רע"א 3917/15יהודה אלקריף נ. אודליה פיינשטיין חונה

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.5.2015 (ע"א 25783-12-14, סגן הנשיא

א' שילה ) וכן בקשה לעיכוב ביצועו. בפסק דינו זה בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 27.10.2014 (ת"א 586-03-12, השופטת ד"ר א' סורוקר ).

רקע והליכים קודמים

2.

הצדדים שבפני הם שכנים המצויים בסכסוך הנמשך זה זמן רב. המבקשים, יהודה וסימה אלקריאף, הם בני זוג המנהלים ביחד גן ילדים בסמוך לדירתה של המשיבה. ביום 22.10.2010, בשעה שהמבקשת החלה לקבל את פניהם של ילדי הגן בבוקרו של יום חדש, התפתח בפתח הגן ויכוח קולני בין המבקש לבין המשיבה. בעיצומו של הוויכוח הגיעה למקום אמה של אחת מילדות הגן עם בתה. המשיבה צעדה לעברה וקראה לה להישמר מפני השארת בתה בגן הילדים, תוך שהיא מטיחה האשמות במבקשים. כל זאת, כאשר בסביבתו של האירוע נמצאים הורים לילדים נוספים הפוקדים את הגן.

3.

על רקע אירוע זה, המבקשים הגישו לבית משפט השלום תביעה כנגד המשיבה על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ח-1965. בית משפט השלום קיבל את תביעתם של המבקשים, ופסק להם פיצויים. במסגרת חישוב גובהו של הפיצוי הראוי בית משפט השלום הביא בחשבון מספר שיקולים. בין היתר, בית משפט השלום קבע כי במקרה שבו מוכח כי הנתבע פעל בכוונה לפגוע יש ליתן משקל גם לשיקולי הרתעה, אם כי תוך התחשבות במכלול נסיבותיו של האירוע, ובהם סערת הרגשות שבה המשיבה הייתה נתונה בעת האירוע ותרומתם של התובעים להתלהטות האווירה. בסופו של דבר, בית משפט השלום פסק כי המשיבה תפצה את המבקשים ב-40,000 שקל וכן תשלם להם עבור הוצאות המשפט שלהם סכום של 9,440 שקל.

4.

על פסק דינו זה של בית משפט השלום המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נסב הן על עצם קביעת האחריות לפרסום לשון הרע והן על גובה הפיצוי שנקבע. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להרהר אחר ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, אשר היו מגובים היטב בחומר הראיות. עם זאת, הוא סבר כי יש מקום לפסיקת פיצויים נמוכים בהרבה והעמידם על סכום סמלי של 2,000 שקל. בית המשפט המחוזי ציין כי באופן עקרוני לבית המשפט הדן בשאלה של פסיקת פיצויים בגין פרסום לשון הרע נתון שיקול דעת רחב בקביעת שיעורם בהתאם לנסיבות המקרה, אם כי עליו לבחון שיעורי פיצויים שנקבעו בפסיקה במקרים דומים. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי מצא כי בעת קביעת הפיצויים בית משפט השלום לא ייחס את המשקל הראוי לנסיבות השוקלות לטובתה של המשיבה – המבקש הוא שיזם את האירוע כולו; המבקשים לא הוכיחו כלל שפרנסתם נפגעה כתוצאה מהאירוע; וכמו כן, הדברים נאמרו בעל-פה בלבד, במסגרת אירוע חד פעמי וב"עידנא דריתחא" נוכח הפנייה התוקפנית של המבקש. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים יישאו בשכר הטרחה של עורך דינה של המערערת בסך של 7,500 שקל וכי כל סכום שהמשיבה שילמה למבקשים עד כה על חשבון פסק דינו של בית משפט השלום יושב לה.

הבקשות שבפני

5.

המבקשים טוענים בפני כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הפחית את גובה הפיצויים שבהם חויבה המשיבה בשיעור כה חד, והורה על פסיקת פיצויים סמליים בלבד. לטענתם, בית המשפט המחוזי עיקר מתוכן את פסיקת הפיצויים במקרה זה בצורה החוטאת לתכלית של פסיקת פיצויים בגין הוצאת לשון הרע. המבקשים מוסיפים כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל נכון למאפייניו של האירוע וכן שגה בקבעו שלא הוכח כי נגרם להם נזק כלשהו. לטענת המבקשים, דברים אלה מתחדדים ביתר שאת כאשר מביטים בתמונת החיובים ההדדיים הכוללת בין הצדדים, אשר בסופה, בפועל, דווקא המבקשים – שזכו בתביעתם – יצאו בחסרון כיס של 5,500 שקל לטובתה של המשיבה. בשים לב לכל אלה, סבורים המבקשים כי מן הדין גם לעכב את החיובים שהושתו עליהם עד להכרעה בבקשה העיקרית.

דיון והכרעה

6.

לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובתה של המשיבה. בשים לב לכך, ממילא תידחה אף בקשת עיכוב הביצוע.

7.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית ועקרונית החורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים ( ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123 (1982) ) או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור בהיעדר התערבות מצדו של בית משפט זה (ראו למשל: רע"א רע"א פלונית נ' וינברג , פסקה 11 (1.5.2012)). לעומת זאת, במקרה דנן, טענותיהם של המבקשים מתמקדות בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ובמשקל אשר ייחס לנסיבותיו השונות של האירוע נשוא ההליך. כך למשל, המבקשים טוענים כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, נגרם להם נזק ממשי בגין מעשיה של המשיבה, וכי בית המשפט המחוזי שגה כאשר התעלם מן "ההקשר" של האירוע כחלק מיחסי איבה ממושכים בינם לבין המשיבה. ברי כי בטענות אלה אין ולו דבר החורג מן הסכסוך הפרטי שבין הצדדים. בנוסף, המבקשים טוענים כאמור כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתעלם מתכליתם של הפיצויים המושתים בגין פרסום לשון הרע. אולם, על כך יש לומר כי אף אם שגה בית המשפט המחוזי ביישום ההלכה, ואינני קובעת בעניין זה דבר, הרי שטעות זו אינה מעניקה למבקש רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: בע"ם 364/15 פלוני נ' פלוני , פסקה 12 (5.3.2015) וההפניות שם). לבסוף, ראוי להוסיף כי ערכאת הערעור תתערב בפסיקת ההוצאות שקבעה הערכאה קמא במקרים נדירים ממילא (ראו: ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל

(1983) בע"מ , פ"ד נט(6) 490, 514), ולא כל שכן כאשר הטענות בעניין זה מועלות במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". איני סבורה כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים נדירים, חרף טענתם הכללית של המבקשים המבוססת לכאורה על העיקרון לפיו "אין החוטא יוצא נשכר". מבלי לקבוע מסמרות בדבר, דומה שמארג השיקולים הנוגעים ליישומו של עיקרון זה בהליך דנן הוא בעל פנים רבות, במיוחד כאשר מביאים בחשבון את חלקו של המבקש באירוע המקורי שעמד ביסוד התביעה, כמו גם את הסכום המקורי של התביעה כפי שהוגשה.

8.

בנסיבות אלה, מתייתר מאליו הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע, והיא נדחית גם כן. עם זאת, בשולי הדברים, לא ניתן שלא לתמוה על הגשתה של בקשה לעיכוב ביצועו של חיוב כספי בסך של 5,500 שקל, שאינה מתיישבת – על פניה – עם אמות המידה שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה בכל הנוגע לקבלת בקשה כאמור.

9.

סוף דבר: שתי הבקשות נדחות. בשים לב למכלול נסיבות העניין, ולא בלי התלבטות, אינני עושה צו להוצאות.