רע"א 11140/07 אליהו שבת נ. עזבון טובה בלומנפלד ז''ל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא השופטת ה' גרסטל ), מיום 25.4.07 בע"א 3157/06, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט המחוזי (כבוד הרשם ש' ברוך ) מיום 20.9.06 בבש"א 17065/06, בה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ונמחק הערעור שאותו הגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט מ' קליין ) בת.א 11303/05 עקב איחור בהגשתו.

1.

ביום 12.1.05 הגיש המבקש כתב תביעה נגד המשיבים ונגד עיריית תל-אביב-יפו (להלן: התביעה ). בתביעתו טען המבקש כי ביום 1.12.80 או בסמוך לו נערך חוזה דיירות מוגנת בינו ובין הגב' טובה בלומנפלד ז"ל, שעזבונה הוא המשיב 1 בבקשה זו. על פי המוסכם בחוזה שיפץ המבקש את הדירה ולאחר מכן החל לגור בה בדמי מפתח. בשנת 1984, כך הובהר בתביעה, נורה המבקש על ידי עבריינים ברגלו והומלץ לו לעזוב את תל-אביב. בהעדרו נשרף הבניין בו גר ומצב הדירה בה התגורר הצריך את שיפוצה באופן מקיף. המבקש הוסיף כי לבסוף נהרסה הדירה כליל. לטענת המבקש הגב' בלומנפלד לא שיפצה את הדירה ובשל כך נמנע ממנו לגור בה והוא נאלץ לגור במקום אחר. על רקע זה תבע המבקש מן המשיבים שכר דירה ראוי בהתייחס לכל התקופה שראשיתה בחודש יולי 1984 ועד למועד מתן פסק הדין בתביעה.

2.

ביום 16.5.05 דחה בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט מ' קליין ) את התביעה על הסף, מחמת התיישנותה. נקבע כי למבקש נודעה עילת התביעה לכל המאוחר ביום 17.7.84. מאחר שאין מדובר בתביעה במקרקעין, אלא בתביעה כספית שהמועד להתיישנותה הוא שבע שנים מיום בו נולדה או נודעה עילת התביעה, ובמקרה דנן, במהלך חודש יולי 1991, התיישנה תביעתו.

3.

ביום 20.5.05 הגיע פסק הדין שדחה את התביעה לכתובתו של המבקש.

4.

ביום 5.7.05 (בחלוף 46 ימים ממועד הגעת פסק הדין לכתובתו של המבקש) הגיש המבקש הודעת ערעור שנכתבה בכתב ידו. בהודעת הערעור ביקש המבקש לאפשר לו לערער בעל-פה מאחר שאינו מיוצג. ביום 18.8.05 הגיש המבקש, שהיה כבר מיוצג על ידי עורך דין, בקשה להגשת הודעת ערעור מתוקנת אליה צורפה הודעת ערעור מתוקנת.

ביום 2.10.05 הגישו המשיבים בקשה למחיקת הערעור עקב איחור בהגשתו. כן הוגשה תגובה לבקשת המבקש לתיקון הודעת הערעור.

המבקש הגיש תגובה לבקשת המשיבים והמשיבים הגישו תשובה לתגובה.

5.

בין לבין, ביום 11.7.05, ניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' משל ) פסק דין, בו מובהרת הסכמת הצדדים כי המשיבים לא ייגבו מן המבקש את ההוצאות שנפסקו להם, אם לא יינקטו הליכים נוספים על ידי המבקש.

6.

ביום 4.7.06 התקיים דיון לפני בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא, השופטת ה' גרסטל ) בהודעת הערעור שהגיש המבקש. במעמד הדיון נתן בית המשפט החלטה לפיה הוא מאפשר למבקש להגיש, בתוך שבעה ימים, בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. כן נקבע כי הבקשה והתשובה לבקשה יועלו לרשם בית המשפט למתן החלטה.

