רע"א 4244/13 פלוני נ. קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 7.5.2013 (כב' השופטת ד' גנות ) בת"א 1781-09, בגדרה נקבע כי כדי לברר אפשרות שקיימת חפיפה בקביעת נכויותיה של המבקשת 1 (להלן: המבקשת ), יפנה בית המשפט שאלת הבהרה לאחד המומחים שמינה בגדר תביעת המבקשת לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים.

1.

כאמור, ברקע הבקשה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למבקשת בתאונת דרכים. לצורך הערכת נזקי מבקשת מינה בית משפט קמא מומחים במספר תחומים, וביניהם מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית (להלן: פרופ' אורנשטיין ). לאחר סיום שמיעת הראיות, הגישו המבקשים בקשה למינוי מומחה נוסף, בתחום אף-אוזן- גרון. בהחלטתו מיום 19.11.2012 נענה בית המשפט לבקשה, חרף המועד בו הוגשה, ומינה את פרופ' פיינמסר כדי " שיחווה דעתו בשאלה האם יש לתובעת [ המבקשת - צ.ז .] נכות בגין הירידה בשמיעה באזנה השמאלית ... " . על אף הוראה זו, בחוות דעתו של פרופ' פיינמסר נכללה התייחסות גם לבעיית נשימה אפית ממנה סובלת המבקשת, ונקבע בה שהיא זכאית לנכות בשיעור של 20% בגין פגימה זו. המשיבה ביקשה כי בית המשפט יתעלם מקביעותיו של פרופ' פיינמסר באשר לבעיית הנשימה האפית או לחלופין שיורה על פסילת חוות דעתו, מאחר שיש עימה חריגה מהנחיותיו של בית המשפט בהחלטתו מיום 19.11.2012. המבקשים התנגדו לבקשה.

2.

בהחלטתו מיום 7.5.2013 קבע בית המשפט כי חוות דעתו של פרופ' פיינמסר אמנם חורגת בתחומי השתרעותה מהנחיותיו של בית המשפט, אך לצד זאת נאמר, כי שיקולי הצדק אינם מאפשרים להתעלם מקביעותיו באשר לנכות הנובעת מבעיית הנשימה האפית. עם זאת, נקבע כי מאחר שפרופ' אורנשטיין התייחס בחוות דעתו לנזקים שנגרמו למבנה האף של המבקשת, הרי שבטרם תתקבל קביעתו של פרופ' פיינמסר, יש להפנות לפרופ' אורנשטיין את השאלה הבאה: " האם הנכות בשיעור של 50% כוללת את כלל הנכויות האסטטיות והתפקודיות של התובעת כתוצאה מפציעתה בפניה, לרבות בעיית הנשימה האפית, אם לאו? ".

כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.

3.

בבקשה נטען, בין היתר, כי שגה בית משפט קמא בקבעו, כי פרופ' פיינמסר הוגבל מלכתחילה לחוות דעת רק באשר לבעיות בתחום השמיעה. עוד נטען, כי על בית המשפט היה לקבוע שלא קמה עילה לפסול את חוות דעתו של פרופ' פיינמסר, וכי החפיפה האפשרית בין שתי חוות הדעת צריכה להביא, לכל היותר, ל"נטרול האלמנט החופף". לבסוף נטען, כי לא היה מקום להפנות לפרופ' אורנשטיין שאלה בלי שצורפה לה חוות דעתו של פרופ' פיינמסר. לצד הבקשה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף בלי שהתבקשה תשובה. ראשית, הבקשה מופנית כלפי החלטה שהיא דיונית ביסודה "וככזו מצויה היא במתחם שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט שבפניו מתבררת התביעה" (רע"א 9014/12 פלוטקין נ' Smith Kline (24.1.2013)). כידוע, בית משפט זה ימעט להתערב בהחלטות מעין אלה אלא במקרים חריגים בהם יש חשש שעלול להיגרם למי מן הצדדים עיוות דין. התוצאה האופרטיבית של ההחלטה אינה אלא הצגת שאלת הבהרה לפרופ' אורנשטיין, ולא מעבר לכך. גם אם המבקשת סבורה כי ניסוח השאלה אינו ראוי או כי לא היה מקום להפנותה למומחה, ובבקשה דנא לא נטענו טענות אלה, ברי כי ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהחלטה מהסוג הנדון, שאינה יוצרת מצב בלתי הפיך, שניתנת במהלך השוטף של בירור התובענה ושלגביה יש לערכאה המבררת שיקול דעת רחב ביותר.

5.

שנית, אודה כי לא ברור מדוע יצא קצפה של המבקשת על החלטת בית משפט קמא. מעיון בהחלטה עולה בבירור כי בית המשפט לא פסל את חוות דעתו של פרופ' פיינמסר. נהפוך הוא. בית המשפט קבע כי משיקולי צדק אין להתעלם מאותן קביעות בחוות הדעת, שעל פני הדברים חורגות מהסיבה שלשמה מונה פרופ' פיינמסר מלכתחילה, וזאת על מנת שלא לקפח את המבקשת. הפניית השאלה לפרופ' אורנשטיין נועדה לבחון את האפשרות שבחוות דעתו ישנן קביעות החופפות לקביעותיו של פרופ' פיינמסר. בית המשפט הדגיש, כי רק לאחר קבלת תשובת פרופ' אורנשטיין ייקבע מה יעלה בגורל קביעותיו של פרופ' פיינמסר בעניין הבעיות בנשימה האפית. בכך קבע בית המשפט מתווה דיוני זהיר המאזן בין הצורך לברר את כלל נזקי המבקשת ושיעורם לבין הצורך להבטיח שהמשיבה לא תישא בתשלום כפל פיצוי בגין אותו הנזק.

6.

לבסוף, נראה כי טרוניית המבקשת בדבר אי צירוף חוות דעתו של פרופ' פיינמסר לשאלה שהופנתה לפרופ' אורנשטיין, גם היא אינה במקומה. מעיון בהחלטה עולה כי בית המשפט כלל לא התייחס לסוגיה זו, וממילא לא אסר על המבקשים להעביר לפרופ' אורנשטיין את חוות דעתו של פרופ' פיינמסר. כידוע, אין מניעה להציג בפני מומחה רפואי שמונה על-ידי בית המשפט חוות דעת של מומחה רפואי אחר שמונה על-ידי בית המשפט, ואף נקבע כי למהלך זה עשויה לעיתים להיות תועלת של ממש (א' ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית, 2012) 672 וההפניות שם).

7.

סוף דבר, דין הבקשה להידחות. מוטב היה שבקשה זו לא היתה מוגשת. במצב זה יש יסוד לחייב את המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אף שלא נתבקשה תשובה. לפנים משורת הדין ובהתחשב במצב המבקשת אמנע מלעשות כן.