רע"א 3946/14עאיד כאסתירו נ. חברת עיר על תילה בע"מ

בית משפט השלום בירושלים (ת"א 1274-05, כב' השופטת ת' בר-אשר צבן ) קיבל את תביעת המשיבים, בעילה של מטרד ליחיד, והורה על הריסת חלק ממבנה שבנה המבקש. בית המשפט המחוזי (ע"א 21487-11-13, כב' השופטים י' נועם , כ' מוסק ו מ' בר-עם ) דחה את הערעור על כך. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

1.

למבקש בית ברובע המוסלמי בירושלים. המשיבים הם בעלי זכויות במקרקעין הצמודים לביתו (להלן: המקרקעין ). משיבה 1 היא חברה אשר החזיקה במקרקעין בתקופה הרלבנטית. משיבים 2 ו-3 הם הקדשות אשר נערכו בשלהי המאה ה-19, שהמקרקעין הם נכסי ההקדש שלהם (להלן: ההקדשות ). משיב 4 הוא נאמן של לפחות אחד מן ההקדשות. משיב 5 גר בבניין סמוך לביתו של המבקש. האחרון בנה תוספות בניה על גג ביתו והוסיף חדר במרפסת, ללא היתרי בניה.

המשיבים הגישו בבית משפט השלום תביעה להריסת המבנים הבלתי חוקיים, בטענה שהם יוצרים מטרד ליחיד. זאת, לנוכח הסכנה שבהתמוטטותם, וכן מסיבות נוספות. בית משפט השלום בירושלים קבע, לאחר דיונים שנמשכו על פני שנים ארוכות, כי תוספות הבנייה "אינן תקינות מבחינה הנדסית, כי לא הוכחה יציבותן ובטיחותן ולפיכך יש להורות על הריסתן". בד בבד, קבע בית המשפט, בניגוד לטענת המבקש, כי כל בעל אינטרס במקרקעין הסובל מן המטרד רשאי להגיש את התביעה. בהתאם, המשיבים היו זכאים להגיש את התביעה שהוגשה.

בערעורו לבית המשפט המחוזי, הסתייג המבקש הן מקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום באשר לסכנת התמוטטות המבנה, והן מקביעותיו המשפטיות בנוגע לזיקת המשיבים לנכס ויכולתם להגיש את התביעה. המשיבים סמכו ידיהם על קביעותיו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, מלבד הערעור על סכום ההוצאות שהושת על המבקש, אשר הופחת מ-90,000 ₪ ל-40,000 ₪.

בבקשה שלפני מעלה המבקש שתי טענות מרכזיות. האחת עניינה הזיקה הדרושה אל נכס כתנאי לתביעה בעילה של מטרד ליחיד ומועד בדיקת הזיקה האמורה. לטענתו, ההלכה הקבועה בעניין זה אינה עדכנית, ויש לשנותה כך שלא יהיה די בזכות במקרקעין לשם הגשת התביעה. השנייה , כי גם אם כל בעל זכות במקרקעין רשאי לתבוע בעילה של מטרד ליחיד, בנסיבות המקרה הקונקרטי לא הוכיחו המשיבים כל זיקה או מעמד המאפשר להם להגיש את התביעה. אומר כבר עתה, לא מצאתי לנכון לבקש את תשובת המשיבים. כפי שיפורט להלן, לב הבקשה מופנה כלפי אופן ניהול ההליך בבית משפט השלום. בכך אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ובגלגול שלישי על אחת כמה וכמה.

2.

טענת המפתח קשורה למעמדם של ההקדשות וליכולתם להגיש תביעה כנגד המבקש. לטענתו, מדובר בהקדשות ציבוריים, אשר לגביהם נקבע בפסיקה כי הם אינם אישיות משפטית ( רע"א 46/94, אילה זקס אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין , פ"ד נ (2) 2002 (1996) (להלן: עניין אברמוב )). משכך, לא יכלו להגיש את התביעה. באשר למשיב 4, הרי שזה מונה להיות נאמן ההקדשות רק לאחר הגשת התביעה, ולכן במועד הגשת התביעה לא היה בעל זיקה לנכס כלל. התוצאה היא, לשיטת המבקש, שנדרש היה לדחות על הסף את תביעתם של משיבים 4-2.