ביום 6.8.06 (לאחר ארכה שאותה קיבל המבקש) הגיש המבקש בקשה מתוקנת להארכת מועד להגשת ערעור (להלן: הבקשה ). בין היתר טען המבקש כי לאחר הגשת הבקשה שהגישו המשיבים ביום 2.10.05 למחיקת הערעור עקב האיחור בהגשתו, ניתנה החלטה על ידי כבוד הרשם ד' גלדשטיין לפיה "בהעדר הפקדת ערבון נקבע הערעור לדחיה". מכאן, כך לטענת המבקש, התנה בית המשפט את שמיעת הערעור אך בהפקדת הערבון וממילא האריך את המועד להגשת הערעור. בנוסף נטען כי כתב הערעור שנכתב בכתב ידו של המבקש הובא על ידו למזכירות בית המשפט כבר ביום 4.7.05 (45 יום לאחר הגעת פסק הדין לכתובתו של המבקש), אך המזכירות סירבה לקבלו. למחרת כך נטען, פנה המבקש לסגן המזכיר הראשי וציין בפניו כי אין ביכולתו להדפיס את הערעור וכי הוא עלול לאחר בהגשת הבקשה והלה אישר לו להגיש את הערעור כשהוא לא מודפס, ולהוסיף עותק מודפס בתוך עשרה ימים. לטענת המבקש סגן המזכיר הראשי נתן לו למעשה ארכה להגשת הודעת הערעור. בנוסף נטען כי פסק הדין של השופט מ' קליין עליו ביקש המבקש לערער אומנם הגיע לביתו ביום 20.5.05 אך נמסר לו על ידי אחותו רק ביום 22.5.05. המבקש ציין כי מאחר שלא היה מיוצג, הוא טעה בחישוב מניין הימים בסברו שיש למנות את הימים מיום קבלת הדואר לידיו, ובחישוב זה המועד האחרון להגשת הערעור היה 7.7.05. נטען גם שהמשיבים לא פנו בבקשה למחיקת ערעורו משך שלושה חודשים מיום קבלת ערעורו, למרות שיכולים היו בנקל לדעת מהו המועד בו הומצא לו פסק הדין, ויש לראות בכך הסכמה מכללא מצידם להגשת הערעור ביום 5.7.05. לבסוף נטען כי האיחור הוא בן יום אחד בלבד, וכי סיכויי הערעור טובים.

ביום 19.9.06 ניתנה על ידי בית משפט המחוזי (כבוד הרשם ש' ברוך ) החלטה שדחתה את בקשת המבקש להארכת המועד להגשת הודעת הערעור. בהחלטתו קבע בית המשפט כי אין כל הצדקה להארכת המועד המבוקשת שכן מדובר בתובענה שהוגשה בשנת 2005 על ידי מי שידע על הנזקים הנטענים כבר בשנת 1984, וכאשר המבקש אינו מסוגל להצביע על כל סיכוי ממשי לערעורו.

7.

על החלטתו של כבוד הרשם ש' ברוך פנה המבקש בערעור לבית המשפט המחוזי. בכתב הערעור טען המבקש כי הגיש את הודעת הערעור בתוך התקופה הקבועה כדין. המבקש טען כי יש לספור את המועד להגשת הודעת הערעור מיום 21.5.05 ולכן ההחלטה שלא לאפשר לו להגיש את הודעת הערעור שגויה מיסודה. בנסיבות אלו, כך נטען, כלל לא היה מקום לדון בסיכויי הערעור, מאחר שאין לסיכויי הערעור כל רלוונטיות לצורך מימוש זכות הערעור שלו, משהוגש הערעור במועד. עוד נטען כי החלטת בית המשפט באשר לסיכויי הערעור בטעות יסודה.

8.

ביום 6.3.07 הגישו המשיבים בקשה למחיקת הערעור עקב אי הגשת עיקרי הטיעון ותיק המוצגים.

9.

ביום 18.3.07 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בפני כבוד סגנית הנשיא, השופטת ה' גרסטל . בדיון שב המבקש על טענתו כי הערעור הוגש במועד. המשיבים מצידם טענו כי המסמך שאותו הגיש המבקש לא עומד בהוראות התקנות וגם מטעם זה הייתה צריכה המזכירות שלא לקבלו לרישום. בנוסף נטען כי הערעור הוא ערעור סרק, חסר כל סיכוי להצלחה. עוד נטען כי טענת המבקש כי הגיע למזכירות בית המשפט ביום 4.7.05 וביקש להגיש את הערעור אך סורב מאחר שהלה לא היה מודפס, אינה עולה בקנה אחד עם גרסה קודמת שלו ואף סותרת אותה. לטענת המשיבים, המבקש אף לא קיבל ארכה מסגן המזכיר הראשי, כפי שנטען על ידו. עוד נטען כי המבקש צירף לבקשה מסמכים שלא כדין ונהג בחוסר ניקיון כפיים וגם בשל כך יש מקום לדחות את בקשתו, שהינה בקשה שבשיקול דעת. נטען גם שהסיכוי שבית המשפט יאפשר למבקש לתקן את כתב התביעה באופן שישולבו בו עובדות שהמבקש הצהיר לגביהן את ההיפך, הוא קלוש. עוד נטען כי המשיבים הסכימו לא לגבות מהמבקש הוצאות משפט תוך הסתמכות על כך שלא יהיו הליכים נוספים, לרבות ערעור. ולבסוף נטען כי המבקש לא הביא ולו נימוק אחד הראוי להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בין היתר נימק בית המשפט את דחיית ערעורו של המבקש בדחיית טענת המבקש כי המועד הנכון להגשת הערעור היה 5.7.05. בית המשפט הוסיף וציין כי המבקש לא הצביע על טעם מיוחד שבעטיו על בית המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד. זאת בפרט נוכח אינטרס ההסתמכות החזק של המשיבים, נוכח ההסכמה, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטת כבוד השופטת ר' משל , כי המשיבים לא יגבו את ההוצאות שנפסקו לטובתם והמבקש מצידו לא ינקוט נגד המשיבים הליכים משפטיים נוספים ויפסיק הליכים תלויים ועומדים. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש כי ניסה להגיש את הערעור ביום 4.7.05 אך לא הצליח וכי ביום 5.7.05 האריך סגן המזכיר את המועד להגשת הודעת הערעור, הן מאחר שבאישור סגן המזכיר הראשי אין כל התייחסות להארכת מועד והן מאחר שהוא כלל אינו מוסמך להאריך מועד. כן נדחתה טענת המבקש כי החלטת כבוד הרשם ד' גלדשטיין

