רע"א 4106/08 שייך חליל איברהים עלמי נ. יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה י

1.

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.4.08 (כבוד השופט מ' דרורי). החלטה אחת דחתה את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני נגד הריסה של חלק מבניין שנבנה בניגוד לחוק בגוש 30614, חלקה 315 בשכונת בית חנינה בירושלים (להלן – הבניין ), אלא אם ההריסה תבוצע באמצעות כלי הנדסי כבד מסוג "קרשר". בהחלטתו הנוספת מיום 15.4.08 היתנה בית המשפט המחוזי את עיכוב ביצועה של החלטתו הראשונה, שכללה ביטול של צו ארעי, בהפקדה על ידי המבקשים של 1 מיליון ש"ח.

2.

הבניין ניבנה תוך חריגה מהיתר הבנייה שניתן על ידי רשויות התכנון. לפיכך, הוצא לגבי חלק מן הבניין צו הריסה מינהלי. סביב הריסת חלק מן הבניין התנהלו, וכן עדיין תלויים ועומדים, הליכים בערכאות שונות. בין היתר, ביום 5.9.07 נדחתה בבית משפט זה בקשת רשות ערעור של תכפור אוהרנסיאן, הוא זה שבנה את הבניין תוך חריגה מהיתר הבניה (להלן – הבונה ) (רע"פ 5205/07). בקשתו הופנתה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהחליט שלא להתערב בהחלטת בית משפט השלום שלא לבטל את צו הריסה המינהלי שהוצא נגד החלק בבניין שנבנה תוך חריגה מהיתר הבנייה. כמו כן, נדחה ביום 28.5.08 ערעורו של הבונה שהופנה נגד פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לדחות את עתירתו נגד החלטה של רשויות התכנון שלא לאשר תוכנית, שמטרתה להכשיר את חריגות הבנייה (עע"ם 6807/07).

3.

נביא עתה אך את העובדות הרלוונטיות לבקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקשים הינם דיירי הבניין. ביום 10.3.08 נשלח למבקשים מכתב התראה לפני ביצוע צו ההריסה, לפיו יש כוונה לבצע את ההריסה עד ליום 15.3.08 ועל כן על המבקשים לפנות את המבנה. ביום 12.3.08 הגישו המבקשים תובענה על דרך המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בה עתרו לסעד הצהרתי לפיו לא יוכלו המשיבים 3-1 (להלן – המשיבים ) לבצע את צו ההריסה אלא באמצעות כלי הנדסי כבד מסוג "קרשר". לטענת המבקשים, הצהירו המשיבים לא פעם, בפני ערכאות שונות, כי זו הדרך היחידה לבצע את צו ההריסה. במסגרת המרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי ביקשו המבקשים שיוצא צו מניעה זמני נגד ביצוע ההריסה עד להכרעה תובענה. ביום 14.3.08 הוציא בית המשפט המחוזי צו המעכב את ביצוע ההריסה. ביום 15.4.08 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים לצו מניעה זמני, וחייב אותם בשכר טרחה ובהוצאות המשיבים. בית המשפט המחוזי קבע כי ככל שמדובר בשיטת ההריסה, אין למבקשים כל אינטרס או מעמד. המבקשים ביקשו לעכב את ביצוע ההחלטה שביטלה את צו עיכוב הביצוע מיום 14.3.08. בית משפט קמא היתנה את מתן צו עיכוב הביצוע בהפקדה של 1 מיליון ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו, המופנית הן נגד דחיית הבקשה לצו מניעה זמני וחיובם של המבקשים בשכר טרחה והוצאות המשיבים, והן נגד התניית עיכוב הביצוע בהפקדת 1 מיליון ש"ח.

4.

יש לציין, כי בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט צ' זילברטל) הוציא ביום 5.2.08 צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לעקור עצים או להרוס גדרות וכל מבנה אחר המצויים בחלקות סמוכות לבניין, וכן אסר על המשיבים להיכנס לחלקות אלה במסגרת הפעולה הצפויה להריסה של חלקי הבניין שלגביהם הוצא צו ההריסה המינהלי. החלטה זו ניתנה במסגרת הליך אחר, אותו מנהלים דיירי החלקות הסמוכות נגד המשיבים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, שטרם הכריע בה (רע"א 1928/08). משמעותו המעשית של צו המניעה הזמני הינה כי ביצוע צו ההריסה המינהלי באמצעות "קרשר" אינו אפשרי, הואיל ומדובר בכלי הנדסי כבד שלא ניתן להביאו אל המקום מבלי לעבור דרך החלקות השכנות, לגביהן חל הצו.

5.

המבקשים טוענים כי המשיבים מנועים מביצוע ההריסה, אלא באמצעות כלי הנדסי כבד מסוג "קרשר". המבקשים טוענים למניעות משום שהמשיבים טענו בפני ערכאות שונות כי זו הדרך היחידה, מבחינה ביטחונית ובטיחותית, לביצוע ההריסה. מכאן שעמדתם הנוכחית של המשיבים, לפיה ניתן לבצע את ההריסה גם באמצעים אחרים, מהווה, לדעת המבקשים, סטייה מעיקרון חוקיות המנהל, חובת ההגינות ותום הלב. במילים אחרות, המבקשים טוענים כי הואיל והמשיבים טענו בעבר, בהזדמנויות שונות, כי דרך הביצוע היחידה של ההריסה הינה באמצעותו של "קרשר", אין הם יכולים לבצע ההריסה תוך שימוש באמצעי אחר. וכאמור, ביצוע באמצעות כלי הנדסי זה אינו מותר כיום לאור צו המניעה הזמני שניתן ואסר כניסה למקרקעין הסמוכים או מעבר דרכם.

6.

דין הבקשה להידחות. כפי שראינו, צו ההריסה המינהלי הינו חלוט, לאחר שבית משפט זה דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה בעניין. נכון אני להניח כי המשיבים טענו והצהירו ביותר מהזדמנות אחת כי הדרך היחידה לביצוע ההריסה הינה באמצעות כלי הנדסי מסוג "קרשר". גם אם כיום מתכוונים המשיבים לבצע את ההריסה בדרך אחרת, ולא באמצעות "קרשר", אין בכך כדי לבסס עילת תביעה בידי המבקשים. כלומר, גם אם נניח שמבחינות מסוימות לא פעלו המשיבים כהלכה שעה שטענו כי ביצוע באמצעות הכלי האמור הינה דרך הביצוע האפשרית היחידה של ההריסה, וגם אם כיום אומרים הם דברים שונים, אין בכך כדי להקנות זכות כלשהי למבקשים, זכות שיכולה להקים להם עילה למניעת ההריסה. אין צורך לומר שקיים אינטרס ציבורי מובהק לאכוף את דיני התכנון והבנייה, בין היתר על דרך מימושם של צווי הריסה. אכן, אין זה מן הראוי שרשות ציבורית תעלה טענות סותרות בהזדמנויות שונות. ברם, אף אם המשיבים פעלו באופן בלתי ראוי בהצהרותיהם באשר לשיטת ההריסה, אין הדבר מקנה זכות למבקשים לעתור למניעת ההריסה, אלא באמצעות "קרשר". כמו כן, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, שהיתנה את עיכוב ביצוע ההחלטה לבטל הצו מיום 14.3.08 בהפקדת 1 מיליון ש"ח. יוער, כי איני רואה צורך להידרש לשאלה באשר לסמכות העניינית לדון בתובענה.

7.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, בלא שנתבקשה תשובה.