פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4152/14
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשים:
1. יואל נדב
2. נחלה הקרן לגאולת אדמות ישראל
3. משה הירש
4. נחלת משה (קרני שומרון בע"מ)
5. עו"ד אלרועי נדב
נ ג ד
המשיבים:
1. אנדרו ניל איקנהולץ
2. נחלת חנוך (קרני שומרון)
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 29.5.2014 בהפ"ב
26112-12-10, שניתנה על ידי השופטת ר' שמולביץ
בשם המבקשים:
עו"ד ד"ר יוסף
גבריאלי
החלטה
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ר' שמולביץ ) בהפ"ב 26112-12-10 מיום 29.5.2014.
הרקע לבקשה
1.
בין בעלי הדין נתגלע סכסוך כספי. הסכסוך הועבר להכרעתו של עורך-דין דוד גילת (להלן: הבורר ), על בסיס הסכם בוררות שנכרת בין בעלי הדין, ובהתאם לפסק דין שניתן ביום 2.5.2011 (הנשיאה (בדימוס) ה' גרסטל ).
2.
הליך הבוררות הסתיים ופסק הבוררות היה מוכן בחודש דצמבר 2012, אך לא הועבר לבעלי הדין בשל יתרת חוב בשכר הטרחה של הבורר. ביום 23.12.2013 פנו המשיבים בבקשה לבית המשפט, במסגרתה ביקשו כי יינתן צו שיחייב את המבקשים לשלם את שכר טרחתו של הבורר, כדי לקבל את פסק הבוררות לידיהם. המבקשים ביקשו לסלק את הבקשה על הסף. בין היתר, הפנו המבקשים לסעיף 31(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), וטענו כי קיומו של הסעיף שולל למעשה את סמכותו של בית המשפט להיעתר לבקשה. ביום 19.2.2014 התקיים דיון בבקשה. בתום הדיון ניתנה החלטה (הנשיאה (בדימוס) ה' גרסטל ), שלפיה תוך שבעה ימים יודיע הבורר מהי יתרת החוב של המבקשים או מי מהם בגין הבוררות. כמו כן, נקבע כי בתוך 14 ימים נוספים על המבקשים יהיה לשלם את היתרה שתצוין על ידי הבורר, תוך שהובא לידיעת הבורר כי המבקש 3 מבקש פריסה של התשלומים מבלי שיהא בכך כדי לעכב את מתן פסק הבוררות. עוד נקבע כי אם לא ישלמו המבקשים את הסכום האמור במועד, יודיע על כך בא-כוח המשיבים לבית המשפט. בית המשפט הוסיף כי אין באמור בהחלטה כדי למנוע מהמשיבים לשלם לבורר את החלק הבלתי משולם של המבקשים ולחזור אל המבקשים מאוחר יותר.
3.
בהתאם להחלטה מיום 19.2.2014 הגיש הבורר הודעה ביום 26.2.2014, במסגרתה פירט את יתרת החוב של המבקשים. ביום 12.3.2014 הגישו המבקשים 4-1 תגובה בה עמדו על כך שבעבר התקבלה החלטה אחרת של הבורר, שלפיה גובה החוב שונה מזה שהוצג בהודעתו לבית המשפט. עוד טענו המבקשים כי בפנייתם למשרד הבורר כדי לקבל כרטיס לקוח, נתקלו בקשיים לקבל פרטים בשל פירוק שותפות במשרד הבורר. בנוסף, טענו טענות בנוגע לחלוקת התשלומים בינם לבין עצמם.
4.
