רע"א 6295/14 משה פורוש נ. שלמה פורוש

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב' צ' גרינברג ) בת"א 5960-12-13 מיום 28.7.2014 בו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות ופסק בוררות חלקי שנתן הבורר עו"ד יוסף תוסייה-כהן (להלן: הבורר ).

1.

הצדדים הם אנשי עסקים. בשלב מסוים הם הגיעו להסכמה, אותה לא העלו על הכתב, לפיה הם ישתפו פעולה בעסקה לרכישת חלק ממקרקעין עליהם צפויות להיבנות יחידות דיור. לשם ביצוע העסקה העביר המשיב (להלן: שלמה ) לידי המבקש (להלן: משה ) סך של 150,000 דולרים. לאחר מכן רכשו הצדדים את הקרקע, אך רשמו את העסקה על שמו של אדם בשם ורטהיימר, גיסו של שלמה.

2.

בין הצדדים התגלע סכסוך בנוגע לעסקה. שלמה, אשר חשד כי משה לא השקיע כספים משלו ברכישה, פנה לורטהיימר וערך עימו הסכם למכירת הזכויות בקרקע שנרכשה מורטהיימר לשלמה. משהתגלה הדבר למשה הוא פנה ללשכת רישום המקרקעין ורשם על שמו הערת אזהרה על הקרקע, וזאת בהתבסס על ייפוי כוח מאת ורטהיימר. רישום הערת האזהרה מנע משלמה מלהשלים את העברת הזכויות בקרקע. הוא פנה לבית המשפט בתובענה בה ביקש להצהיר על בטלותו של ייפוי הכוח באמצעותו נרשמה הערת האזהרה (ה"פ 45329-06-11). תובענה זו הועברה לבוררות. לאחר פתיחת הליך הבוררות הגיש משה תביעה שכנגד בה טען כי הוא לבדו הבעלים של הקרקע שנרכשה וכי ההסכם שערך שלמה עם ורטהיימר הינו חסר נפקות.

3.

ביום 6.11.2013 נתן הבורר פסק בוררות חלקי. בפסק הבוררות החלקי הבהיר הבורר כי על מנת להכריע בשאלת תוקפן של הפעולות שננקטו על ידי שלמה ועל ידי משה יש צורך לדון ולהכריע בזכויות הצדדים בקרקע שנרכשה. על כן, לאחר שמיעת הטענות והראיות, קבע הבורר כי הזכויות בקרקע שרכשו הצדדים הוקנו להם בחלקים שווים. ביום 2.12.2013 נתן הבורר את פסק הבוררות הסופי, בו קבע, בין היתר, כי יש לבטל את הערת האזהרה שרשם משה וכי יש לרשום תחתיה הערת אזהרה חדשה על שמם של שלמה ומשה גם יחד.

4.

משה הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות הסופי ופסק הבוררות החלקי, וזאת משלושה טעמים: האחד, כי הבורר חרג מסמכותו בכך שהכריע בזכויות הצדדים בקרקע שנרכשה ובכך שקבע פוזיטיבית כי שלמה הוא בעל זכויות במחצית הקרקע שנרכשה; השני, כי פסק הבוררות אינו ניתן לביצוע שכן הנכס אינו רשום על שם הצדדים אלא על שמו של ורטהיימר, אשר אינו צד לבוררות; והשלישי, כי קיימת סתירה בין פסק הבוררות החלקי לפסק הבוררות הסופי, בכך שבפסק הבוררות החלקי נקבע כי ניתן להניח שמשה השקיע כספים נוספים בפרויקט מושא הסכסוך, קביעה אשר לא באה לידי ביטוי בפסק הבוררות הסופי.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

5.

בית המשפט המחוזי דן בטענות אלה של משה ודחה אותן אחת לאחת.

6.

