רע"א 4015/08 דוד כהן נ. שרה מזרחי

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים צ' זילברטל, י' ענבר, א' אפעל-גבאי) מיום 6.4.2008 בע"א 11498/07, במסגרתו התקבל ערעורם של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) מיום 30.10.2007 בת.א. 11211/05

ונקבע כי המבקש יסלק את ידו מהדירה שבבעלות המשיבה.

העובדות והליכים קודמים

1.

המשיבים (שרה מזרחי, סימה כהן, יעקב מזרחי, שלמה מזרחי ואורן מזרחי) הינם בעליה של דירת מגורים ברחוב המוסכים 8, בשכונת תלפיות בירושלים (להלן - הדירה ). הוריו של המבקש, דוד כהן, התגוררו בדירה כדיירים מוגנים בתמורה לתשלום דמי מפתח החל משנות החמישים. לאחר שהתגרשו, המשיכה אמו של המבקש (להלן - המנוחה ) להתגורר בדירה כדיירת מוגנת עד למועד פטירתה ביום 8.9.2005.

יצויין, כי המבקש ואשתו הינם בעלים במשותף של דירת מגורים במבשרת ציון.

2.

מספר ימים לאחר פטירתה של המנוחה, ערכו המשיבים ביקור בדירה וגילו כי המבקש עבר להתגורר בה. משכך, הגישו המשיבים לבית משפט השלום בירושלים תביעה לסילוק ידו של המבקש מהדירה. בית משפט השלום (כבוד השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) דחה את התביעה וקבע כי המבקש ממלא אחר שני התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן - חוק הגנת הדייר ) - קרי, התגורר בדירה במשך פרק זמן של לפחות חצי שנה עובר לפטירת המנוחה וכי בעת פטירתה, לא הייתה לו דירה אחרת למגורים - ולכן הינו דייר מוגן בדירה. קביעות אלה של בית משפט השלום נסמכו על גרסתו של המבקש לפיה עבר להתגורר בדירה לאחר שנפרד מאשתו, אשר ממשיכה להתגורר בדירה במבשרת ציון.

3.

על החלטה זו ערערו המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את טענות המשיבים ככל שהן התייחסו לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בנוגע לכך שהמבקש התגורר בדירה לפחות חצי שנה עובר לפטירתה של המנוחה.

יחד עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את הערעור הואיל ומצא כי התנאי השני הדרוש לשם הכרה במבקש כדייר מוגן בדירה, קרי, כי לא הייתה לו דירה אחרת בזמן פטירתה של המנוחה, אינו מתקיים. בית המשפט המחוזי קבע, בהתבסס על פסק הדין בע"א 712/76 צ'רני נ' מורד , פ"ד לא(2) 99 (1977) (להלן - עניין צ'רני ), כי המבחן לפיו ייקבע האם מתקיים התנאי השני בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר הינו מבחן הזכות החוקית, דהיינו, האם לטוען לדיירות מוגנת קיימת זכות שבדין לגור בדירה אחרת, כאשר בהעדרה, יוכר כדייר מוגן. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי מבחן זה יושם בשנית ברע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו , פ"ד מה(4) 14 (1991) (להלן - עניין בן חמו ) וכי הוא מתיישב היטב עם המגמה הפרשנית הקיימת כיום במשפטנו לצמצם את זכויותיהם של הטוענים לדיירות מוגנת הואיל ומצוקת הדיור ששררה בעת חקיקתו של חוק הגנת הדייר איננה קיימת עוד ולאור חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הונחה בפניו תשתית ראייתית או משפטית לכך שבעת פטירתה של המנוחה לא הייתה למבקש זכות חוקית להתגורר בדירה שבבעלותו במבשרת ציון, ועל כן קיבל את הערעור והורה על סילוק ידו של המבקש מהדירה.

מכאן בקשת רשות הערעור.