ביום 20.3.2014 הגישו המשיבים בקשה נוספת לחיוב המבקשים לשלם את שכר הטרחה לבורר. ביום 30.3.2014 הוגשה תגובת המבקשים, שלפיה המבקשים 1 ו-3 העבירו את יתרת התשלום של שכר טרחת הבורר באמצעות שיקים דחויים. זאת, בשל הקושי המעשי לגייס את מלוא סכום החוב נוכח שכר הטרחה הגבוה של הבורר. כמו כן, חזרו המבקשים על הטענה שלפיה הבקשה אינה עומדת בהוראת סעיף 31(ב) לחוק הבוררות. ביום 7.4.2014 הוגשה תגובת הבורר. הבורר עדכן כי המבקשים 1 ו-5 העבירו למשרדו שיקים דחויים בסך של 53,688 ש"ח על חשבון יתרת חובם, אך המבקש 3 טרם הסדיר את יתרת חובו ולכן קיימת למבקשים 1, 3 ו-5 יתרת חוב בסך של 132,218.74 ש"ח. הבורר דחה את טענת המבקשים לגבי ההתחשבנות והקשיים לקבל את כרטסת הנהלת החשבונות. הבורר הבהיר כי פסק הבוררות ישוחרר רק לאחר שייפרע מלוא החוב, לרבות הפירעון המלא של השיקים הדחויים.
5.
ביום 9.4.2014 הודיעו המבקשים כי המבקש 3 שילם את יתרת החוב בסך של 132,218 ש"ח באמצעות שיקים דחויים עד חודש יוני 2015. בכך, התייתרה בקשת המשיבים, לטענתם. באותו יום הגיש הבורר הודעה שלפיה הופקדו שיקים דחויים על הסכום האמור, ושב והבהיר כי פסק הבוררות יימסר רק לאחר פירעון מלוא השיקים. באותו יום הורה בית המשפט למבקשים להבהיר את טענתם בדבר התייתרות הבקשה, בשים לב לביצוע התשלום באמצעות שיקים דחויים לפרק זמן של כשנה. בתגובה מיום 10.4.2014 טענו המבקשים כי לא צפו את גובה שכר טרחת הבורר, לא התחמקו מתשלום ולא ערערו על גובהו, אך נוכח השכר הגבוה הם אינם יכולים לעמוד בתשלומו באופן מיידי. לאור תגובת המבקשים החליט בית המשפט (השופטת ר' שמולביץ ) ב-10.4.2014, כי כדי להקדים את מתן פסק הבוררות, רשאים המשיבים לפרוע את יתרת החוב תוך 30 ימים.
6.
המשיבים ביקשו לבטל את החלטת בית המשפט מיום 10.4.2014, או לעיין בה מחדש. המבקשים התנגדו לבקשה.
החלטת בית המשפט המחוזי
7.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי ההחלטה מיום 10.4.2014 ניתנה בטעות, שכן עובר למתן ההחלטה נשמטה מעיניו החלטתה הברורה של הנשיאה (בדימוס) ה' גרסטל מיום 19.2.2014. בית המשפט הוסיף כי המבקשים לא היו רשאים לעשות דין לעצמם ולפרוס את התשלומים, וודאי שלא היו רשאים לפרוס אותם לפרק זמן כה ממושך, ובכך לעכב עיכוב נוסף את מתן פסק הבוררות, במיוחד כשהבורר הבהיר את דרישתו שלפיה שכר הטרחה ישולם ללא דיחוי. בית המשפט הוסיף גם שהחלטתו ניתנה מבלי לתת למשיבים הזדמנות להשיב על תגובת המבקשים. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי המבקשים לא הוכיחו נסיבות כלשהן המצדיקות סטייה מההחלטה מיום 19.2.2014. משכך, ביטל בית המשפט את ההחלטה מיום 10.4.2014, והורה למבקשים לשלם את יתרת שכרו של הבורר תוך 14 ימים מיום המצאת ההחלטה. בית המשפט ציין כי אינו סבור שיש בסיס לחייב את המשיבים לשלם את חלקם של המבקשים ביתרת שכר הבורר לצורך קבלת פסק הבוררות, וכי טיעוני המבקשים בעניין זה אינם מקובליו עליו.
מכאן בקשת רשות הערעור. ביום 7.8.2014 נתתי לבקשת המבקשים, צו ארעי לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בהפ"ב 26112-12-10 מיום 29.5.2014 בעניין תשלום שכר טרחת הבורר עד למתן החלטה אחרת.
תמצית נימוקי הבקשה
8.
