רע"א 43/12 הנציגות הקבועה של הרפובליקה הדמורקטית של קונגו (לש נ. 767Thi

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.10.2011 בע"א 1677/09 ובע"א 4417-01-10 (כב' השופטת ש' ברוש ), במסגרתו נדחה ערעור המבקשות על שתי החלטות של רשמי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר דחו את בקשת המבקשות לביטול פסק אכיפה שניתן נגדן כמו גם את בקשתן לסעדים נוספים.

הרקע העובדתי

2.

ביום 20.1.1995 ניתן בארה"ב פסק דין בהיעדר הגנה כנגד המבקשת 1 – הנציגות הקבועה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו באו"ם (להלן: " נציגות קונגו באו"ם "), במסגרתו חויבה לשלם למשיבה סך של 563,724$. משעמדה בתנאיו המקדמיים של חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958, ומסיבותיה שלה, החליטה המשיבה לפעול לאכיפת פסק הדין בישראל. כך, ביום 14.5.1996 הגישה המשיבה בקשה להכרזת פסק החוץ כאכיף בישראל כנגד הנציגות וכנגד המבקשת 2 – הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (להלן: " מדינת קונגו "). כן הופנתה בקשת האכיפה נגד חברת אייר זאיר והתעשייה האווירית לישראל בע"מ. זאת בשל רצון המשיבה לעקל מטוס בבעלות חברת אייר זאיר, אשר שהה במתקני התעשייה האווירית בישראל לצורך שיפוץ.

ביום 14.5.97 ניתן פסק האכיפה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 540/96, כב' השופט ג' קלינג . להלן: " פסק האכיפה "). בקשת האכיפה ביחס לחברת אייר זאיר והתעשייה האווירית נדחתה. בהיעדר התייצבות מטעם המבקשות - נציגות קונגו באו"ם ומדינת קונגו – קבע בית המשפט כי פסק החוץ אכיף ביחס אליהן.

כעבור שנים מספר, בחודש מאי 2001, לשם ביצוע פסק האכיפה, וכדי להטיל עיקולים אצל צדדים שלישיים אשר לכאורה חייבים כסף למדינת קונגו, פתחה המשיבה תיק הוצאה לפועל נגד המבקשות. לצורך כך הוציא מלפניו בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) פסיקתא, לפיה המבקשות חבות כלפי המשיבה ביחד ולחוד. בשלב זה התפצלו ההליכים לשלושה ראשים. הראשון, התנגדות להליכי הוצאה לפועל נגד המבקשות מכח החסינויות הנתונות להן. השני, הליכים שננקטו על ידי הצדדים השלישיים לסילוק על הסף של ניסיונות הטלת העיקולים (להלן ביחד: " הליכי ההתנגדויות ") השלישי, והוא עניינו של הליך זה, הליכים הנוגעים לביטול פסק האכיפה, כפי שיובהר להלן.

3.

ביום

10.5.2005, הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לביטול פסק האכיפה והפסיקתא. בקשה זו נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי, כב' השופט ד' גולדשטיין

(בש"א 10860/05). נקבע כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שתוארו לעיל, נמסרו אזהרות למדינת קונגו ולנציגותה באו"ם באמצעות משרד החוץ הישראלי, ושגרירות קונגו אישרה למשרד החוץ כי המסמכים אכן התקבלו. הודגש כי בא כח המבקשות הודה כי אלה ידעו על ההליכים שהתנהלו נגדן. הוסף כי:

"פסק הדין [האכיפה] ניתן לפני למעלה מ-8 שנים. כיום למעשה מנסה המבקשת לערער על פסק הדין שניתן ושהיה ידוע לה במשך שנים בלי להגיש בקשה להארכת מועד מתאימה, ובלי לנמק נימוק כלשהו מדוע זה לכל הפחות משנת 2002 לא הוגשה בקשה להארכת מועד, עת נודע למבקשת על קיומו של פסק דין לכל הדעות. למבקשת אין טעם מוצדק לאי התייצבותה, ואף לא הביאה נימוקים המפרטים את סיכויי ההגנה, ומשום כך דין הבקשה להידחות".

