רע"א 353/19 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' לוי ) בת"א 11113-09-15, מיום 16.12.2018, בגדרה נדחתה בקשתו של המבקש להוספת ראיה בהליך המתנהל נגדו.

1.

ביום 21.12.2015 הגישה המשיבה 4 (להלן: קרנית ) הודעה לצד ג'

נגד המבקש, במסגרת תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 8.1.2015 בה נפגע המשיב 1. התאונה אירעה כשהמשיב 1 היה קטין, ובמהלך עבודתו כשליח בחנות פיצה בה עבד המבקש כאחראי. קרנית טענה כי המבקש היה בעת התאונה "הבעלים ו/או המחזיק מתיר השימוש" באופנוע בו נהג המשיב 1 כשנפגע, וכי המבקש התיר למשיב 1 להשתמש באופנוע ללא כיסוי ביטוחי מתאים. המבקש הכחיש זאת וטען כי אסר באופן מפורש על המשיב 1 להשתמש באופנוע.

2.

ניהול ההליך המשיך כסדרו, ובמהלך הדיונים נתגלע שוני בגרסאותיהם של המשיב 1 והמבקש באשר לסוגיה עובדתית: המשיב 1 טען כי בחנות הפיצה היה בשגרה יותר מאופנוע אחד, וכי "אפשר היה להשתמש בשני האופנועים" – בעוד המבקש טען כי היה בחנות רק אופנוע אחד, שכן אופנוע אחר שהיה בבעלותו של המבקש עוקל ונמכר עובר לתאונה.

לאחר שנסתיימה חקירתו של המבקש, הגיש הלה ביום 4.11.2018 בקשה לצירוף מספר ראיות, ובכללן תצהיר שחלקו התייחס לגרסת המבקש בעניין האופנוע הנוסף. בדיון שנערך ביום 15.11.2018 ביקש המבקש להגיש גם את "החלטת ראש ההוצל"פ לפיה האופנוע עוקל ונמכר". בית המשפט אישר במעמד הדיון את הגשתן של חלק מהראיות שצירופן התבקש, אך דחה את הבקשה בכל הנוגע לתצהיר ולהחלטת ראש ההוצאה לפועל. בית המשפט פירט כי:

"אין מקום להגשת תצהיר נוסף על ידי הצד השלישי [המבקש – י"ע] לאחר שכבר העיד ונחקר בתיק זה ואין מדובר בעובדות חדשות אשר לא היו בידיעתו של הצד השלישי עת העיד ונחקר.

ככל שהצד השלישי מבקש להגיש כעת מסמכים נוספים, לאחר שתמה פרשת הגשת הראיות ושמיעת העדויות בנושא החבות, יגיש בקשה מתאימה [...] [ו]יבהיר מדוע לא הוגשה הבקשה מבעוד מועד, מיד לאחר הדיון הקודם, או לפחות טרם הדיון היום."

3.

המבקש הגיש בקשה כאמור עוד באותו היום, וכל הצדדים מלבד קרנית הגישו התנגדויות לה. בתשובתו לתגובות אלה, טען המבקש כי ההבדל בגרסאותיהם של המבקש והמשיב 1 בנוגע למספר האופנועים מהווה "עובדה חשובה בדבר שאלת האמון אותה יש לברר".

בית המשפט דחה את הבקשה ביום 25.11.2018. נקבע כי המבקש לא נימק את השתהותו בהגשת הבקשה, מה עוד שבמסמכים שצירופם התבקש – צילומי מסמכים מההוצאה לפועל הנושאים את התאריך 23.3.2015 – כלל לא צוין שמו של החייב. בית המשפט הוסיף:

"לא ברור מה יכולה להיות תרומת מסמכים אלו להגנת הצד השלישי שהרי גם אם הם קשורים לצד השלישי (ולא ניתן לדעת זאת מעיון במסמכים) – המסמכים מתייחסים למועד שלאחר התאונה."

4.

עקב כך, ביום 5.12.2018 הגיש המבקש בקשה להוספת ראיה אחרת, והיא "דו"ח על ביצוע פעולה מבצעית מתיק הוצל"פ ישן", המוכיח לכאורה כי גם במועד התאונה היה המבקש בעליו של אופנוע אחד בלבד. קרנית לא הגיבה לבקשה, אך יתר הצדדים התנגדו לה בטענה שגם הפעם לא הוסבר האיחור בהגשת הבקשה. בתשובתו לתגובות אלה, עמד המבקש על טענתו לפיה יש בכוחה של הראיה "לשפוך אור על התנהלות התובע והתנהלות צד ג' [המבקש – י"ע] ולהבהיר במי עסקינן". המבקש הוסיף כי הדו"ח הגיע אליו באיחור מכיוון שמדובר בתיק הוצאה לפועל ישן.

ביום 16.12.2018 דחה בית המשפט את הבקשה, בציינו כי הנימוקים לדחיית הוספת הראיה הקודמת תקפים גם כעת: האיחור בהגשה לא הוסבר כהלכה, והמסמכים אינם רלוונטיים למחלוקת העיקרית בין הצדדים "אלא לכל היותר לנושא צדדי". מה עוד, שהבקשה הנוכחית על נימוקיה לא נתמכה בתצהיר.