טענות המבקש

4.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי במסקנה שהסיק מפסק הדין ב עניין

צ'רני . לטענתו, בפסק הדין הנ"ל קבע כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר כי לעניין ההכרעה בשאלת קיומה של "דירה אחרת" הקריטריון הקובע הינו הזיקה העובדתית בין מי שטוען להכרה כדייר מוגן לבין מקום המגורים החלופי, ולא רישומו כבעלים של דירה אחרת. לטענתו, במקרה שבפניי, מחד גיסא, אין ספק בדבר הזיקה הקיימת בינו לבין הדירה ומאידך גיסא, אין לו כל זיקה עובדתית לדירה במבשרת ציון. כמו כן, טוען המבקש כי גם נכונות תיאורטית של אשתו לאפשר לו לחזור ולהתגורר עימה בדירה במבשרת ציון אין בה כדי ליצור זיקה בינו ובין הדירה במבשרת ציון.

5.

עוד טוען המבקש כי המבחן לשם קביעה האם קיימת "דירה אחרת למגורים" הינו יכולת המגורים בפועל וכי עצם הבעלות בדירה אחרת אינה הופכת את דירתו למקום זמין למגורים. בנוסף, טוען המבקש כי כאשר בני זוג נפרדים, אין אפשרות אמיתית לשני הצדדים להתגורר יחדיו באותו מקום תוך חלוקה פיזית של השימוש.

6.

לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כאשר הגיע למסקנה לפיה לא הוכח כי העביר את חפציו לדירה. לטענתו, בית משפט השלום ערך ביקור במקום וראה את הדירה על תכולתה, כאשר לאחר שבחן את כל טענות הצדדים והראיות שהובאו בפניו, קבע כי עבר להתגורר בדירה בטרם נפטרה המנוחה עקב פרידתו מאשתו. לטענת המבקש, מסקנה זו של בית משפט השלום הינה מסקנה שבעובדה ולא היה מקום כי בית המשפט המחוזי יתערב בה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של בתי המשפט השלום והמחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה, ללא צורך בקבלת תגובה מצד המשיבים.

8.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ניתנת במשורה וזאת רק כאשר מונח בפני בית המשפט מקרה המעלה סוגיה עקרונית או משפטית אשר חורגת מגדר מחלוקתם הפרטית של הצדדים לסכסוך [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982); רע"א 11140/07 שבת נ' עזבון טובה בלומנפלד (לא פורסם, 13.7.2008) ].

לא מצאתי כי המקרה שבפניי מעלה שאלה עקרונית או משפטית כאמור. יתר על כן, גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

9.

כפי שצויין לעיל, סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר קובע כי לאחר פטירתו של דייר מוגן, יהיו רשאים ילדיו להמשיך ולהחזיק את הדירה בתנאים בהם התגורר הדייר המוגן, בתנאי שהתגוררו עימו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו ובתנאי שלא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים. בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי כי המבקש התגורר בדירה לפחות ששה חודשים לפני פטירתה של המנוחה ובית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בקביעה זו. משכך, מתקיים התנאי הראשון הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, על מנת להכיר במבקש כדייר מוגן.

10.

באשר להתקיימותו של התנאי השני, ב עניין צ'רני הנזכר לעיל נקבע כי על מנת שניתן יהיה לומר כי יש לאדם "דירה אחרת" למגורים, כאמור בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, נדרש כי תעמוד לו זכות חוקית לגור בדירה אחרת. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בית משפט זה יישם מבחן זה ב עניין בן חמו הנ"ל ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בכך. מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה פרשנות זו של סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר עולה בקנה אחד עם הכרתה של זכות הקניין כזכות חוקתית במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ועם העדרה של מצוקת דיור ששררה בישראל בעת חקיקתו של חוק הגנת הדייר.

11.

לאור העובדה כי המבקש הינו הבעלים של מחצית הזכויות בדירה במבשרת ציון, מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא מתקיים התנאי השני הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר ומשכך, אין להכיר בו כדייר מוגן.

12.

לבסוף, באשר לטענתו של המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי במסקנתו כי לא העביר את חפציו לדירה, יוער כי בית המשפט המחוזי ציין כי "המשיב נמנע מלטעון, כי העביר את חפציו ואת רהיטיו לדירתה של האם ובנסיבות אלה הדעת נותנת, כי נותרו בדירה שבבעלותו". אכן, בית המשפט המחוזי קבע קביעה זו על סמך ניסיון החיים והשכל הישר, חרף קביעה אחרת בפסק דינו לפיה אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, אולם לא מצאתי כי יש בכוחה של טענה זו כדי לשנות את קביעתי לעיל.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, אינני עושה צו להוצאות.