באשר לטענת החריגה הסמכות; בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הבוררות הסמיך את הבורר לדון בזכויות הצדדים בקרקע, וזאת מן הטעם שלא ניתן להכריע בסעדים שהתבקשו בתביעה ובתביעה שכנגד ללא הכרעה בזכויות הצדדים. כן קבע בית המשפט כי משה מושתק מלטעון כי הבורר לא הוסמך להכריע בזכויות הצדדים בקרקע. הטעם לכך הוא כי במסגרת תגובה שהגיש משה לבית המשפט, כחלק מדיון באבעיה שהגיש הבורר ואשר עסקה בשאלת סמכותו, ביקש משה לפרש את הסכם הבוררות באופן מרחיב, כך שהבוררות תתפרש גם על שאלת זכויות הצדדים בקרקע. בתגובתו זו טען משה, בין היתר, כי לא ניתן לדון בטענות הצדדים בעניין הערת האזהרה "במנותק מהסוגיה המרכזית שהינה האם... [שלמה] רכש את הזכויות במקרקעין ולמי שייכות זכויות אלה... כאן המקום להזכיר כי הפניה לבוררות נעשתה נוכח האמור בהסכמה אליה הגיעו הצדדים... כי 'הצדדים מתחייבים לדון מייד על כל דבר שביניהם אצל בוררים'". בית המשפט קבע כי דברים אלו של משה, על בסיסם, בין היתר, הכריע בית המשפט באבעיה והתיר למשה להגיש את תביעתו שכנגד, מחייבים את משה, ואינם מאפשרים לו להציג עתה עמדה פרשנית נוגדת. כן ציין בית המשפט כי בתביעתו שכנגד ביקש משה, בין היתר, כי ייקבע שהוא "הבעלים של המקרקעין נשוא הדיון... [ו]כי לנתבע שכנגד, שלמה פרוש, אין כל זכויות במקרקעין נשוא הדיון". בית המשפט קבע כי תביעה זו של משה הסמיכה את הבורר לדון ולהכריע גם בשאלת זכויותיו של שלמה במקרקעין. כן קבע בית המשפט כי במהלך ההליך מיקדו הצדדים טענותיהם בעיקר בשאלת הבעלות, כך שאף אם היה מקום לפרש את הסכם הבוררות באופן מצמצם אשר אינו כולל את זכויות הצדדים בקרקע, עדיין הצדדים בהתנהגותם הרחיבו את גדר המחלוקת והסמיכו את הבורר לדון גם בעניינים אלו.

7.

באשר לטענה לפיה פסק הבוררות בלתי ניתן לביצוע; בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן יהיה לאכוף את פסק הבוררות באמצעות הליך בוררות מקביל אשר התנהל בין משה לבין ורטהיימר ואשר מכוחו ניתן יהיה לחייב את ורטהיימר בתוצאותיה של הבוררות. מסקנה זו אף מתיישבת עם החלטת בית המשפט באבעיה האמורה, ולפיה ניתן לנהל את הבוררות מבלי לצרף אליה את ורטהיימר, בין היתר מן הטעם שניתן יהיה לבצע את פסק הבוררות באמצעות הבוררות המקבילה שבין משה לורטהיימר. כן ציין בית המשפט כי לאחר מתן פסק הבוררות הגיש שלמה תצהיר מאת ורטהיימר בו הצהיר ורטהיימר כי הוא מסכים לקבל עליו את סמכות הבורר. לפיכך, יש להניח כי ורטהיימר ישתף פעולה ככל שיידרש לשם ביצוע הוראות הבורר.

8.

באשר לטענת בדבר הסתירה בין פסק הבוררות הסופי לפסק הבוררות החלקי; בית המשפט המחוזי קבע כי אין כל סתירה בין פסקי הבוררות. אמנם בפסק הבוררות החלקי קבע הבורר כי יש להניח שמשה השקיע סכומים נוספים בפרויקט, אך הבורר הוסיף וקבע כי משה לא טרח להציג ראיות כלשהן באשר להיקף השקעותיו, וזאת חרף הצהרתו כי יש ברשותו מסמכים המעידים על השקעות אלה. לפיכך, אין כל סתירה בין קביעות הבורר בפסק הבוררות החלקי לבין פסק הבוררות הסופי בו לא הביא הבורר בחשבון השקעות נוספות מצידו של משה.

נימוקי הבקשה

9.

משה – באמצעות בא כוחו עו"ד יהושע ננר – חוזר על עיקר טענותיו לפני בית המשפט המחוזי. משה מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר הסתמך על נוסח תביעתו שכנגד כדי להגיע למסקנה לפיה הבורר לא חרג מסמכותו. משה מסביר כי דחיית התביעה שכנגד אינה מאפשרת ליתן סעד של הצהרה על זכויותיו של שלמה, כל עוד סעד שכזה לא התבקש על ידי שלמה בתביעתו. לשיטת משה, אף אם הוסמך הבורר לדון בסוגיית הבעלות, הוא לא הוסמך ליתן סעדים בעניין זה. משה מוסיף וטוען כי בית המשפט שגה כאשר קבע כי הצדדים לא מיקדו טיעוניהם בעניין ייפוי הכוח. באשר לטענתו לפיה פסק הבוררות אינו ניתן לביצוע, משה מציין כי ורטהיימר לא צורף כצד לבוררות בשל התנגדותו של שלמה. הוא מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את תצהירו של ורטייהמר, וזאת מבלי שניתנה למשה אפשרות לחקור את ורטהיימר על תצהירו. לטענתו, פגם זה הינו חמור במיוחד שכן ורטהיימר הוא גיסו של שלמה, והוכח בבוררות כי השניים עשו יד אחת לניסוח הסכם פיקטיבי שמטרתו לנשל את משה. באשר לטענתו בעניין סתירה בין פסק הבוררות החלקי לפסק הבוררות הסופי, טוען משה כי לא היה עליו להביא ראיות בדבר היקף השקעותיו בפרויקט, שכן "ברור הוא שהפרויקט לא צץ 'יש מאין' וכי בניין לא נבנה ללא השקעה".

