רע"א 4344/19 ניסן גדעון נ. פז חברת נפט בע"מ

1.

המבקש (להלן: גדעון ) הוא בעל זכויות חכירה במקרקעין בגבעת שאול בירושלים, ומפעיל באותם מקרקעין תחנת דלק ברשת של המשיבה, פז חברת נפט בע"מ (להלן: פז ). ביום 7.10.2014 הגיש גדעון בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, תביעה נגד פז, למתן סעד הצהרתי. עניינה של התביעה – בקשתו של גדעון, להורות על בטלותם של מספר הסכמים המסדירים את היחסים העסקיים של הצדדים, בגין הטענה כי המערכת ההסכמית מהווה הסדר כובל, ומחמת טענות חוזיות שונות. פז הגישה מצדה תביעה שכנגד, שבגדרה ביקשה סעדים כספיים.

2.

ביום 7.3.2019, כשלושה שבועות עובר לדיון ההוכחות הראשון שנקבע בתיק, הגיש גדעון בקשה להוספת ראיה, שבגדרה ביקש להגיש מסמך חתום על-ידי מנהל תחום גניזה וסריקה בארכיון המדינה. גדעון טען בבקשתו, כי ניתן לקבל את המסמך כראיה, שכן מדובר ב'תעודת עובד ציבור' – ראיה קבילה לפי סעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה ). לחלופין טען, כי מדובר ב'תעודה נושנה', הקבילה לפי סעיף 43 לפקודה. עוד טען, כי התעודה תסייע לבירור האמת, ויש בה "כדי להוכיח את אי חוקיות ההסכם הקמעונאי בשל היותו 'הסדר כובל', וכפועל יוצא – את אי חוקיות המערכת ההסכמית בכללותה" . גדעון הבהיר, כי המסמך שאותו ביקש להגיש, חופף בעיקרו למסמך אחר שכבר הוגש – תעודת עובד ציבור מיום 12.12.2000, שנחתמה על-ידי רשמת ההגבלים העסקיים דאז. עם זאת ציין גדעון, כי התעודה נשוא בקשתו, כוללת מסמכים שאינם מופיעים בתעודה שכבר הוגשה. עוד ציין גדעון, כי בקשתו הוגשה בהזדמנות האפשרית הראשונה, לאחר תהליך ארוך של איתור המסמכים בגנזך המדינה.

3.

פז טענה בתגובתה לבקשה, כי הבקשה אינה נמנית על המקרים החריגים שבהם ראוי להתיר לבעל דין לצרף ראיות נוספות, וכי דינה להידחות על הסף. פז טענה, כי הבקשה הוגשה בעיתוי מאוחר, "פסע לפני שלב ההוכחות" , באופן אשר מעלה תמיהה בנוגע לתקינות התנהלותו של גדעון. עוד נטען, כי קבלת הבקשה תביא לפגיעה ביעילות ההליך, נוכח אופיו המורכב של המסמך שהוספתו מבוקשת, והשלב המתקדם שבו נמצא ההליך. כמו כן טענה פז, כי המסמך שהוספתו מבוקשת אינו ממלא אחר התנאים שבסעיפים 23 ו-43 לפקודה, ועל כן אינו קביל.

4.

בהחלטתו מיום 27.5.2019, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט קבע, כי התעודה שאותה ביקש גדעון להוסיף כראיה, אינה תעודת עובד ציבור לעניין תוכנם של המסמכים, שכן אינה תואמת לתנאים המנויים בסעיף 23 לפקודה. מרבית המסמכים שהוספתם מבוקשת, במסגרת התעודה, אינם "דבר שנרשם במסמך רשמי" , כדרישת הסעיף. לא זו בלבד, אלא שהתעודה נחתמה על-ידי מנהל תחום גניזה וסריקה בארכיון המדינה, ולא על-ידי "עובד הציבור שעשה את הרישום או את המעשה או קיבל את הידיעה שנרשמה" . בית המשפט שלל את טענתו של גדעון, כי עצם הימצאותם של המסמכים בארכיון המדינה מהווה הוכחה לכך שהם נרשמו במסמך רשמי, וציין כי "לכל היותר התעודה יכולה להעיד על עצם קיומם בארכיון" , ואין טעם להגישם אך לשם כך. לאחר מכן בחן בית המשפט את הוראת סעיף 43 לפקודה וקבע, כי לא ניתן לראות את התעודה המדוברת כתעודה נושנה. בית המשפט נימק לעניין זה, כי המשמורת בארכיון המדינה איננה "משמורת הנראית כשרה" , כדרישת הסעיף, שכן היא אינה מעידה דבר על תוכנם של המסמכים. למעלה מן הצורך, דן בית המשפט לגופם של דברים, ועמד על כך שגדעון לא הבהיר את הצורך במסמכים, ולא הסביר באופן מספק כיצד הם צפויים להשליך באופן ישיר על הוכחת הטענות שטען בתביעתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

