רע"א 4334/17 פלוני נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט צ' ויצמן), בה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום ברמלה (כב' השופטת ש' צנציפר-הלפמן), שדחתה בקשת המבקש להביא ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגע תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

1.אקדים ואומר כי אין זו הפעם הראשונה בה מגיש המבקש בקשה מעין זו בנוגע לתאונה המדוברת, וזה לא מכבר נזדמן לי לדון בבקשה דומה ולדחותה (החלטתי ברע"א 1254/17 מיום 13.2.2017). וזו, בתמצית, השתלשלות ההליכים:

ביום 8.1.2014 נפגע המבקש בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל קבעה כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 5% בשל בלטי דיסק בעמוד השדרה המותני. בהמשך הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה להגיש ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית, בה נטען כי חלה החמרה במצבו הרפואי בדמות פגיעה בעמוד השדרה הצווארי. בקשה זו נדחתה (החלטה מיום 28.11.2016), בין היתר משום שלא הובאה ולו ראשית ראיה לכך שמדובר בפגיעה שמקורה בתאונה, שכן התיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה נסב כולו על פגיעה בעמוד השדרה המותני; ומשום שתלונת המבקש בנוגע לעמוד השדרה הצווארי הועלתה רק בחלוף חודשים לאחר התאונה. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, שלא מצא עילה להתערב בהחלטה (החלטה מיום 8.1.2017). בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה כאמור על-ידי ביום 13.2.2017.

2.המבקש לא אמר נואש, וביום 23.3.2017 שב והגיש לבית משפט השלום בקשה להביא ראיות לסתור. זו הפעם, צירף המבקש לבקשתו מסמך רפואי שנערך על ידי רופא תעסוקתי ביום 20.3.2017, המאשר לכאורה את טענתו כי מצבו החמיר בעקבות התאונה וכי הוא סובל בשל כך מכאבי צוואר וראש. בית משפט השלום שב ודחה את הבקשה (החלטה מיום 12.4.2017), בקבעו כי עצם העובדה שהמבקש פנה לרופא תעסוקתי לאחר מתן ההחלטות בעניינו, אין בה כדי לשנות מן הנימוקים שעמדו בבסיס ההחלטות הקודמות.

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה אף היא (החלטה מיום 4.5.2017). בית המשפט המחוזי ציין כי לכאורה יש ממש בטענת המבקש, לנוכח הוראת תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, ולפיה רשאי מבוטח להגיש לוועדה הרפואית בקשה לדיון מחדש בנכותו, ככל שחלפו ששה חודשים מאז נקבעה נכותו וככל שרופא מוסמך אישר בכתב כי אותה פגיעה לגביה נקבעה הנכות אכן הוחמרה. חרף זאת, בית המשפט דחה את הבקשה מן הטעמים הבאים: התנהלותו של המבקש, שבחר לפנות לכלל הערכאות השיפוטיות, אף שהובהר לו פעם אחר פעם כי התיעוד הרפואי שצורף על ידו אינו מגלה קשר סיבתי בין ההחמרה הנטענת לאירוע התאונה; ופנייתו של המבקש לרופא התעסוקתי רק לאחר שנכזבה תוחלתו והכרעותיהם של בתי המשפט לא היו לרוחו. עוד נקבע כי מכתבו הסתמי של הרופא התעסוקתי, המסתמך על אותם מסמכים שעמדו בפני הערכאות השיפוטיות, אין בו כדי לאיין את מסקנותיהם של האחרונות, הגם שהוא פותח את הדלת בפני המבקש לפנות לוועדה הרפואית ולבקש בדיקה חוזרת. המבקש חויב בהוצאות בסך 2,500 ₪.

3.מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש, בין היתר, כי מכתבו של הרופא התעסוקתי בא לעולם רק לאחר שננעלו דלתותיהם של בתי המשפט; כי אילו פנה לרופא התעסוקתי עובר להגשת בקשתו הראשונה להבאת ראיות לסתור, אזי היה הדבר עולה כדי חוסר ניקיון כפיים מצדו; וכי העובדה ששערי הביטוח הלאומי עדיין פתוחים בפניו לצורך בירור טענתו להחמרת מצבו, אין בה כדי לייתר את בקשתו, משום שזכותו לבחור היכן תתברר טענתו ואין לחייבו לפנות לביטוח הלאומי לשם כך.

4.דין הבקשה להידחות, וכל הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי מיום 13.2.2017 עומדים בתוקפם. אמנה אותם באופן טלגראפי: אין מדובר בבקשה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", באשר אין היא מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כזו החורגת מעניינם של הצדדים; קביעתם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ולפיה מכתבו של הרופא התעסוקתי אינה מאיינת את הנימוקים שעמדו בבסיס ההחלטה – מהווה יישום קונקרטי של הדין על נסיבותיו של המקרה דנן; לא חל שינוי משמעותי במצבו של הניזוק לאחר שנקבעה נכותו על ידי המל"ל, ועל פני הדברים אין זה המקרה שלפנינו; וככלל, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהחלטות בעניין הבאת ראיות לסתור אלא לעתים רחוקות ויוצאות דופן (הקורא מוזמן לעיין באסמכתאות המובאות בהחלטתי הקודמת בפס' 4).

בקשתו של המבקש אינה מצדיקה אפוא מתן רשות ערעור, ועל כן דינה להידחות. לפנים משורת הדין, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות לטובת אוצר המדינה.