החבלה על החזה של המנוח כתוצאה מחגורת הבטיחות, מעורבות הטראומה בתאונה והפגיעה המשמעותית ברכב יכולים היו להיגרם כתוצאה מפגיעה שקרתה לאחר שהמנוח לקה בליבו ונפטר ולא כתוצאה מתאונת הדרכים שאירעה.

15.

המבטחת סומכת ידיה על פסק דינה של השופטת שרון-נתנאל לפיו המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם כדי להוכיח את קיומם של יסודות סעיף 1 לחוק, המזכה נפגע בפיצויים עבור נזק גוף שנגרם "עקב שימוש ברכב מנועי". מכל מקום, כך נטען, המבטחת קיימה את הרכיבים שנקבעו בעניין עכאוי , שכן היא הביאה ראיות המקימות חשד ממשי לכך שהמוות נגרם מסיבות שונות שאינן התאונה, במטרה לסתור את טענות המשיבים ביחס לקשר הסיבתי וממילא להטיל על המשיבים את הנטל הסופי להפריך את החשד האמור. בנוסף, שבה המבטחת וטוענת, כי המקרה דנא דומה בנסיבותיו לעניין נזאל , בו נקבע כי לא הוכח שהמנוח נפטר כתוצאה מהתאונה.

לבסוף, מלינה המבטחת על כך ששופטי הרוב לא נתנו משקל לסירובם של המשיבים לבצע נתיחה שאחרי המוות למנוח, במיוחד נוכח העובדה שהמשיבים לא עתרו למינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין מצבו של המנוח לתאונה.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה היא, כי רשות ערעור לבית משפט זה ב"גלגול שלישי" ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת שביניהם, או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת ( רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). במקרה שלפנינו השאלות אותן מעוררת המבקשת עוסקות במובהק במחלוקת הקונקרטית שבין הצדדים, ואף המבקשת עצמה לא ניסתה לעטות על הבקשה אדרת עקרונית מלאכותית. משכך, אין המקרה שלפנינו נמנה בגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

17.

כפי שאף עולה מפסקי הדין קמא, פסק הדין בעניין עכאוי התווה את הדרך לבחינת הסוגיה המשפטית הנדונה במסגרת בקשה זו, ועיקרי קביעותיו הובאו בהסכמה בבית משפט זה ( ע"א 4574/11 המוזכר לעיל). המתווה לקביעת החבות במקרים כגון המקרה הנדון ידוע ואינו שנוי במחלוקת, והצדדים (כמו גם שופטי בית משפט קמא) נחלקים אך בשאלת היישום הקונקרטי שלו.

שופטי הרוב, בפסק דין מנומק ומפורט ניתחו את מכלול הראיות שהיו בפניהם והגיעו לכלל מסקנה כי המשיבים עמדו בנטל המוטל עליהם והוכיחו שמדובר בתאונת דרכים כהגדרתה לפי החוק ושמות המנוח נגרם כתוצאה מתאונה זו. שופטת המיעוט סברה מנגד, כי לא די בראיות שהובאו על ידי המשיבים, וכי הם לא עמדו בנטל שהוטל עליהם. הנה כי כן, מדובר במחלוקת הנוגעת לממצאים עובדתיים במובהק, שאינה מעלה כל שאלה משפטית המצריכה הכרעה. אין המדובר במקרה בו "החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" המצדיק קבלת בקשת ערעור בגלגול שלישי. מכאן, שאין גם חשיבות של ממש לשאלה האם המקרה דנא מזכיר בנסיבותיו את עניין עכאוי או את עניין נזאל , שכן בסופו של יום הדין נגזר מן העובדות, וחזקה עלינו מצוות המחוקק כי הדין ייקבע לפי דעת הרוב (סעיף 80 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984).

18.

אמנם, בבית משפט קמא נחלקו הדעות בין שופטי הרוב לבין שופטת המיעוט באשר לניתוח הראיות ולקביעת הממצאים העובדתיים, אך העובדה שקיימת מחלוקת בין ערכאות שונות או בין דעת רוב לדעת מיעוט ביחס ליישום קונקרטי של כלל משפטי, אינה מצדיקה, לכשעצמה, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". יתר על כן, ועל כך עמדתי לא פעם, גם אם הייתה נופלת טעות בקביעות העובדתיות או באופן יישומן על-ידי שופטי הרוב במקרה דנא, לא היה מקום ליתן רשות לערער (ראו: רע"א 7706/13

מעונות שטנד בע"מ נ' ויטס ,

פסקה 6 (4.12.2013), וההפניה שם).