כדי ללבן סוגיה זו נמנה תחילה את העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בהליך הנוכחי. המקרקעין הם נכסי ההקדשות, כפי שנקבע בהליכים קודמים (ה"פ 209/90 (מחוזי י-ם) וואקף המנוח סאלח עומר נוסייבה נ' הקדש ציפורה והרב מאיר מייזל (28.10.1991), כב' השופטת ד' דורנר ( להלן:

עניין הקדש ציפורה 1); ת"א (שלום י-ם) 9285/07 ווקף אסלמי המנוח סאלח עומר נסייבה נ' הקדש ציפורה והרב מאיר מייזל (22.6.2008), כב' השופט א' נ' טננבוים ).

עוד נקבע בהליכים קודמים שמשיב 2 הוא הקדש ציבורי, ושמשיב 4 מונה להיות אחד מנאמניו בשנת 2010 (ה"פ (מחוזי י-ם) 6131/07 הקדש ציפורה (בת ישראל שור) והרב מאיר מייזל נ' רשם ההקדשות (19.5.2008), כב' השופטת ר' שטרנברג אליעז (להלן: עניין הקדש ציפורה 2); ה"פ (מחוזי י-ם) 8402-09 הקדש ציפורה (בת ישראל שור) והרב מאיר מייזל נ' מדינת ישראל - רשם ההקדשות

(30.8.2010), כב' השופט נ' סולברג ).

יוער כי בה"פ 8402-09 דלעיל נקבע כי משיב 4 הוא נאמן של משיב 2, ללא התייחסות למשיב 3. עוד יוער כי בה"פ 6131/07 נקבע כי משיב 3 הוא הקדש משפחתי, ולא ציבורי. טענות בעניינים אלה לא עלו בהליך הנוכחי, ואף אם אניח לטובת המבקש כי דינו של משיב 3 כדין הקדש ציבורי, וכי משיב 4 אינו הנאמן של משיב 3, דין הבקשה להידחות.

להשלמת התמונה העובדתית יוסבר מדוע מונה משיב 4 לנאמן ההקדשות על ידי בית המשפט המחוזי מספר שנים לאחר הגשת התביעה. התשובה נעוצה בכך שעד למתן פסק הדין בעניין הקדש ציפורה 2 , סברו המשיבים הרלבנטיים כי מדובר בהקדשות דתיים. בניגוד להקדש ציבורי, הסמכות למנות נאמן להקדש דתי עשויה להיות נתונה לבית הדין הרבני, ולא רק לבית המשפט המחוזי (ראו סעיפים 21(ב), 37 ו-41(א) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979). משיב 4 מונה, לפני הגשת התביעה, לאפוטרופוס ההקדשות על ידי בית הדין הרבני. מתוקף מעמד זה צורף לכתב התביעה. סברת המשיבים, שההקדשות דתיים, יסודה בכך שבשנת 1974 שוחררו המקרקעין מידי האפוטרופוס הכללי, בהוראת בית המשפט המחוזי, לידי אפוטרופוסים אותם מינה בית הדין הרבני. גם בפסק הדין בעניין הקדש ציפורה 1 ניתן לראות את ההנחה שהאפוטרופוסים שמונו על ידי בית הדין הרבני מונו כדין. רק לאחר פסק הדין בעניין הקדש ציפורה 2 נודע למשיבים כי מדובר, למעשה, בהקדשות ציבוריים. בעקבות זאת מונה משיב 4 לנאמן בבית המשפט המחוזי.

3.

