רע"א 4057/12 סוגת 1967 בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי

בבית המשפט העליון

רע"א

4057/12

לפני:

כבוד השופט נ' הנדל

המבקשים:

1.סוגת 1967 בע"מ

2.מגדל חברה לביטוח בע"מ

3.איילון חברה לביטוח בע"מ

נ

ג

ד

המשיבים:

1.המוסד לביטוח לאומי

2.טרם בטיחות וגהות בע"מ

3.יצחק אביגדורי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב ברע"א 12259-07-11

בשם המבקשות 1-2:

עו"ד יורם קמין

בשם המבקשת 3:

עו"ד חיים מאיר

בשם המשיב 1:

עו"ד שלמה ישראל

פסק דין

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו (רע"א 12259-07-1, כב' השופטת ע' צ'רניאק ), אשר קיבל את ערעורו של משיב 1, והורה על הארכת המועד להגשת כתב תביעה מתוקן בבית משפט השלום בתל אביב – יפו.

2.

ביום 30.3.2005 הוגשה תובענה לבית משפט השלום, שעילתה תאונת עבודה מיום 16.10.2003.

ביום 12.8.2008 הגיש משיב 1 (להלן: המל"ל) בקשה להצטרף כתובע נוסף בתיק. הצדדים האחרים בתיק לא התנגדו לבקשה. לנוכח זאת, ביום 4.9.2008 התקבלה הבקשה. המל"ל נדרש להגיש כתב תביעה מתוקן בתוך 15 יום, היינו עד ליום 19.9.2008 (להלן: החלטת התיקון).

ביום 1.11.2010 ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים. המל"ל, אשר טרם הגיש כתב תביעה מתוקן, לא היה שותף להסדר. באותו יום הגיש המל"ל בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה מתוקן (להלן: בקשת ההארכה). המל"ל ציין כי בשל טעות משרדית לא הוגש כתב תביעה מתוקן עד היום, וכי הוא לא קיבל כל הודעה על הדיונים שהתקיימו בתיק מאז ניתנה החלטת התיקון. המבקשות 1-2 (הן הנתבעות בהליך העיקרי), וכן המבקשת 3 (היא צד רביעי להליך העיקרי), התנגדו לבקשת ההארכה.

ביום 28.11.2010 דחה בית משפט השלום את בקשת ההארכה (ת"א 22400/05, כב' השופטת א' לוי ). צוין כי המל"ל "נזכר" לתקן את כתב התביעה למעלה משנתיים לאחר החלטת התיקון. סיבת האיחור לא הייתה נעוצה בנסיבות חיצוניות, אלא בטעות משרדית של המל"ל. כמו כן, כבר ביום 16.10.2010 – טרם הגשת בקשת ההארכה - התיישנה התובענה. לפיכך, אם תאושר כעת בקשת ההארכה - יהיה זה בבחינת מתן היתר ליצירת עילה חדשה. זאת לאחר שהתיק כבר נחתם בפשרה בין הצדדים, פשרה שאף ניתן לה תוקף של פסק דין.

בית המשפט המחוזי קיבל ערעור ברשות שהוגש על החלטת בית משפט השלום (רע"א 12259-07-11, כב' השופטת ע' צ'רניאק ). נקבע כי החלטת התיקון ניתנה בהסכמת הצדדים, וטרם שחלפה תקופת ההתיישנות. לפיכך, ועל מנת לאפשר למל"ל למצות את טענותיו למול המבקשות, יש לאפשר לו לתקן את כתב התביעה חרף האיחור והמחדל הדיוני. אשר על כן בוטלה החלטת בית משפט השלום, והוארך המועד להגשת כתב תביעה מתוקן. תנאי להמשך הדיון בשלום הוא שהמל"ל יישא בהוצאות על מחדלו, כפי שאלו תיקבענה על ידי הערכאה הדיונית. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

להשלמת התמונה יצוין כי לבית משפט השלום הוגש כתב תביעה מתוקן, והצדדים התבקשו להגיש טיעונים לעניין ההוצאות. ברם, משהודיעו המבקשות כי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי – נדחה לפי שעה הדיון בשאלת ההוצאות.

3.

במסגרת ההליך שלפניי טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מכך שהמל"ל "ישן על זכויותיו" במשך למעלה משנתיים, ולא הגיש כתב תביעה מתוקן. כן התעלם בית המשפט מכלל הלכתי ותיק, לפיו אין מתירים תיקון כתבי טענות אם לא יהיה בכך כדי להקנות למבקש עילת תביעה. במקרה הנדון התיישנה תביעת המל"ל, ועל כן לא היה מקום ליתן לו את הסעד של הארכת מועד בחלוף תקופת ההתיישנות. כמו כן - בתיק הושגה פשרה, שניתן לה תוקף של פסק דין. מכיוון שכך התיק נסגר, ובית המשפט המחוזי לא יכול היה ליתן החלטות כלשהן בתיק שיערערו את עקרון סופיות הדיון.

עמדת המל"ל היא כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. בקשת ההצטרפות של המל"ל והחלטת התיקון של בית משפט השלום ניתנו שתיהן לפני חלוף תקופת ההתיישנות, ועל כן אין מניעה מן הבחינה הזו לאפשר למל"ל להגיש כעת כתב תביעה מתוקן. באשר לטעמים שהביאו לאיחור בהגשת כתב התביעה המתוקן, ניתן לרפא את הפגם באמצעות פסיקת הוצאות.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה, ולקבל את הערעור.

