רע"א 4047/15 רו"ח משה ממן נ. חברת די וורלי סיאני הנדסה (1990) בע"מ

מונחות בפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בהפ"ב 6109-08-14 ובהפ"ב 15563-08-14 (מפי כב' השופט א' דראל ), אשר דחה את בקשות שני הצדדים לביטול חלקי של פסק הבוררות מפי השופט בדימוס בועז אוקון (להלן: הבורר ), ואישר את הפסק.

רקע

1.

המבקשים ברע"א 4047/15 (להלן: התובעים ) הינם רו"ח וחברת ייעוץ פיננסי שבראשה עמד התובע 1 (להלן: התובע ). התובע, באמצעות חברתו, חתם הסכם ניהול עם המבקשים ברע"א 4227/15 (להלן: הנתבעים ), וביניהם חברת די וורולי – חברה פרטית בתחום הנדל"ן והבניה (להלן: החברה ). בהתאם להסכם המדובר, על התובע היה לספק שירותי ניהול לחברה הנתבעת, ואף לנהל בפועל את החברה. בתמורה לעבודתו זו היה אמור לקבל שכר עבודה, יחד עם אחוזים מרווחי החברה. לאחר כשנתיים התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים. הנתבעים טענו כי הסכם הניהול אינו תקף, וכי התובע אינו זכאי לכל תמורה. לעומתם, טען התובע כי בהתאם להסכם הניהול זכאי הוא לקבל סכומי כסף משמעותיים, וביניהם גם בונוס בסך 5.5 מיליון ₪ בהתאם לרווחי החברה בשנים הרלוונטיות.

לאחר מספר גלגולים, הסכימו הצדדים להעביר את הדיון לבוררות בפני הבורר, אשר נדרש להכריע בשתי מחלוקות מרכזיות: א. האם השתכלל בין הצדדים הסכם ניהול מחייב. ב. אם כן, לאיזה סכומים זכאי התובע בעקבות הסכם זה. בפסק בוררות מפורט ומנומק דן הבורר בשאלות אלו לפי סדר, תוך שהוא מבהיר את היסודות הראייתיים והמשפטיים לקביעותיו.

בפסק הבורר נקבע כי בין הצדדים אכן נוצר הסכם ניהול מחייב, שמכוחו התחייבו הנתבעים לשלם לתובע סכומי כסף שונים, וביניהם גם בונוס שישולם לו עם סיום עבודתו, בהתבסס על "מלוא הרווח על פי הדו"ח הכספי של השנה שבה הסתיים הסכם זה ועל בסיס מחצי הרווח על פי הדו"ח הכספי של השנה שלאחר מכן...". הביטוי "מלוא הרווח על פי הדו"ח הכספי" היווה את סלע המחלוקת העיקרי בין הצדדים, כשלכל צד פרשנות אפשרית לפסקה זו. לדברי הנתבעים, את הבונוס הסופי יש לחשב אך ורק מתוך שורת הרווח המופיעה בדו"ח הכספי של החברה. לעומת זאת, התובע טען כי הבונוס צריך לכלול גם כל השבחה או עליה בערך הנכסים. הבורר דחה את עמדת התובע, וקיבל את פרשנות הנתבעים. הוא אף בחן את הדו"חות הכספיים וקבע כי לא היה רווח מעין זה באותם שנים, ולפיכך התובע לא היה זכאי לבונוסים הנגזרים מפסקה זו בהסכם הניהול.

עם זאת, הבורר פסק כי אף על פי שהתביעה שהתבררה בפניו עסקה בעיקר בפיצויי קיום על בסיס הסכם הניהול, וכאלה לא נמצאו, הנתבעים חייבים לפצות את התובע בעקבות פגיעה באינטרס ההסתמכות שלו. זאת משום שהחברה הפרה את החוזה עם התובע, אשר הפחית את ההשקעה במשרד רואי החשבון הפרטי שלו באותן תקופות בהסתמך על ההנחה שמדובר בהסכם שיעמוד בתוקף זמן רב ויניב לו תמורה משמעותית. משכך, חייב הבורר את הנתבעים לפצות את התובעים בסך 469 אלף ₪, כפיצוי הסתמכות, והטיל עליהם לשאת בהוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 200 אלף ₪.

שני הצדדים ערערו על חלקים מפסק הבוררות. התובע ערער בעיקר על הקביעה לפיה הפירוש הנכון של המושג "רווח" בחוזה הינו הרווח לפי שורת הרווח הסופית בדו"ח – והוסיף כי גם לפי הפרשנות המצמצמת שאימץ הבורר הוא עודנו זכאי לבונוס משמעותי. לעומתו, הנתבעים ערערו על קביעת הבורר לפיה חויבו בתשלום פיצויי הסתמכות לתובע, ועל גובה שכר הטרחה. שני הערעורים על פסק הבוררות נדחו, והוא אושר בבית משפט קמא. על כך הוגשו שתי בקשות רשות ערעור אלו.

2.