דיון והכרעה

10.

דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב.

11.

כידוע, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות תינתן אך כאשר מעוררת הבקשה שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין או לפגיעה בתחושת הצדק [ראו, למשל: רע"א 4265/14 אלמסי נ' שוקרון , פסקה 6 (19.8.2014); רע"א 4152/14 נדב נ' איקנהולץ , פסקה 11 (14.8.2014); רע"א 2723/14 אבן קיסר שדות ים בע"מ נ' מיקרוגיל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ , פסקה 8 (3.8.2014)]. עיון בפסק הבוררות החלקי, בפסק הבוררות הסופי, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות המבקש ובראיותיו מגלה כי טענות המבקש בבקשתו אינן חורגות מד' אמותיהם של הצדדים וכי אין בנמצא טעם המצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

12.

באשר לטענת משה בעניין חריגת הבורר מסמכות; מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה הבורר הוסמך לדון ולהכריע בזכויותיו של שלמה בקרקע. אף מקובלת עלי המסקנה לפיה משה מושתק מלטעון כי הבורר לא היה מוסמך להכריע בעניינים אלו. טענותיו של משה במסגרת האבעיה ובכתב תביעתו שכנגד החילו בבירור את גדר המחלוקת גם על חלוקת הזכויות שבין הצדדים והסמיכו את הבורר לדון בעניין זה. הרחבה זו של גדר המחלוקת נעשתה אף בכך שהצדדים הביאו לפני הבורר טענות וראיות בעניין זכויותיהם בקרקע. לפיכך, אף אם היה ממש בטענת משה לפיה הבורר לא הוסמך מלכתחילה להורות על סעדים בעניין זכויותיו של שלמה בקרקע, עדיין התנהלותו של משה במהלך הבוררות הרחיבה את סמכות הבורר גם לעניינים אלו [ראו, למשל: רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ , פסקה 19 ( 13.11.2002 ) (להלן: עניין מגנזי ); רע"א 8613/13 מרקעי תקשורת בע"מ נ' נקש , פסקה טו (8.1.2014); רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד , פ''ד נט(5) 1, 12-11 (2004)]. יפים בעניין זה דברי השופט י' טירקל ברע"א 8442/01 אוסובסקי נ' ארגוב (11.2.2002):

"אפילו חרג, אפוא, הבורר מסמכותו בפוסקו למשיבים סעדים שלא תבעו הרי משלא התנגדו המבקשים לדיון בנושאים אלה וכן לא התנגדו להבאת ראיות לגבי הסעדים הנוספים הורחבה סמכותו של הבורר לפסוק גם אותם" [ שם , פסקה 3].

אף לא מצאתי ממש בטענה שהעלה משה ולפיה ראוי לערוך הבחנה בין השאלות בהן מוסמך היה הבורר לדון לבין הסעדים אותם הוא הוסמך לתת. בכתב תביעתו שכנגד ביקש משה, כזכור, כי יוצהר כי הוא הבעלים של הקרקע וכי שלמה נעדר כל זכויות בה. גם בטענותיו לפני הבורר ובתגובתו לאבעיה הביע משה דעתו כי ניתן לערוך דיון בשאלת הזכויות. לפיכך, משהסמיכו הצדדים את הבורר לדון בשאלת הזכויות, מובן כי הם הסמיכוהו אף לקבוע קביעות בעניין זה, ולו בדרך של קביעת ממצאים או של מתן סעד הצהרתי. כידוע, בוררות איננה עניין תיאורטי או עיוני. היא נועדה ליישב סכסוך בין צדדים [סעיף 1 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות )]. דיון שערך הבורר, בהסמכת הצדדים ולפי דרישתם, צריך, ככלל, שיוביל לתוצאה אופרטיבית כלשהי, אף אם מדובר אך בקביעת ממצאים [וראו: סעיף 21 לחוק הבוררות]. טענת משה לפיה הצדדים ביקשו להשחית את זמנם לריק והתכוונו להסמיך את הבורר אך "לדון" בזכויותיהם מבלי שניתנה לו הסמכות להורות על סעדים בעניין זה אינה מתיישבת עם תכליתו של מוסד הבוררות להביא ליישוב סכסוכים בין צדדים. טענה זו אף אינה מתיישבת עם התחייבות הצדדים בהסכם שביניהם מיום 8.7.2010 "לדון מייד על כל דבר שביניהם אצל בוררים". כידוע, "שימוש בלשון גורפת ורחבה לפיה הבורר יכריע 'בכל המחלוקות שהתעוררו בנוגע להסכם זה' או 'בסכסוך שהתגלע בין הצדדים' (מבלי להגדיר מהו הסכסוך) וכיו"ב יעניק לבורר סמכות רחבה, באופן שיקשה על מי מהצדדים לטעון בדיעבד כי הבורר חרג מסמכותו וכי כוונתו הסובייקטיבית של אותו צד הייתה להעניק לבורר סמכות בגזרה מצומצמת יותר" [עניין מגנזי , פסקה 16]. לשון רחבה זו בה נקטו הצדדים משמעה הענקת סמכות נרחבת לדון – ולהכריע – גם במחלוקות בעניין חלוקת הזכויות במקרקעין שנרכשו.

