רע"א 3899/20 דוהיינה אסעד נ. רמזי סמום

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ ) בת"א 50214-06-19 מיום 17.5.2020, בגדרה נדחתה טענת המבקשת כי יש למחוק את תביעת המשיבים על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית.

רקע בתמצית

2.

ביום 24.6.2019 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה נגד המבקשת, הרשות לרישום והסדר זכויות במקרקעין (להלן: הרשות ) וגורמים נוספים, במסגרתה התבקש, בין היתר, פסק דין הצהרתי לפיו המשיבים רשאים להירשם כבעלים וכמחזיקים הבלעדיים של

מקרקעין הידועים כגוש 30610, חלקה 245 ומחצית חלקה 165 (להלן: המקרקעין ). לשם שלמות התמונה יצוין, כי ביום 19.9.2019 הורה בית המשפט המחוזי לדון בהמרצת הפתיחה כאילו היתה תובענה בדרך הרגילה (להלן: התביעה ).

3.

בכתב הגנתה טענה המבקשת כי דין התביעה להימחק על הסף, וזאת, בין היתר, מאחר שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך לבררה. נטען כי המקרקעין אינם מוסדרים ואינם רשומים במרשם המקרקעין, ומשכך מדובר בתביעה חוזית אשר הסמכות העניינית לדון בה נקבעת בהתאם לשוויה. על רקע זה, טענה המבקשת כי בהתאם להסכם רכישה שהציגו המשיבים, שווי המקרקעין עומד על סך 350,000 דולר – סכום המצוי בתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום.

4.

ביום 25.12.2019 הגישה הרשות הודעה לבית המשפט המחוזי, בה נטען כי בלשכת פקיד ההסדר ישנו לוח זכויות לא סופי ולא מאושר של גוש 30610 אשר הוכן בתקופת השלטון הירדני, עובר לשנת 1967. הרשות טענה עוד כי בהתאם לתקנה 19 לתקנות הסדרי משפט ומינהל (רציפות הליכים אזרחיים, אכיפת פסקים והכרה במסמכים), התשכ"ט-1968 (להלן: התקנות ) ממשיכים הליכי ההסדר להתנהל במדינת ישראל מן הנקודה בה הופסקו, כך שפקיד ההסדר בישראל מכיר במסמכי ההסדר שהוכנו בירדן. אשר על כן, נטען כי המקרקעין נחשבים כמצויים באזור הסדר, ומשכך הסמכות לדון בסכסוך הנוגע אליהם נתונה לבית המשפט המחוזי, וזאת בהתאם לסעיפים 1 ו-43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר או הפקודה ).

5.

בתשובתם לטענת היעדר הסמכות העניינית הצטרפו המשיבים לטענות המועלות בהודעת הרשות, וכן טענו כי המבקשת נטלה חלק פעיל בארבע תביעות נוספות הנוגעות למקרקעין, ואשר התנהלו בפני בית המשפט המחוזי – לעתים ביוזמתה. חרף האמור, כך נטען, המבקשת לא טענה בעבר כי בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בתביעות האמורות, ולכן מנועה היא מלטעון להיעדר סמכות עניינית במסגרת התביעה הנוכחית.

החלטת בית המשפט המחוזי

6.

בהחלטה מיום 17.5.2020 דחה בית המשפט המחוזי את טענות הסף של המבקשת, ובכללן את טענתה לחוסר סמכות עניינית. בתוך כך, צוין כי הצדדים לא חלקו על האמור בהודעת הרשות לפיה המקרקעין היו מצויים בהליכי הסדר עובר לשנת 1967, וכי בלשכת פקיד ההסדר מצוי לוח זכויות לא סופי ולא מאושר ביחס למקרקעין אשר הוכן בתקופת השלטון הירדני. נקבע עוד כי הליכי ההסדר האמורים עומדים בתוקפם אף במדינת ישראל מכוח תקנה 19 לתקנות. בית המשפט המחוזי קבע, אפוא, כי המקרקעין מצויים בהליכי הסדר, ומשכך חלות עליהם הוראות סעיפים 1 ו-43 לפקודה, לפיהן הסמכות לדון ולפסוק בכל עניין הנוגע למקרקעין שבאזור הסדר נתונה לבית המשפט המחוזי. כמו כן, צוין כי גלגולים שונים של התביעה הנוכחית נדונו זה מכבר בפני בית המשפט המחוזי ואף הגיעו לכדי שלבים מתקדמים, וזאת מבלי שהועלתה טענה להיעדר סמכות עניינית; וכי העלאתה של טענה זו בשלב הנוכחי עשויה להיחשב כחוסר תום לב המונע מהמבקשת לטעון כעת לחוסר סמכות.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

הבקשה דנן

7.