צוין כי כבר ב-10.12.96 נקבע כממצא כי ההזמנה לדיון ובקשת האכיפה הומצאו למדינת קונגו כדין. עוד הוסף כי נציגות קונגו באו"ם אינה אישיות נפרדת ממדינת קונגו, וכי קיימת חזקה לפיה שלוחה של המדינה אינה אישיות משפטית נפרדת כגון תאגיד.

ערעור שהוגש על החלטה זו לבית המשפט העליון, הועבר בהחלטת כב' הרשמת ש' ליבוביץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בטרם התברר הערעור על החלטת כב' הרשם גולדשטיין , הגישו המבקשות ביום 3.9.2009 "בקשה שנייה ומשלימה לביטול פסק האכיפה" לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בקשה זו נמחקה על הסף ביום 13.12.2009 (כב' הרשם ח' ברנר ). נקבע כי הבקשה שנדחתה על ידי כב' הרשם גולדשטיין

זהה במהותו לבקשה המשלימה, וכי אף אם יש בה טענות חדשות, "פשיטא שאין בכך כדי להכשיר מקצה שיפורים של [ המבקשות ] ארבע שנים לאחר שכב' הרשם גולדשטיין דחה את בקשתן המקורית". ערעור שהוגש על החלטת כב' הרשם ברנר

אוחד עם הדיון בערעור על החלטת כב' הרשם גולדשטיין .

ביום 17.10.2011 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' ברוש ) את הערעורים על החלטות הרשמים גולדשטיין ו ברנר.

נקבע כי הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטות אלה תומכים במסקנות המשפטיות, ואין בהן טעות שבחוק. למעלה מן הצורך הוסף כי המבקשות העלו בערעור טענות שלא מצאו זכרן בגדרי הדיונים בפני הרשמים, ולפיכך אין על בית המשפט להתייחס לטענות אלה. צוין כי המבקשות ידעו לכל המאוחר ביום 16.6.2002 על קיומו של פסק האכיפה, ואולם רק ביום 15.5.2005 הוגשה הבקשה הראשונה לביטולו. נקבע כי "התנהגות זו, של שב ואל תעשה, מצביעה על התעלמות מדעת וזלזול בבית-המשפט...". מכאן הבקשה שלפני.

טענות הצדדים

4.

לטענת המבקשות, שגו בתי משפט קמא משלא הטו אוזן לטענות המהותיות שבפיהן. נטען כי תקנות סדר הדין האזרחי מחייבות המצאת

כתבי בי-דין למשרד החוץ של המדינה הזרה, ולא לשגרירות המדינה, כפי שארע במקרה כאן. לטענתן, על אף הליכים מקדמיים שונים שנקטו "אין בכך בכדי לגרוע מזכויותיהן להתנגד – בכל זמן ועת – לפסק דין שניתר בהעדר המצאה כדין". צוין כי אירועי מלחמה שהתרחשו בקונגו בעת ניהול ההליך מהווים צידוק מספיק לאי התייצבות והתגוננות בתביעה ובבקשת האכיפה. עוד נטען, בין היתר, כי: פסק האכיפה העניק סעד כלפי צד לא נכון; פסק החוץ אינו בר ביצוע; ישראל אינה הפורום הנאות לאכיפתו של פסק החוץ; פסק הדין האמריקאי ניתן בחוסר סמכות; למדינת קונגו קיימת חסינות מפני ניהול הליכים משפטיים בישראל. הודגש כי כלל הידיעה הקונסטרוקטיבית, המוחל על ידי בית המשפט ביחס לקיומם של הליכים משפטיים "לא יכול להוות הכשר להמצאת כתבי בי דין בניגוד להוראות דין, אשר תכליתן הגנה על חצרי משלחת קונסולרית ושמירה על ריבונות של מדינה זרה". בשולי הדברים יש להוסיף כי המבקשות אף ביקשו לאחד את הדיון בבקשה זו עם ההליכים המתנהלים ברע"א 7929/06 ורע"א 7677/06, שעניינם הליכי ההתנגדות שהוגשו בגין תיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבות פסק האכיפה.

לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות. לגישתה, ההליכים נשוא בקשה זו עניינם בשאלת המצאת כתבי הטענות בהליך שהתנהל בשנת 1996, ובקביעות העובדתיות לפיהן נעשתה המצאה כדין. הן מצביעות על כך שהמבקשות לא מתייחסות כלל לסוגיות אלה, אלא מעלה סוגיות ושיקולים משפטיים, מדיניים, דיפלומטיים ועסקיים, שאינם ממין העניין, וקשורים דווקא לפסק האכיפה ולא להליכים נשוא הבקשה.