המבקשים מפנים לסעיפים 31(ב) ו-33 לחוק הבוררות. לטענתם, קריאה משותפת של סעיפים אלה מעלה כי קיים מנגנון מיוחד לגביית שכרו של הבורר, הנפרד מהליך הבוררות. לדעת המבקשים, המסקנה שלפיה אל לו לבית המשפט להתערב באופן גביית שכרו של הבורר מתחזקת בהתחשב באמור בסעיף 16 לחוק הבוררות, המגדיר את סמכויות העזר של בית המשפט. לדעתם, מדובר ברשימה סגורה של מקרים. לטענת המבקשים, פרשנות זו מתיישבת עם המעמד המיוחד של הליך הבוררות. המבקשים מוסיפים כי בהחלטה מיום 19.2.2014 נמנעה הנשיאה (בדימוס) ה' גרסטל מלקבוע הוראות אופרטיביות בנוגע לאופן התשלום במידה שהמבקשים לא ישלמו את היתרה בתוך 14 ימים. לטענת המבקשים, בהחלטה נושא הבקשה סטה בית המשפט הן מהוראות חוק הבוררות והן מההחלטה מיום 19.2.2014.
9.
לדעת המבקשים, ביצוע התשלום בשיקים דחויים אינו מהווה סטייה מההחלטה מיום 19.2.2014, במיוחד לאור הערת הנשיאה (בדימוס) ה' גרסטל , שלפיה המשיבים יכולים לשלם את חלקם של המבקשים ולהיפרע מהם בהמשך, וגם, לאור הימנעות הנשיאה מלקבוע הוראות אופרטיביות במקרה של אי ביצוע התשלום תוך 14 ימים. המבקשים מציינים כי לאורך כל הליך הבוררות שילמו בשיקים דחויים עבור שכר טרחת הבורר. לכן, לדעתם, בהתחשב בעלות הגבוהה של שירותי הבורר, יש לדחות את הטענה שלפיה תשלום הסכום הנותר באמצעות שיקים דחויים, הוא ניסיון שלהם להתחמק מביצוע התשלום; מסירת שיקים דחויים לא נועדה לסכל את פרסום פסק הבוררות, אלא נובעת מקושי מעשי לגייס את הסכום שנותר לתשלום. המבקשים מוסיפים כי ההחלטה נושא הבקשה יוצרת מעמסה כלכלית לא פשוטה ולא צפויה עליהם. לטענת המבקשים, קביעת בית המשפט בנוגע לאופן התשלום היא התערבות מוגזמת ומיותרת במנגנון שנקבע בחוק הבוררות לתשלום שכר הבורר. לפיכך הם מבקשים להחזיר את ההליך למתווה שבהחלטת הנשיאה (בדימוס) ה' גרסטל מיום 19.2.2014, ולקבוע כי עמדו בהחלטה זו. לדברי המבקשים, ככל שברצון המשיבים להקדים את פרסום פסק הבוררות, פתוחה בפניהם הדרך לשלם לבורר את החלק הבלתי משולם ולחזור אל המבקשים מאוחר יותר.
דיון והכרעה
10.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה על כל נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
11.
כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [למשל, רע"א 7191/11 אורגד ח.ש.ן בע"מ נ. משב הנדסת קירור ומיזוג אוויר בע"מ (14.12.2011)].
12.
מבחנים אלו אינם מתקיימים בנסיבות המקרה דנן. חוק הבוררות מסדיר את סוגית תשלום שכר הבורר מתוך הנחת מוצא שלפיה בורר זכאי לקבל שכר עבור מילוי תפקידו [סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל , כרך א 475 (2005), להלן: אוטולנגי ]. סעיף 33 לחוק הבוררות קובע:
"33(א) לא שולם לבורר שכרו, כולו או מקצתו, במועדו, רשאי הוא לעכב את המשך הדיון ואת מתן פסק הבוררות או מסירתו עד שישולם הסכום שבפיגור.
(ב) עשה הבורר כאמור בסעיף קטן (א) לגבי שכר שבעל-דין טוען שהוא מוגזם, רשאי בית-המשפט, על פי בקשת בעל-דין, להורות לבורר להמשיך בדיון או לתת את פסק הבוררות או למסרו, הכל לפי העניין, בתנאי שהשכר, כולו או מקצתו, יופקד בבית-המשפט או שהמבקש ייתן ערובה לתשלומו".
