רע"א 3879/16 רע"א 3879/16

מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור במעמד צד אחד על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (פש"ר 32676-11-15, כב' השופט ד' חסדאי ), לפיה נדחתה בקשת המבקשת להורות על מתן צו עיקול על נכסי משיב 3 המצויים בידי משיב 4 (להלן, בהתאמה: החייב

ו- המחזיק ).

1.המבקשת היא נושה של החייב, אשר הגישה תביעת חוב, שאושרה בחלקה, במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בפני בית המשפט קמא. משיב 1 מונה כמנהל מיוחד לנכסי החייב במסגרת צו כינוס שניתן לו. על יסוד חשש של המבקשת כי החייב מסתייע בבנו, הוא המחזיק, במטרה להבריח נכסים שונים מנושיו, הגישה המבקשת בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסי החייב המצויים אצל המחזיק או שיגיעו לידיו. המנהל המיוחד הגיש את תגובתו לבקשה, במסגרתה ציין כי הוא מבין את המניעים להגשת הבקשה וסבור כי ניתן להסיק כי לחייב יש זיקת בעלים הדוקה לעסק שבבעלות פורמלית של המחזיק (להלן: המסעדה ). יחד עם זאת, הוסיף המנהל המיוחד כי לא ברור מהם הנכסים אותם מבוקש לעקל. לכן, עמדתו הייתה כי יש לבחון האם עיקול הוא הסעד המתאים או שמא סעד אחר שהוצע במסגרת תגובתו.

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המנהל המיוחד ודחה את הבקשה לצו עיקול. וכך נכתב בהחלטתו:

"בנסיבות העניין לא מצאתי לעת הזאת ליתן צו עיקול על נכסים שטיבם עדיין אינו ידוע. לאחר עיון בתגובה זו [של המנהל המיוחד], ובשים לב לסמכויות החקירה של המנהל המיוחדת, ניתנת הוראה למר [המחזיק], בנו של החייב, להתייצב לחקירה אצל המנהל המיוחד...".

בנוסף, ניתן צו איסור דיספוזיציה בכל נכסי וזכויות הבעלות במסעדה, כמבוקש בסעיף 2 לתגובת המנהל המיוחד.

2.לטענת המבקשת, צו עיקול על נכסי חייב בהליך פשיטת רגל שונה בשני מובנים מצו עיקול "רגיל". ראשית, עליו להינתן כדבר שבשגרה ובמעמד צד אחד, לנוכח התקיימותם של התנאים הקבועים בחקיקה – קיומה של זכות לכאורה, מאזן הנוחות, תום לב והחשש מהכבדה באי מתן הצו. זאת מעצם טיבו של ההליך כהליך פשיטת רגל. על פי קו זה, עיקול הניתן במסגרת הליכי פשיטת רגל דומה במהותו לעיקול במסגרת הליך הוצאה לפועל, כאשר צו העיקול מהווה מנגנון אכיפה שנקודת המוצא שלו היא קיומו של חוב פסוק. שנית, כי צו העיקול יחול על נכסים שיגיעו לידי המחזיק גם לאחר מתן הצו, כאשר בית המשפט יקבע את משך התקופה. עוד טוענת המבקשת כי לצו איסור הדיספוזיציה שניתן על ידי בית המשפט המחוזי יש חסרונות שאינם קיימים בצו העיקול, המהווה סעד חסכוני ויעיל יותר.

3.דין הבקשה להידחות. לאחר עיון ושקילה של טענות הצדדים, סבר בית המשפט המחוזי כי די במתן צו איסור דיספוזיציה על הנכסים והזכויות במסעדה, אשר בבעלות פורמאלית של המחזיק אך ייתכן ובמהות שייכים לחייב – אביו, העובד כשכיר תחתיו. כמו כן, נקבע כי המחזיק יתייצב לחקירה בפני המנהל המיוחד לצורך בירורים הקשורים בתפעול וניהול המסעדה. באשר לאיתור נכסים נוספים המצויים בידי המחזיק, הרי שכפי שצוין בבקשה עצמה, קיים הכלי בדמות סעיף 111ב לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985. החלטת בית המשפט המחוזי היא, אפוא, מאוזנת. היא שואפת לאתר את נכסי החייב המצויים בבעלות המחזיק אך ממוקדת דיה ומידתית. יתר על כן, מן ההחלטה עולה בבירור כי טרם נפלה הכרעה סופית בעניין, שהרי נקבע כי "לעת הזאת" אין ליתן צו עיקול על נכסים שטיבם עדיין אינו ידוע. למעלה מן הצורך ועל פני הדברים עולה, כי קבלת עמדת המבקשת משמעותה ריקון שיקול הדעת המסור לבית המשפט במתן צו עיקול זמני מתוכן.

בשולי הדברים יוער כי המבקשת עוררה בבקשה למתן רשות ערעור, ולאחר מכן בבקשה נפרדת, את שאלת סיווג ההליך – האם כערעור בזכות או ברשות. לנוכח המסקנה אליה הגעתי, ובייחוד העובדה כי אין מדובר בהחלטה סופית של הערכאה המבררת, ושיקול הדעת המסור לבית משפט בהתאם לתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אין בשאלת הסיווג כדי לשנות מהתוצאה שהתקבלה (ראו רע"א 3864/08 יצחק לוי נ' אלברט בן פורת , פסקה 2 (5.8.2008); רע"א 6480/15 נצבא החזקות 1995 בע"מ נ' התחנה המרכזית החדשה בע"מ , פסקה 3 (18.4.2016)).

4.הבקשה נדחית. בהעדר תגובה אין צו להוצאות.

למזכירות – יש לחסות בקשה זו וכל הקשור בה ביחס למשיבים 3 ו-4, ואין להמציא להם העתק הימנה.