דיון

5.

הדגש במונח "בקשת רשות ערעור" מצוי בפתיח – יש לבקש רשות. אין לראות בבקשה שכזו ערעור בזכות. יש להצביע על קיומה של עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. הלכה היא כי רשות ע רעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)).

בענייננו, מטרתה העיקרית של הבקשה הינה העמדת פסק האכיפה לביקורת מחודשת. טענותיהן של המבקשות מצויות בשני מישורים. הראשון הינו קונקרטי, ועניינו בשאלת אופן המצאת כתבי בי-דין למבקשות במסגרת הליך האכיפה. שאלה זו הוכרעה במישור העובדתי לרעת המבקשות, וממילא לא ניתן לראות במקרה הפרטני של אופן המצאת כתבי הטענות כמקרה המעורר סוגיה בעלת חשיבות כללית המצויה מעבר ל-ד' אמותיהם של הצדדים.

מישור הטענות השני עוסק בסוגיות שהעלו המבקשות ושהוזכרו לעיל, אשר במהותן מעלות שאלות של מדיניות ציבורית והדין החל בשאלת אכיפת פסקי חוץ. ואולם, המסע אינו מסתיים אך בהעלאת סוגיה בעלת חשיבות כללית. שני טעמים לדבר. האחד – בחינת בקשת הביטול שנדונה לפני כב' הרשם גולדשטיין

מגלה כי הטענות שנטענו שם מצויות בגדרו של המישור הראשון לעיל. רוצה לומר, הסוגיות החשובות המועלות בבקשה לפני, שהועלו לפני כב' הרשם ברנר – אחרי שהעניין נדון והוכרע על ידי כב' הרשם גולדשטיין – והועלו גם לפני השופטת ברוש , לא נטענו בהזדמנות הראשונה על ידי המבקשות, והיוו מעין "שיפוץ" לבקשה הראשונה. עקרון סופיות הדיון מלמדנו כי היעתרות לשיפורי-צורה לכתבי טענות, לאחר שניתן פסק דין בהליך, יש בו כדי לעקר מתוכן את הוודאות המשפטית והסתמכות הצד שכנגד אשר זכה בדינו. הטעם השני מצרני לראשון, ועניינו בהבניית הדיון. המבקשות לא העלו כאמור את טענות המישור השני בפני כב' הרשם

גולדשטיין . במועד זה האוזן הייתה ודאי קשובה יותר לטענות כאלה לו היו נשמעות. ואולם, היסודות שביקשו המבקשות להניח לא הובאו לפתחו של בית המשפט המחוזי בהזדמנות הראשונה. כפי שנקבע ברע"א 9667/07 מדינת ישראל נ' כלל שירותים פיננסיים בע"מ (8.12.2010):

"יש מקום ליתן רשות ערעור מצב בו הדיון בבקשה יצמיח הלכה שתאיר את הדרך למקרים דומים. לפיכך על התיק הנדון להתבסס על מסד רחב של עובדות, נתונים, טענות רלוונטיות, כנדרש לעניין, אשר יאפשרו הכרעה נכונה וצודקת ממנה תצא הלכה מחייבת. השיקול המעשי הוא הרלוונטי לענייננו. אף אם התיק המונח בפנינו ניחן בכל המעלות הטובות המאפשרות קבלת רשות ערעור, הרי שעדיין ייתכן כי הוא עצמו אינו בשל מספיק לצורך מתן הכרעה. במקרים שכאלה, אין זה ראוי להעניק רשות ערעור, הגם שעומדת ברקע שאלה משפטית רבת חשיבות שטרם הוכרעה.

כך הוא המקרה דנא, אשר הסוגיות החשובות, ככל שהן מתעוררות בו, עלו בשלב מאוחר מדי של ההליך. זאת במיוחד כאשר פסק הדין העיקרי המהווה את היסוד לכל ההליכים דנא, ניתן לפני כ-15 שנה.

6.

נוכח האמור הבקשה נדחית. משהגעתי לתוצאה זו, ממילא דין הבקשה לאיחוד הדיון להידחות אף היא. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד סך של 12,000 ₪.