כמו כן, צודקים המבקשים בטענתם כי על פי סעיף 31(ב) לחוק הבוררות:
"31(ב) בעל-דין רשאי לשלם לבורר לחשבון שכרו כל סכום שבעל-דין אחר מפגר בתשלומו, ומשעשה כן זכאי הוא בכל עת לחזור על בעל-הדין האחר ולהיפרע ממנו מה ששילם".
ב הקשר זה ציינה אוטולנגי כי:
"חוק הבוררות מאפשר תשלום לבורר ע"י צד אחד בלבד, רק אם הבורר מעכב את המשך הדיון או את מתן הפסק בשל אי תשלום שכרו. במקרה זה, על מנת להמשיך בבוררות עד תום – או כדי לקבל את הפסק – רשאי בעל דין לשלם לבורר כל סכום שבעל הדין האחר פיגר בתשלומו; והוא זכאי בכל עת לחזור על בעל הדין האחר ולהיפרע ממנו מה ששילם על חשבון חלקו" (שם, בעמ' 481).
ויובהר: לבית המשפט יש סמכות להתערבות בשכר הבורר; כך למשל, במסגרת בקשה להפחתת שכר לפי סעיף 32(א) לחוק הבוררות, או תוך כדי דיון בבקשה לביטול פסק הבוררות ( אוטולנגי , בעמ' 487-483). נדמה, כי בדונו בבקשת המשיבים לחיוב המבקשים בתשלום שכר טרחת הבורר ולקבלת פסק הבוררות, פעל בית המשפט קמא על פי סמכויות העזר שהוקנו לו בסעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, בדרך של מתן "צו עשה".
13.
כאמור, לאחר העיון, שוכנעתי כי במתן החלטתו נושא בקשת רשות הערעור , לא סטה בית המשפט מהאמור בחוק הבוררות, אלא יישם את האמור בו ובהחלטות קודמות של בית המשפט. אכן, "החוק לא נתן דעתו לאפשרות, שבעלי הדין לא ישלמו לבורר את שכרו, וגם לא ירצו לקבל לידיהם את הפסק (למשל, משום שבינתיים התפשרו) ( אוטולונגי , בעמ' 486), לדברי אוטולנגי: "דומה כי אין לבעלי הדין תרופה במקרה כזה במסגרת חוק הבוררות: אין הם יכולים לכפות על הבורר למסור להם את הפסק שלא כנגד תשלום" ( אוטולונגי , בעמ' 486). ואולם, בניגוד לנסיבות המתוארת לעיל, במקרה דנן נכון היה הבורר לתת את פסק הבוררות כבר בחודש דצמבר 2012, אך בשל אי תשלום יתרת שכר טרחתו פרסום פסק הבוררות מעוכב גם כעת, מאחר שהמבקשים ביקשו לפרוס את תשלומי יתרת שכר הטרחה המגיעים לבורר. בנסיבות העניין, משך הזמן הארוך בו מתעכב פרסום פסק הבוררות מעלה חשש שמדובר בניסיון התחמקות של המבקשים מהתשלום, אשר נועד לסכל את פרסומו של פסק הבוררות. נדמה שהבשילה העת לשחרור
פסק הבוררות כנגד התשלום המלא של שכר טרחת הבורר, ויפה יעשו המבקשים אם יקדימו את העברת התשלום. בנסיבות המקרה דנן אין מקום, כאמור, להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא שאישרה מחדש את האמור בהחלטת הנשיאה (בדימוס) ה' גרסטל מיום 19.2.2014 - עליה לא השיגו המבקשים - באופן המתיישב עם האמור בחוק הבוררות.
מכל מקום, שמורה כמובן זכותם של המשיבים, כאמור בסעיף 31(ב) לחוק הבוררות ובהחלטות של בית המשפט קמא, לשלם את חלקם של המבקשים ולהיפרע מהם לאחר מכן. לפיכך, על המבקשים לפעול על פי החלטת בית המשפט מיום 29.5.2014, ולשלם את יתרת שכרו של הבורר תוך 14 ימים מיום המצאת החלטה זו. הצו הארעי שניתן ביום 7.8.2014 מבוטל.
14.
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ח באב התשע"ד (14.8.2014).
ש ו פ ט