5.

מכאן הבקשה שלפניי. יוער, כי המבקש הגיש גם בקשה למתן סעד זמני בדמות הארכת המועד להגשת סיכומיו. זאת, לאור החלטתו של בית משפט קמא מיום 4.4.2019, לפיה היה על המבקש להגיש את סיכומיו עד ליום 14.4.2019.

6.

בבקשתו עמד המבקש על הטענה לפיה המידע שבראיות הנוספות "שופך אור לעניין שאלת מהימנות התובע ושאלת אחריותו של [המבקש], שכן באם אין מחלוקת כי היה אופנוע אחד ואופנוע נוסף נמכר, כנראה שאין צורך להוסיף בדבר שאלת מהימנות התובע". המבקש הוסיף והדגיש כי הראיה הגיעה לידיו זה לא כבר, לאור שיחה שניהל עם עו"ד המעורב בתיק ההוצאה לפועל, וכי "לא יכל לדעת בדבר קיומה" קודם לכן.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינהּ להידחות ללא צורך בתגובה.

להווי ידוע, כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בנוגע לאופן ניהול ההליך, וכי התערבות בנושאים כגון דא תיעשה רק במקרים חריגים (רע"א 438/19 פלוני נ' שירותי בריאות כללית , בפסקה 4 והאסמכתאות שם (26.2.2019); רע"א 6894/17 שירותי בריאות כללית נ' פלוני , בפסקה 3 והאסמכתאות שם (28.9.2017); רע"א 2395/15 רוזנבאום נ' פקיד שומה דן , בפסקה 3 והאסמכתאות שם (29.6.2015)). לא מצאתי כי החלטתו של בית משפט קמא נגועה בחוסר סבירות או מעוררת חשש לעיוות דין, ומשכך ענייננו אינו מגלה הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור.

8.

אף לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטתו של בית משפט קמא. כידוע, השיקולים הרלוונטיים בנוגע לבקשות להוספת ראיה כוללים את אופי הראיה ופשטותה, כמו גם את נימוקיו של המבקש לעיכוב בהגשתה (רע"א 2948/15 חוסין נ' רשות הפיתוח , בפסקה 14 והאסמכתאות שם (1.7.2015)). בענייננו, הפלוגתא הנוגעת למבקש ממוקדת בשאלה אם התיר למשיב 1 להשתמש באופנוע שעליו נהג בעת התאונה, אם לאו. קיומו של אופנוע נוסף במקום העבודה אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זה, ולא שוכנעתי כי הנושא משליך על מהימנותו של המשיב 1 באופן המצדיק סטייה מכללי סדר הדין. על פני הדברים, סוגיית האופנוע הנוסף נדמית כ"עניין צדדי" שבנוגע לו לרוב אין מתירים להביא ראיות נוספות, וזאת על מנת למנוע התארכות בלתי-סבירה של ההליך (רע"א 3547/10 אוריון נ' הועדה המקומית לתכון ובניה בתל אביב יפו , בפסקה 12 והאסמכתאות שם (15.7.2010); רע"א 7584/15 טאהא נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , בפסקה 2 והאסמכתאות שם (4.4.2016)).

מה עוד, שהטעמים שהוצגו לאיחור בהגשת הראיה אינם מקובלים עליי. העובדה שבא-כוחו של המבקש לא ידע על הראיות קודם לכן, וגילה על אודותיהן רק במסגרת השיחה אליה התייחס בבקשתו, אינה מוכיחה כי לא היה עליו לדעת עליהן, או כי לא היה באפשרותו לגלותן קודם לכן באמצעים סבירים. למצער, כפי שציין בית משפט קמא, היה על בא-כוחו של המבקש לגבות את טענותיו בתצהיר.

9.

בשולי הדברים: המבקש הוסיף וטען כי בין החלטותיו של בית משפט קמא קיימת סתירה, שכן היעדר התצהיר נזקף לחובתו של המבקש במסגרת ההחלטה מיום 16.12.2018, חרף העובדה שבית המשפט דחה חודש קודם לכן את בקשת המבקש לצרף תצהיר שכזה. גם בטענה זו לא מצאתי ממש. מעיון בהחלטה מיום 16.12.2018, ברי כי התצהיר החסר אליו התייחס בית המשפט אינו אותו התצהיר שהגשתו נתבקשה ביום 4.11.2018, אלא תצהיר המבסס את הטענות העובדתיות שהועלו בבקשה מיום 5.12.2018 – ובכללן הסיבה לעיכוב בהגשת הראיות. טענותיו של המבקש אינן מבססות סתירה כלשהי בהחלטותיו של בית משפט קמא, לא כל שכן סתירה מהותית המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור.

10.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית, ומשכך מתייתר הצורך לדון בבקשה למתן סעד זמני. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.