רע"א 4028/97 הלסקו ישראל בע"מ נ. גלאון צביה

1.המשיבה הגישה כנגד החברה המבקשת תביעה בגין הפרת חוזה. במסגרת זו תבעה המשיבה מאת המבקשת פיצוי בגין אובדן הכנסה עקב ביטול חוזה שנערך עמה להפצת מוצרי המבקשת. בכתב הגנתה טענה המבקשת בין היתר כי המשיבה - ששימשה כסוכנת מכירות שלה באזור רחובות וראשון לציון- סייעה לבעלה להקים חברה מתחרה במבקשת וכן סייעה לו ב"גניבת" לקוחות המבקשת. כפועל יוצא מכך- כך טענה המבקשת - אין המשיבה זכאית לפיצויי ציפייה כתביעתה, זאת מכיוון שפעלה במסגרתה של החברה המתחרה וכן, משום שלקוחותיה של המבקשת מאזור ראשון לציון ורחובות עברו לרכוש מוצריהם בחברה המתחרה כך שלא נרשמו רכישות אצל המבקשת, אשר כרגיל היו מזכות את המשיבה בעמלות מכירה.

2.בניסיון להוכיח את טענותיה אלה, נחקר בעלה של המשיבה בחקירה שכנגד ונשאל על ידי בא כוח המבקשת מי הם לקוחותיו ומה היה מועד התקשרותם עמו. הוא השיב כי אם יעיין בספרי החשבונות של החברה, יוכל ליתן מענה לשאלות אלה. בסוף יום הדיונים ביקש בא כוח המבקשת כי בית המשפט יורה לעד זה להתייצב לדיון הבא כשברשותו "...כל החומר של החברה כך שיוכל לתת תשובות לגבי כל לקוח ולקוח...". בהחלטתו הורה בית משפט השלום כי:

"...על העד להודיע בישיבה הבאה בעזרת מסמך כתוב שיכין למטרה זו מהי התשובה לשאלה ועליו לפרט לגבי כל אחד מהלקוחות...ההודעה בכתב צריכה להיות מאומתת על ידי רואה חשבון... ונסמכת על ספרי החברה." (ההדגשות אינן במקור).

המשיבה השיגה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי על דרך של בקשה לרשות ערעור אשר נדונה כערעור, וערעורה התקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בדין אפשרות לחייב עד "להכין שיעורי בית", קרי, להכין סיכום או מסמכים מיוחדים הדורשים השקעת עבודה ומאמץ מצדו של העד. לפני בקשת רשות לערער על ההחלטה.

3.בית המשפט המחוזי תמך את יתידותיו בהוראת תקנה 166 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- (להלן: "תקנות סדר הדין") הקובעת כי בכל שלב משלבי הדיון יוכל בית המשפט להציג בפני עד כל שאלה שתיראה לו. כן נסמך בית המשפט המחוזי על הוראת תקנה 167 על פיה מוסמך בית המשפט לדרוש מכל אדם הנוכח באולם להעיד או "להראות מסמך המצוי ברשותו או בשליטתו באותו מעמד " (ההדגשות אינן במקור). מכאן למד בית המשפט המחוזי כי אם המסמך אינו מצוי ברשותו של העד באותו מעמד אין בסמכותו של בית המשפט לדרוש כי המסמך יוצג במעמד אחר. חיזוק לקביעה זו מצא בית המשפט בתקנה 170 הדנה בבעלי דין ואינה מגבילה את סמכותו של בית המשפט לאותו מעמד.

4.סבור אני שדין הבקשה להידחות מן הטעם שלא היה מקום לחייב את העד להכין "שיעורי בית". עם זאת יש להבהיר את הדברים הבאים: בא כוח המבקשת ביקש כי בית משפט השלום יורה לעד להתייצב למועד הדיון הבא כשברשותו ספרי החשבונות של החברה, זאת לפי דברי העד כי אם יהיו המסמכים לפניו, יוכל להשיב לשאלות שנשאל. בית המשפט, מיוזמתו, חייב את העד בהכנת מסמך מיוחד המפרט את אותם עניינים אשר העד נשאל לגביהם ובמובן זה אין החלטתו יכולה לעמוד. מנגד, רשאי היה בית המשפט, על פי הסמכות הנתונה לו בתקנה 178(א) לתקנות סדר הדין לזמן את העד לפניו בשנית לצורך הצגת ספרי החשבונות ולהשיב על שאלות לגבי תוכנם, מבלי שהעד יידרש לעשות הכנות מיוחדות ולהכין חומר ראיות. על פי נוסחה, מקנה התקנה סמכות לבית המשפט להזמין עד לבקשת בעל דין, אם לצורך מתן עדות ואם לצורך הצגת מסמכים. למעשה נוהגים על פיה בעלי דין ובתי המשפט ועושים בה שימוש באופן רגיל. אכן העד רשאי, לפי שיקול דעתו, להכין את החומר כפי שהורה לו בית משפט השלום ולהביאו עמו לבית המשפט אך אין מוטלת עליו חובה לעשות כן.

בכפוף לאמור לעיל אני דוחה את הבקשה.

אין צו להוצאות.