לאחר שעמדנו על העובדות, ניגש לסוגיה הדיונית. טרם לכן, יובהר כי המבקש מעלה טענות משפטיות שונות הנוגעות לדיני ההקדשות אשר טרם זכו למענה ברור בבית משפט זה, כגון מעמדו של הקדש משפחתי, מעמדן של הוראות בית הדין הרבני ביחס להקדשות אשר נערכו על ידי יהודים לפני בית דין שרעי עובר לחקיקת ההוראות המנדטוריות הרלבנטיות ועוד (ראו אברהם טננבוים ואברהם קפלן "הקדשות בישראל – הדין הרצוי והמצוי" שערי משפט א(1) 67, 80-77 (התשנ"ז) ; בד"מ 5257/94 מרדכי פודהורצר נ' יצחק קופרשטוק (19.09.1996), המשנה לנשיא ש' לוין ; ע"א 2364/04 יאלי הרן נ' הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז"ל, פסקאות 6, 9 (25.5.2010), הנשיאה ד' ביניש ). אלא שאין צורך, במסגרת בקשה זו, להידרש לטענות אלה. הטעם לדבר הוא שהמיקוד בבקשה הוא בסדר הדין ולא בדין המהותי.

נקודת המוצא הארכימדית של הדיון, שעליה אין חולק, היא שבעת מתן פסק הדין בבית משפט השלום לא נפל כל פגם בזהות התובעים. חלק מן התובעים, באותה העת, היו משיב 2 ונאמנו, משיב 4. מינויו של משיב 4 באותו שלב נעשה כדין לכל הדעות, על ידי בית המשפט המחוזי בה"פ (מחוזי י-ם) 8402-09 הנזכרת למעלה. אלא שהמבקש אוחז בנקודת הזמן של הגשת התביעה – באותה העת טרם מונה משיב 4

בבית המשפט המחוזי, אלא רק בבית הדין הרבני. על פי קו זה, הפגם במועד הגשת התביעה – בכוחו להביא לדחייתה.

טענת המבקש, בדבר הפגם האמור שאירע בעת הגשת התביעה, עמדה בפני בית משפט השלום בטרם מתן פסק הדין. בית המשפט הכריע שלא למחוק את משיבים 4-2 מכתב התביעה. תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת את המסגרת הנורמטיבית למחיקת בעל דין או צירופו:

"בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה".

החלטת אי-המחיקה ניתנה בסמכות. בית המשפט המברר הוא הממונה על ניהול המשפט. מוענק לו שיקול דעת רחב, הדרוש לשם הכרעה בתביעה אחד הקריטריונים הנמנים בתקנה הוא האם מדובר בבעל דין דרוש. קריטריונים נוספים הם היכולת להכריע בתביעה ביעילות ובשלמות (ראו למשל רע"א 8247/12 טלל בע"מ נ'

Doruk ev Gerecleri Sanayi ve Ticaret Limited Sirketi

(24.12.2012); רע"א9360/11

הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית של ירושלים נ' רבינוביץ' , פיסקה 8 (8.1.2012)). בהיבט זה יש להתחשב אף בשלב שבו נדרש התיקון (ראו, רע"א 9572/06

שירותי בריאות כללית נ' קורלנד , פיסקה 6 (25.6.07)). הבחינה הדרושה היא האם הבקשה לצירוף או מחיקת בעל הדין כרוכה בשיהוי בלתי מוצדק בהגשתה, והאם הדבר יכביד או יסרבל את ניהול הדיון (ראו רע"א10176/09

אוטוורקס בע"מ נ' סוכניות אפק- רקורד בע"מ , פיסקה 4 (7.3.2010)).

המתח בין נוכחותו של בעל דין דרוש לבין ניהול ההליך ביעילות ובשלמות נועד לאפשר בירור לגופן של הפלוגתאות הרלבנטיות להכרעה, אך מבלי לסרבלו ומבלי לפגוע בזרימתו. כך יווצר הליך ענייני ויעיל. בית המשפט אמנם מנהל את ההליך, אבל, כמובן, לא הוא יוזם אותו או מתגונן מפניו. מכאן נוצרה דרישה לגיטימית להטיל אחריות גם על בעלי הדין בדבר צורת ניהול ההליך. קמה הצדקה אפוא שבית המשפט ישקול גם – אך לא רק – את התנהגות הצדדים בהכרעות דיוניות מעין אלה, וזאת במינון המתאים.