נוצרה מחלוקת בין הצדדים בשני מישורים, שהמכנה המשותף להם הוא שהיה על בית המשפט להפעיל שיקול דעת. על כן, מיקוד ההכרעה יהא ביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור בדבר האופן בו הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו. הגם שמדובר במקרה בעל מאפיינים פרטניים, ועסקינן בגלגול שלישי, נראה כי הפגיעה הדיונית במבקשים – על המבחנים המשפטיים הרלבנטיים – איננה מוצדקת.

המישור הראשון הוא כי ערכאות קמא הונחו יתר על המידה בשאלה האם בית המשפט היה מוסמך לאפשר את התיקון לאחר תקופת ההתיישנות. בית משפט השלום השיב על שאלה זו בשלילה, ולכן דחה את הבקשה, ואילו נדמה כי בית המשפט המחוזי – לאחר שהשיב על השאלה בחיוב – מצא לנכון להיעתר לבקשה. לצורך הדיון אהיה מוכן להניח כי תביעת המל"ל טרם התיישנה. זאת לנוכח האפשרות שאם הוארך המועד להגשת כתב תביעה מתוקן, והוגש כתב תביעה, הרי שניתן לייחס את מועד הגשת כתב התביעה המתוקן לאחור - אל מועד הגשת בקשת ההצטרפות (ראו והשוו: ע"א 748/89 שפירא נ' חייט , פ"ד מח(2) 365 (1995)).

ברם, אף מתוך ההנחה שהתביעה לא התיישנה, עדיין על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו האם ראוי להאריך את המועד להגשת כתב התביעה המתוקן. בהקשר זה יש לתת משקל, ואף משקל רב, לנתון שתקופת ההתיישנות חלפה כאשר הגורם לכך הוא האיחור הלא-מוסבר של המל"ל - מעל לשנתיים ימים בין המועד שקבע בית המשפט לבין המועד בו הוגש כתב התביעה המתוקן. יוזכר כי אף המל"ל הודה שאין באמתחתו הצדקה של ממש לאיחור המופרז, וכי מדובר בטעות משרדית גרידא.

נקודה אחרונה זו מובילה למישור השני. נטען כי היה על המל"ל להצביע על קיומו של טעם מיוחד כדי שיותר לו להאריך את המועד להגשת כתב תביעה מתוקן. הדבר איננו נכון. אין צורך בקיומו של טעם מיוחד להאריך את המועד במקרה זה, אלא די בהפעלת שיקול דעת. זאת משום שעסקינן במועד שנקבע על ידי בית המשפט, ולא במועד שנקבע על ידי חיקוק. על פי תקנה

528 לתקנות סד"א, רק במקרה של הארכת מועד שנקבע על ידי המחוקק - על המאחר להצביע על טעם מיוחד, ואילו במקרה של הארכת מועד שקבע בית המשפט – די בהפעלת שיקול דעת. ואל תשיבני שתקנה 93 לתקנות סד"א - בדבר הגשת כתב טענות מתוקן - נוקטת בתקופה של 15 יום, וזו גם התקופה שהורה עליה בית המשפט במקרה זה, ולפיכך זהו מועד שנקבע בחיקוק. יש במצב האמור כדי להטעות. לשון התקנה היא "תוך חמישה עשר ימים, אם לא קבע בית המשפט או הרשם מועד אחר". צא ולמד שבסופו של דבר המועד נקבע על ידי בית המשפט, בין אם הוא מאמץ את התקופה של 15 הימים ובין אם לאו. הוענק לבית המשפט שיקול דעת לקבוע את המועד, אף אם לכאורה יש תקופה "מומלצת". לעומת זאת מועד שנקבע בחיקוק, על פי תקנה 528, הינו מועד שאיננו משאיר פתח לשיקול דעתו של השופט בשלב הראשוני, דוגמת המועד להגשת ערעור שהוא קצוב ללא אפשרות שבית המשפט יקבע מלכתחילה תקופה אחרת (השוו: רע"א 1209/98 אלומנרקיס בית מסחר לפרופילי אלומיניום בע"מ נ' ארביב

(5.4.1998); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי

886-887 (1995)).

אך שוב, שאלה נפרדת היא הכיצד על בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת שהוענק לו. כאמור, דעתי היא שבית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו למכלול הנסיבות, כולל התקופה הארוכה שחלפה ללא הצדקה. ודוק, אינני קובע קו אריתמטי. תיתכנה נסיבות בהן גם בחלוף תקופה ארוכה יש מקום להורות על הארכת המועד. אולם כדי להגיע לתוצאה זו יהא על המבקש להאריך את המועד להצביע על נסיבות שמצדיקות זאת. נסיבות אלו עשויות לכלול, בין היתר, את השיקול של מידת האיחור והטעם לו, ואף כשיקול נוסף את ההשלכות של אי-מתן ההארכה. אולם על פי אמות מידה אלו, לא השתכנעתי כי בנסיבות מקרה זה יש מקום להאריך את המועד.

5.

הערעור מתקבל. הנני מורה על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ותחת זאת קובע כי בקשת המל"ל להאריך את המועד להגשת כתב תביעה מתוקן – נדחית. המל"ל ישלם למבקשות 1-2 ולמבקשת 3 הוצאות ושכר טרחה – כל קבוצה בנפרד - בסך 10,000 ₪.