טענותיו של התובע סובבות בעיקרן סביב המשקל שייחס הבורר לשני אנשי מפתח בפרשה המדוברת – עו"ד נולמן ורו"ח וקנין, שעל תפקידם נעמוד בקצרה להלן – אל מול ההתעלמות מפסק בוררות אחר שיש בו, לטענתו, כדי ללמד על זכאותו לבונוס.

עו"ד נולמן הינה עורכת דין מטעם החברה, שהעידה בפני הבורר כי את עיקר מלאכת הניסוח של הסכם הניהול בין הצדדים עשה התובע, בתור בעל מקצוע הבקיא במונחים חשבונאיים. בקבלו עדות זו קבע הבורר כי אחד מן הנימוקים להעדפת הפרשנות המצמצמת לחוזה הינו "כלל הפרשנות כנגד המנסח", שבמקרה זה נוסח בעיקרו על ידי התובע, כדברי עו"ד נולמן. לטענת התובע, ראיה חדשה שהתגלתה – מסמך שיפוי לאחד העדים שאותו אישרה עו"ד נולמן – מלמדת כי בניגוד לעדותה בפני הבורר, נולמן הייתה מעורבת עד צוואר בסכסוך שבין הצדדים, ומכאן שלא היה מקום לתת משקל כה רב לעדותה. בהעדר בסיס לקביעה לפיה הוא שנשא בעיקר נטל ניסוח ההסכם, טוען התובע כי לא נכון היה להחיל את כלל הפרשנות כנגד המנסח בעניינו.

איש מפתח נוסף בפרשה הינו רו"ח וקנין – המומחה שמונה מטעם הבורר בכדי לספק חוות דעת בשאלות החשבונאיות שעלו במהלך הדיון. התובע טוען כי הוא לא ידע מראש שקיימת זיקה הדוקה בין המומחה לבין הנתבעים: רו"ח וקנין נשא במספר תפקידים בחברות של מר בן זקן, שהינו שותף במניות בחברת יזמות עם עו"ד יוסי ארנון, שייצג את הנתבעים במקרה שלפנינו. לדבריו, הבורר לא היה מודע לקשר זה, והעניק משקל רב לחוות דעתו של רואה החשבון בקביעת הפרשנות הראויה להסכם הניהול בין הצדדים – שעה שהקשר העסקי האמור גרם למומחה לסלף ולכחש בדבריו.

הנקודה השלישית שהועלתה על ידי התובעים עוסקת בפסק בוררות שניתן על ידי הבורר יוחנן גוב ארי, במסגרת סכסוך בין אחד מבעלי העניין בתיק לבין בעלי המניות בחברה. לדברי התובעים, מפסק בוררות זה עולה כי הרווח שהצטבר בחברות הנתבעות עולה על שלושים מיליון ₪. בכך יש משום הוכחה ניצחת לטענתם לפיה החברה הסתירה את רווחיה העצומים בעזרת תעלולים חשבונאיים, וכך שללה שלא כדין את זכות התובעים לבונוס משמעותי. הבורר אוקון קבע כי המסמך המדובר אינו רלוונטי לסכסוך בשל נימוקים מספר, ועל קביעה זו מלינים הם.

3.

גם הנתבעים מעלים טענות על אישור פסק הבורר בבית המשפט המחוזי. לטענתם, בכתב התביעה המתוקן, שעל בסיסו ניתן פסק הבוררות, כלל לא מוזכרים פיצויי הסתמכות, אלא נתבעו פיצויי קיום בלבד – הבונוסים שנקבעו בחוזה. לפיכך, ברגע שהבורר קבע שהתובעים אינם זכאים לפיצויי קיום, לא הייתה לו סמכות להעניק להם פיצויים אחרים. הנתבעים מציינים כי הבורר עצמו כתב בפסק הבוררות שאינו בטוח אם מדובר בסעד מעבר למה שנתבקש – ultra petitum . הם הפנו לע"א 5248/94 ( מדינת ישראל נ' קיבוץ עין גב

(11.06.1996)), בו דעת הרוב קבעה כי הענקת סעד בעילה שלא נתבקשה הינו חריגה מסמכותו של הבורר לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק ), ומהווה עילה לביטול פסק דינו.

טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעים הינה ליחס בלתי ראוי בין סכום הפיצויים, שעומד על כ- 470,000 ₪, לבין שכר הטרחה וההוצאות – 200,000 ₪, שעומדים על כמעט חצי מסכום הפיצויים.

דיון והכרעה

4.

דין שתי הבקשות להידחות. ראשית, יש לזכור כי מדובר בבקשת רשות ערעור, לאחר שהנושא כבר נדון על ידי בורר שהוסכם על ידי שני הצדדים, ולאחריו על ידי בית משפט קמא. שניהם נימקו את החלטתם באופן בהיר ויסודי. התערבותו של בית משפט זה תיעשה במקרים חריגים ביותר בנסיבות אלו, וגם אלו יהיו כשמדובר בשאלה החורגת מעניינם של הצדדים – ולא כך הוא הדבר בבקשות שלפנינו. על כך יש להוסיף כי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו של הבורר אף במקרה שבו נפלה טעות בפסק הבורר, למעט בנסיבות הקבועות בסעיף 24 לחוק – העוסקות בעיקר בחוסר תקינות של הליך קבלת ההחלטה.