בבקשתה שבה המבקשת על טענותיה בפני בית המשפט המחוזי, וכן טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי המקרקעין מצויים בהליכי הסדר, שכן אלה מתנהלים כבר למעלה מ-50 שנה. לחלופין טוענת המבקשת, כי אף אם ייקבע שהמקרקעין אכן מצויים בהליכי הסדר, הרי שהתביעה אינה נוגעת להוראות פקודת ההסדר ולכן לא היה מקום להסתמך על פקודה זו לשם ביסוס סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי. לחלופי חילופין, נטען כי סעיף 108 לפקודת ההסדר קובע כי סמכותו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 43 לפקודה לא תחול על עניינים המצויים בסמכותו של בית משפט שלום לפי סעיף 28(3) לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957 (הוא הסעיף המקביל לנוסחו הנוכחי של סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )), בעוד שלטענת המבקשת, התביעה, על-פי שוויה, אכן נתונה לסמכות בית משפט השלום.

לבסוף טוענת המבקשת כי הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית הועלתה בכתב הגנתה, היינו בהזדמנות הראשונה, ולכן שגה בית המשפט המחוזי כאשר ייחס לה חוסר תום לב בהקשר זה. מכל מקום, נטען כי ניתן לטעון לחוסר סמכות עניינית בכל שלב של ההליך המשפטי.

8.

בתשובתם סומכים המשיבים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענים, בין היתר, כי בתביעה מבוקש סעד הצהרתי הנוגע לזכאותם להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין, ומשכך נתונה לבית המשפט המחוזי הסמכות לבררה.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

סוגיית הערכאה לה נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעות הנוגעות למקרקעין, מוסדרת, ככלל, בהוראות חוק בתי המשפט, הקובע כי תביעות הנוגעות לחזקה במקרקעין, שימוש בהם או חלוקתם תידונה בפני בית משפט השלום, וכי לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות שיורית – הכוללת, בין היתר, תביעות הנוגעות לבעלות במקרקעין (ראו: סעיפים 40(1) ו-51(א)(3) לחוק בתי המשפט). יחד עם זאת, בית משפט זה קבע כי תביעה העוסקת במקרקעין שאינם מוסדרים תיחשב, דרך כלל, כתביעה הנוגעת לזכויות חוזיות (ולא קנייניות), ומשכך הסמכות העניינית לבררה תוכרע לפי כללי הסמכות העניינית הנוגעים לתביעות אזרחיות "רגילות", כלומר, בהתאם לשווי התביעה (ראו: רע"א 4890/15 אלוש נ' עירית טבריה , פסקאות 7-5 (31.12.2015)).

10.

ואולם, כאשר עסקינן במקרקעין המצויים בהליך הסדר , נסוגות הוראות הסמכות העניינית המתוארות לעיל מפני ההוראות הספציפיות הקבועות בפקודת ההסדר. כך, סעיף 43 לפקודת ההסדר קובע כי "הסמכות לדון ולפסוק בכל סכסוך בנוגע למקרקעין שבאזור הסדר תהא בידי בית המשפט בלבד", וסעיף 1 לפקודה קובע כי "בית המשפט" משמעו בית המשפט המחוזי. יוער כי סעיף 43 לפקודה משקף את רצון המחוקק לרכז בידי ערכאה אחת את ההתדיינויות הקשורות במעמדן של קרקעות המצויות בהליכי הסדר, וזאת על-מנת לסייע בהגשמת התכלית העומדת בבסיס הליכי ההסדר, שהיא סילוק העמימות והסתירות הקיימות ביחס לזכויות בקרקעות מסוג זה (ראו: ע"א 707/75 אגבריה נ' אגבריה , פ"ד(2) 714, 720 (1976)).

11.

במקרה דנן, נדמה כי אין חולק על כך שהמקרקעין אכן מצויים בהליכי הסדר, וטענתה העיקרית של המבקשת בנדון היא כי לא יעלה על הדעת שהליכי ההסדר נמשכים מעל ל-50 שנה. ברם, טענה מעין זו יש להעלות בדרך של "תקיפה ישירה" בפני הערכאות המוסמכות לכך, ולא במסגרת דיון באשר לערכאה לה נתונה הסמכות העניינית לברר סכסוך הנוגע למקרקעין. הנה כי כן, משעסקינן במקרקעין המצויים בהליך הסדר, הרי שהסמכות העניינית לדון בתביעות הנוגעות אליהם נתונה לבית המשפט המחוזי – כפי שנקבע בהחלטה מושא הבקשה דנן.

12.

עוד יצוין כי לא מצאתי ממש בהסתמכות המבקשת על הוראת סעיף 108 לפקודת ההסדר, המסייג את סמכותו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 43 לפקודה בכל הנוגע לתביעות המצויות בסמכות בית משפט השלום שעניינן בחזקה במקרקעין, שימוש בהם או חלוקתם (ראו: עניין אגבריה , בעמודים 718-717). במקרה דנן, התביעה נסבה בעיקרה על טענות המשיבים לזכויות בעלות במקרקעין, ומשכך החריג המעוגן בסעיף 108 לפקודה אינו חל בענייננו.

13.

סוף דבר : בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ש"ח.