5.

בבקשתו שב גדעון על עיקרי טענותיו, כפי שהועלו בבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי, הן ביחס לחשיבות של המסמכים לבירור התמונה העובדתית בתיק, הן ביחס לקבילותם של המסמכים, לפי הוראות סעיפים 23 ו-43 לפקודה. גדעון ציין, כי אינו חולק על קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי התעודה אינה תעודת עובד ציבור לעניין תוכנם של המסמכים, אלא מעידה רק על עצם קיומם של המסמכים בארכיון המדינה. אולם לשיטתו, "לעובדת הפקדת המסמכים בארכיון המדינה משמעות ראייתית מהותית, לצורך סעיף 43 לפקודת הראיות" . גדעון אינו חולק גם על הקביעה שלפיה התעודה, כשלעצמה, אינה תעודה נושנה, אלא סבור כי העובדה שהתעודה נשמרה בארכיון המדינה, מבססת את המסקנה שלפיה המסמכים הכלולים בה הם תעודה נושנה. בהקשר זה טען גדעון, כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע שהמסמכים אינם תעודה נושנה, וכי בית המשפט הוסיף תנאי שאינו נדרש על-פי סעיף 43 לפקודה – דרישה כי המשמורת תעיד על תוכנם של המסמכים.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך בתגובת המשיבה. כלל ידוע ומושרש, כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב לגבי אופן ניהול ההליך, לרבות בקשות להוספת ראיות (ראו: רע"א 353/19 פלוני נ' פלוני , פסקה 7 (28.04.2019)). החלטתו של בית המשפט מפורטת ומנומקת כדבעי, ולא מצאתי הצדקה להתערב בה.

7.

די בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לאי-קבילות המסמך שאותו מבקש גדעון להגיש, על מנת להביא לדחיית הבקשה. גדעון עצמו מסכים, כי התעודה האמורה איננה תעודת עובד ציבור לעניין תוכן המסמכים הכלולים בה, אלא מעידה רק על כך שהמסמכים נשמרו בארכיון המדינה. יחד עם זאת הוא סבור, כי קביעה זו מבססת את המסקנה שלפיה המסמך האמור הוא תעודה נושנה, לפי סעיף 43 לפקודה. אין בידי לקבל טענה זו; מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה ארכיון המדינה איננו 'משמורת הנראית כשרה'. עצם העובדה שהמסמכים נשמרו בארכיון, לא מעידה על אמיתות תוכנם. לפיכך, לא ניתן לקבל את המסמך כתעודה נושנה, נוכח ההלכה הפסוקה שלפיה "משמורת כשרה היא משמורת שבה נצפה למצוא מסמכים מסוגו של המסמך שאותו מבקשים להגיש כראיה ואשר היא מטבעה תוביל את בית המשפט להאמין כי מסמך הנמצא במשמורת כגון זו הוא מסמך אמיתי" (ע"א 2046/06 נג'ייה עבד אללה נאג'י חטיב עבד אלג'אבר נ' סעדיה מוחמד סעד חליל , פסקה 22 (11.3.2013)). נוכח האמור, המסמכים המבוקשים אינם ממלאים אחר תנאי סעיפים 23 ו-43 לפקודת הראיות, ואין בהוראות אלו כדי להכשיר את המסמכים, וללמד על קבילותם.

8.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא נתבקשה תשובה מאת המשיבה, לא אעשה צו להוצאות.