אולם, גם בדיון בטענות לגופן – דינן להידחות.

5.

טענותיו של התובע כנגד ההסתמכות על עדותה של עו"ד נולמן נדחו בבית משפט קמא, ובצדק. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הבורר הסתמך על עדותה של עו"ד נולמן בחלקים מסויימים בלבד, תוך שהוא מתייחס לדבריה בחשדנות הנדרשת מעדה המייצגת את אחד הצדדים. כמו כן, פרשנות החוזה בין הצדדים לא הסתמכה רק על כלל הפרשנות כנגד המנסח, אלא גם על נדבכים רבים אחרים. כך, למשל, השווה הבורר את נוסח הטיוטות הקודמות של החוזה בין הצדדים לנוסח שהתקבל לבסוף, נעזר בכללי פרשנות בדיני חוזים, דחה את דבריו של התובע כ"סותרים את הקומון סנס העסקי" ועוד. מנעד רחב זה של כלים בהם נעזר הבורר לשם קביעת הפרשנות הנכונה של החוזה מבהיר מדוע לא קופחה זכותו של התובע באופן המצדיק התערבות בית משפט זה.

כך גם המצב לגבי טענותיו של התובע בדבר הזיקה בין המומחה מטעם הבורר, רו"ח וקנין, לעו"ד ארנון – בא כוחם של הנתבעים. התובעים טרחו והביאו מספר פסקי דין שמהם ביקשו ללמוד כי קשר מעין זה מהווה זיקה אסורה, שפוסלת את המומחה מתפקידו. לא כך הוא. פסקי הדין שהובאו דנו בזיקות בין הבורר לבין אחד מן הצדדים – דבר הרחוק מהמקרה שבפנינו, בו מדובר על מומחה שמונה מטעם הבורר ולא בבורר עצמו. כמו כן, כפי שהבהיר בית משפט קמא, הזיקה שהוצגה בין רו"ח וקנין – המומחה מטעם הבורר, לבין עו"ד הנתבעים – הינה רחוקה, ואינה מהווה טעם לפסילת מומחה. מדובר בקשרי עבודה עקיפים גרידא, שאינם מצדיקים את פסילת המומחה בנסיבות העניין.

גם הטענה בדבר התעלמות הבורר מפסק הבורר גוב ארי נדחתה על ידי בית משפט קמא בצדק, בהתבססו על נימוקיו של הבורר. הבורר אוקון היה מודע היטב לעובדת קיומו של פסק בוררות זה, ובכל זאת דחה את ההתבססות עליו מכמה סיבות. ביניהן, העובדה כי הפסק ניתן למעלה משנתיים לאחר פרסום דו"חות החברה הרלוונטיים לחישוב הבונוס – תקופה במהלכה חלו שינויים בעקבות מכירת נכסים; וכן השימוש בצורת חישוב שונה בפסק הבורר גוב ארי. נימוקים אלו מצדיקים את אי ההסתמכות של הבורר על פסק גוב ארי.

יתר על כן – כמדומה שטענות התובעים אינן מצביעות על פגמים שנפלו בהליך הבוררות ומצדיקים את ביטול פסק הבורר, אלא, לכל היותר, על טעויות עובדתיות ומשפטיות שונות. כפי שכבר נכתב לעיל, בית משפט זה לא יחליף את שיקול דעתו של הבורר היושב בדין בהתאם להסכמת הצדדים, אף אם נפלו טעויות בשיקול דעתו – ואינני חושב שכך קרה במקרה שלפנינו.

6.

גם דינן של טענות הנתבעים להידחות. ראשית, ככלל בית משפט זה אינו נוטה להתערב בפסיקת הוצאות שנקבעו על ידי הבורר, ובמיוחד לא במסגרת בקשת רשות ערעור. הבורר היה מעורב אישית בכל ההליכים שננקטו על ידי הצדדים, מכיר ויודע את העלויות ואת ההוצאות המושתות על הצדדים בהליך זה, ואין מקום להתערבות בשיקול דעתו.

שנית, אף דינה של טענת חוסר הסמכות לפסיקת פיצויי ההסתמכות להידחות. כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, הסעד המדובר הועלה במהלך הדיון עצמו. כך, כלל תצהירו של התובע פירוט מספרי של טענותיו לצמצום היקף העבודה, צורפו לו מסמכים התומכים בטענות אלה, ולחברות הייתה נתונה האפשרות להגיב להן. התובע אף נחקר על ידי באי כוח הנתבעים בעניין זה. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיו הדבר עולה לכדי הסכמה מצידם של הנתבעים לדיון בסעד השנוי במחלוקת – מעין שינוי חזית. למרות שהייתה להם אפשרות לדחות את הטענה תוך כדי הדיון עצמו, בחרו שלא לעשות זאת, ולפיכך אינם יכולים להעלות טענת חריגה מסמכות כעת.

7.

הבקשות נדחות. בנסיבות העניין, יישא כל אחד מהצדדים בהוצאותיו.