19.

מעבר לדרוש אעיר, כי טענותיה העיקריות של המבקשת מופנות נגד הקביעה הנוגעת לשלב הוכחת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מות המנוח, שכן לטענתה בית המשפט המחוזי פטר לכאורה את המשיבים מכך. ואולם, לא כך עולה מפסק הדין. שופטי הרוב מנו את הנסיבות שהובילו למסקנה לפיה המשיבים עמדו בנטל הראשוני להוכחת קרות התאונה והקשר הסיבתי בינה לבין הנזק. הובהר כי סימני החבלה על גופו של המנוח והפגיעות המרובות שנגרמו לרכב, מספיקים "על מנת לקבוע, אף בהעדר חוות דעת של מומחה רפואי, כי הם עמדו בנטל הראשוני ... " (פסקה מ"א). אם לא די בכך, בהתייחסותם לחוות דעתה של השופטת שרון-נתנאל קבעו שופטי הרוב כי אף הרישום בדו"ח הפרמדיק לפיו אובחנה "קינמטיקה בינונית/קשה" התייחס למנוח ולא למצב הרכב, כפי שציינה השופטת שרון-נתנאל . שופטי הרוב הבהירו זאת על מנת לתמוך במסקנתם לפיה למנוח נגרם נזק כתוצאה מהתאונה אשר הוביל למותו. נראה, אם כן, כי בניגוד לטענות המבקשת, שופטי הרוב לא "דילגו" על שלב בחינת הקשר הסיבתי, אלא שלאחר בחינה זו הגיעו למסקנה השונה מעמדת המבקשת. בכך, כאמור, לא מצאתי הצדקה להתערב.

זאת ועוד - המבקשת מלינה על כך שהמשיבים לא עתרו למינוי מומחה רפואי. ואולם, נראה כי די היה למשיבים להראות כי "נמצאו ממצאים אופייניים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השימוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק", בלשון פסק הדין בעניין עכאוי , על מנת שיעמדו בנטל הראשוני להוכיח כי המנוח נפגע כתוצאה מהשימוש ברכב המנועי, ונטל הבאת הראיות להוכיח כי המוות לא נגרם כתוצאה מהשימוש ברכב יועבר אל שכם המבקשת. במיוחד כאשר נפסק כי מן הראוי להקל עם התובעים בכל הנוגע לעמידה בנטל הראשוני האמור (ע"א 4574/11 הנ"ל). בהקשר זה ייאמר גם, כי העובדה, שהתאונה התרחשה כאשר הרכב נסע בכביש פנוי ובתנאי דרך טובים ושהמנוח היה נהג מקצועי, אינה, כשלעצמה, שוללת את משקל הנתונים המצביעים על כך שהמוות נבע מהתאונה, שכן די בחוסר תשומת לב רגעית, בהסטת מבט או בתנועת גוף לא זהירה של נהג הרכב כדי לגרום לאיבוד שליטה. המבקשת, אליה עבר הנטל להביא ראיות במטרה לשלול את המסקנה (הטנטטיבית באותו שלב), לפיה המוות נגרם כתוצאה מהשימוש ברכב, היתה יכולה לבקש מינוי מומחה רפואי במטרה להוכיח שהמוות נגרם מאירוע לבבי שקדם לתאונה, והיא לא עשתה כן. מומחה רפואי היה יכול גם לחוות דעתו בשאלה האם אי מתן הסכמה לנתיחה שלאחר המוות פגע באפשרות לעמוד על סיבת המוות. כלומר, אי הגשת בקשה למינוי מומחה רפואי פועלת במקרה זה לחובת המבקשת דווקא, ולא לחובת המשיבים, אשר, מבחינתם, היו יכולים להסתפק בהצגת הנתונים שנאספו בזירה ובראשם אופי הפגיעות ברכב ובגוף המנוח, כדי לעמוד בנטל הראשוני להוכיח שהמוות נגרם כתוצאה מהתאונה.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.