במקרה הנוכחי בית המשפט בחר שלא לצוות על מחיקת שמם של ההקדשות ושל משיב 4. כאמור בתקנה, בית המשפט רשאי לעשות כן, בהתאם לקריטריונים שפורטו לעיל. אין מחלוקת כי ההקדשות הם בעל דין דרוש, שכן המקרקעין הם נכסי ההקדשות. גם הקריטריונים של הכרעה יעילה ושלמה מתקיים, שהרי ממה נפשך: לו היה בית המשפט מורה למחוק את משיבים 4-2 מכתב התביעה, סביר להניח כי הייתה מוגשת לאלתר בקשתם לתקן את כתב התביעה ולצרפם כדין. על פני הדברים, לא היה טעם בדחיית בקשה כזו בנסיבות העניין, שכן הגישה בדבר תיקון כתבי טענות היא ליברלית; בענייננו, המקרקעין מושא ההליך הם נכסי ההקדשות; וההקדשות היו צד להליך מראשיתו. לכן צירופם מחדש לא היה מצריך דיונים נוספים. הנמקה זו, בנסיבות העניין, עשויה ללמד כי לא הייתה פגיעה בפועל בזכות דיונית או מהותית של המבקש (השוו לרע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה נ' מדינת ישראל , פסקאות 14-4 (28.5.2012)).

יתר על כן, אף לו הייתה התביעה מוגשת מלכתחילה על-ידי משיבים 1 ו-5 בלבד, ומשיבים 4-2 היו מבקשים להצטרף רק לאחר מכן (ולאחר מינוי משיב 4 לנאמן ההקדשות), עדיין היה רשאי בית המשפט לקבל את הבקשה ולהורות על תיקון כתב התביעה, שכן כאמור – בית המשפט רשאי לעשות זאת "בכל שלב משלבי הדיון". אמנם הלכה למעשה הנושא עלה לקראת הגשת הסיכומים, אך בנסיבות המקרה הנוכחי, ובהתחשב בסיבה לכך שהעניין עלה רק באמצע ההליך ובהעדר הפגיעה במבקש – לא הייתה מניעה לעשות כן.

הנה כי כן, עובר למתן פסק הדין משיב 4 רשאי היה להגיש את התביעה כנאמן ההקדשות.

הבחינה הקונקרטית מצביעה על נקודה נוספת. הכרעות דיוניות נגזרות גם מהכללים האינדיבידואליים לגבי הסוגיה הנדונה. יתר על כן, ההכרעה תלויה בנסיבות המקרה ועל בית המשפט להידרש לכך. לנוכח הקביעה, לפיה לא נפל פגם באופן שבו בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו ונמנע ממחיקת משיבים 4-2, אין אנו נדרשים כלל ליתר הטענות העובדתיות והמשפטיות שהועלו על ידי המבקש, שעניינן משיבים 1 ו-5 וזיקתם למקרקעין. הטעם המעשי לכך, במסגרת בקשה זו, הוא שהסעד שניתן היה צו להריסת הבנייה הבלתי חוקית, ולא ניתן סעד פרטני לכל אחד מבעלי הדין. ניתן היה לתת את הסעד שניתן גם אם התביעה הייתה מוגשת רק על ידי ההקדשות ונאמנם. זוהי הסיבה שאין אנו צריכים להכריע בשאלה האם משיב 4 הוא נאמן של משיב 3, וכן בשאלת מעמדו המשפטי של משיב 3 – האם הקדש ציבורי הוא או הקדש משפחתי, ומהי משמעות הדבר. די בכך שהתביעה הוגשה כהלכה, גם אם בסופו של דבר, על-ידי משיבים 2 ו-4 – ההקדש ונאמן ההקדש בעלי הזכויות במקרקעין.

עולה מן המקובץ כי לא רק שבקשה זו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי אינה מעוררת סוגיה כללית שמצויה מחוץ לד' אמותיהם של הצדדים, אלא אף במבט לפנים ההליך נראה כי לא נפגעה כל זכות, ברובד הדיוני או המהותי, של הצדדים ולא נגרם כל עיוות דין. החלטת בית המשפט השלום בנדון ניתנה בסמכות ובשיקול דעת.

4.

הבקשה נדחית. בהעדר תגובה מטעם המשיבים אין צו להוצאות.