13.

באשר לטענת משה בעניין העדר האפשרות לבצע את פסק הבוררות; מובן כי פסק הבוררות אינו יכול לחייב במישרין את ורטהיימר אשר לא היה צד לבוררות. אולם, פסק הבוררות מחייב את הצדדים לפעול כדי לקיים את החיובים שנקבעו בפסק. לנוכח העמדה אשר הביע משה, ולפיה הוא ולא ורטהיימר הינו בעל הזכויות האמיתי בנכס, קשה להבין את טרונייתו בעניין האפשרות לבצע את פסק הבוררות. יתרה מכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הליך הבוררות המקביל אשר התנהל בין משה לבין ורטהיימר עשוי לשמש בידי הצדדים "כלי" לקיום החיובים שבפסק הבוררות, כך שלא ניתן לומר כי לא קיימת אפשרות מעשית לבצע את פסק הבוררות. לאור מסקנתי זו אין צורך שאדון בהחלטת בית המשפט בעניין תצהירו של ורטהיימר, שכן אף בהתעלם מתצהיר לא קמה עילה לביטול פסק הבוררות.

14.

באשר לטענת משה בעניין הסתירה בין פסק הבוררות החלקי לסופי; פסק הבוררות החלקי קבע במפורש כי "זכויות שלמה הן במחצית מהקרקע שנרכשה", באופן המתיישב עם קביעותיו האופרטיביות של הבורר בפסק הבוררות הסופי. לפיכך, לא קיימת סתירה בין הממצאים שנקבעו בפסק הבוררות החלקי לבין הסעדים אשר ניתנו בפסק הבוררות הסופי. יחד עם זאת, יש להבהיר כי בפסק הבוררות החלקי ציין הבורר כי קביעותיו בעניין זכויות הצדדים מתייחסות לזכויות הצדדדים בקרקע שנרכשה בלבד. הבורר הסביר כי פסק הבוררות הסופי אשר צפוי להינתן על ידו עלול לשלוח "את הצדדים לפתוח התדיינות חדשה מה קרה בפרוייקט מיום העסקה המשותפת שבין הצדדים ועד ליום זה ומהי הנגזרת של הפעולות שבוצעו לגבי חלקי הצדדים בפרוייקט עצמו בהתבסס על שותפות מלאה בקרקע שנרכשה". על כן, הבורר צמצם את קביעותיו אך לעניין זכויות הצדדים בקרקע שנרכשה, ולצורך קביעות אלה לא הביא בחשבון, כפי שציין בית המשפט המחוזי, השקעות נוספות אשר השקיע משה בפרויקט. אולם, קביעות אלה של הבורר אינן משתרעות על זכויות הצדדים בפרויקט בכללותו, ככל שיש למי מהצדדים בפרויקט זה זכויות המנותקות מזכויותיהם בקרקע. כפי שציין הבורר, היקפן וחלוקתן של זכויות הצדדים בפרויקט צריך שיתבררו במסגרת אחרת.

לנוכח מסקנה זו הרי שאין קושי בקביעת הבורר בפסק הבוררות הסופי לפיה "השקעות אות[ן] השקיע משה מתייחסות ליתר החלקים באותה חלקת קרקע ועל כן אינ[ן] צריכ[ות] ולא יובאו בחשבון במישור היחסים שבין משה פורוש לשלמה פורוש". קביעה זו עניינה בזכויות הצדדים בקרקע, לגביהן, כאמור, לא יובאו בחשבון השקעות נוספות אשר השקיע משה. אולם, אין קביעה זו כשלעצמה חוסמת את משה מלטעון כי השקעותיו העודפות בפרויקט, ככל שהיו השקעות שכאלה, הצמיחו לו זכויות כלשהן מעבר לזכויות בקרקע שבמחלוקת.

15.

סוף דבר – הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 22.9.2014 מבוטל בזאת. בקשת משה מיום 23.9.2014 לתיקון טעות סופר בכותרת ההחלטה בעניין הצו הארעי מתקבלת, וההחלטה תתוקן כמבוקש. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.