בעניין דחיית הערעור בשל אי הפקדת ערבון, מהווה אישור שהודעת הערעור הוגשה כדין ובמועד, בין היתר משום שכבוד הרשם כלל לא נדרש לבקשה שהגישו המשיבים לגופה אלא השתית את החלטתו על הערבון בלבד שהוא תנאי מקדמי לכל דיון בערעור. לבסוף הוסיף בית המשפט וציין, למעלה מן הצורך, כי סיכויי הערעור קלושים וכי החלטת בית המשפט קמא, אשר דחה את התביעה בשל התיישנות מבוססת על אדנים מוצקים.

10.

לאחר כל האמור הגיש המבקש בקשת רשות ערעור. יוער, כי טרם הובאה בקשת רשות הערעור לפניי עוד הספיק המבקש להגיש בקשה – שנדחתה – לסווג את ההליך כערעור בזכות. כן הוגשה בקשה לפטור את המבקש מהפקדת ערבון, אלא שבהעדר תשתית עובדתית למצבו הכלכלי, נדחתה גם בקשה זו. בנוסף הוגשה בקשה לראות בסכום האגרה, ששולם בעבור הליך הערעור שהוגש ונדחה, כאגרה ששולמה בעבור הליך בקשת רשות הערעור. בקשה זו התקבלה.

11.

בקשת רשות הערעור שלפניי הוקדשה בעיקרה לטענותיו של המבקש לגוף תביעתו שנדחתה מחמת התיישנות. נטען כי המשיבים עושים שימוש שלא כדין בנכס נשוא התביעה, בניגוד לכל דין והסכמה בין הצדדים. לטענתו, העוולה שביצעו נגדו המשיבים הינה עוולה נמשכת של גזל ולפיכך ובהתאם לסעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא חלה לגביה התיישנות.

ביחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוא נשוא בקשת רשות הערעור שלפניי, שעניינו המועד להגשת הודעת הערעור ונפקותו, שב המבקש על הטענות שאותן העלה בבית המשפט המחוזי. בין היתר נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי החלטת כבוד הרשם ד' גלדשטיין בבש"א 21384/05 נוגעת רק לתשלום ערובה. בעניין זה נטען כי המשיבים לא הגישו בקשה לדחיית הערעור מפאת האיחור בהגשתו ולא ניסו לבטל את החלטת

הרשם גלדשטיין . עוד טען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא ראה כטעם מיוחד להארכת מועד את ניסיונו של המבקש להגיש את הודעת הערעור עוד ביום 4.7.05, ניסיון אשר כשל כיוון שהמבקש סורב על ידי המזכירות, מן הטעם שהודעת הערעור הייתה כתובה בכתב ידו. עוד נטען כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי נוצרה למשיבות ציפיות להפיכת פסק הדין לחלוט. נטען כי התחייבות המשיבים שלא לדרוש את ההוצאות שנפסקו לו ובלבד שלא ינקוט נגדן בהליכים נוספים באותו נושא, הייתה התחייבות המשיבים כלפיו ולא התחייבותו כלפיהם ולכן אין להסיק מכך כל הסתמכות. עוד טען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי סיכויי הערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום נמוכים. בין היתר, מאחר שבית המשפט דחה את תביעתו על הסף מבלי שהוגש תצהיר תומך בבקשה לדחיה על הסף. עוד נטען כי טעה בית משפט השלום עת דחה את תביעתו מחמת התיישנות למרות היות המחדל מחדל נמשך המונע, כך לטענתו, את התיישנותה של תביעתו.

12.

לאחר עיון בבקשת המבקש על נספחיה החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור וזאת מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

בקשת רשות ערעור היוצרת "גלגול שלישי" של ההליך המשפטי ניתנת במשורה ורק באותם מקרים בהם מעלה הבקשה שאלה עקרונית שבמשפט אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין הצדדים [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. טענותיו של המבקש אינן מסוג הטענות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, אלא עוסקות בדחיית ערעורו מחמת אי הגשתו במועד, בנסיבות ספציפיות, שממילא לא הוכחו על ידו באופן מספק. על רקע סיכויי הערעור הקלושים, ונוכח פיתוחה של ההלכה בעניין טעמים מיוחדים להארכת מועד באופן הנותן מענה מספק לבתי המשפט בדונם בבקשות מעין אלו, לא מצאתי צורך אמיתי לבחון את מסקנותיהם של בתי המשפט בעניינו של המבקש.

13.

אשר על כן הבקשה נדחית.

14.

משלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.