רע"א 7584/15 טאהא מוחמד נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (ה"פ 5516-07-14, כב' השופט י' אטדגי ) הנוגעת לפסילת ראיות. ראשית יוצג הרקע לבקשה בתמצות הנדרש להחלטה זו.

בבעלות המבקשים נכס הכולל תחנת דלק ומבנה שירות (להלן: הנכס ). כחלק מהסדר לפירעון חוב לבנק לאומי (משיב 1), נחתם ביום 18.12.2012 הסכם בין המבקשים למשיב 1 (להלן: ההסכם ). בנספח להסכם חתמו המבקשים על כתב ערבות והתחייבות בלתי חוזרת כלפי משיב 1 ובו הם מצהירים על כך שהם משכנו את מלוא זכויותיהם בנכס. ההסכם ונספחו נחתמו על ידי כל המבקשים בפני עו"ד עיסאוי וליד (להלן: עו"ד

עיסאוי ). להסכם זה קדמו שני אירועים נוספים בהם משכנו המבקשים את הנכס לטובת משיב 1, פעם אחת בפני עו"ד פונדק נדאל (2006), ופעם נוספת בפני עו"ד מוחמד כינעאן (2010). בעקבות אי עמידה בתנאי ההסכם, פתח הבנק בהליכי מימוש המשכנתא בתיק הוצל"פ תל אביב (01-40359-14-5). בתגובה לכך הגישו המבקשים תביעה כנגד המשיבים, בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, שהסעד המבוקש בה הוא הצהרה על כל שטרי המשכנתא כבטלים בשל היותם מזויפים וכן בקשה למתן סעד זמני לעצירת הליכי הוצל"פ (ה"פ 5516-07-14).

בדיון על מתן הסעד הזמני (2.10.2014), הוזמן עו"ד עיסאוי על ידי משיב 1 להעיד על כך שהמבקשים חתמו בפניו על ההסכם עם הבנק. בעדותו אישר עו"ד עיסאוי כי המבקשים אכן חתמו בפניו על ההסכם. על פי בקשת המשיבים, זומן עו"ד עיסאוי על ידי המבקשים למתן עדות נוספת. בעדות זו (1.6.2015), המבקשים הציגו בפני עו"ד עיסאוי הסכם לחלוקת עזבון – שאינו קשור לתביעה או לאחד הצדדים בה – אשר נערך ואושר על ידו, ובקשו ממנו לאמתו. מהלך זה נעשה במטרה לערער את אמינותו של עו"ד עיסאוי, שכן לטענת המבקשים הסכם זה הוא כוזב בהכרח, הן בשל העובדה ששניים מהחתומים עליו נפטרו לפני תאריך החתימה והן בשל העובדה שמופיעה בו חתימת האם שאינה יודעת קרוא וכתוב וחותמת רק על פי טביעת אצבע. על אף התנגדות המשיבים, איפשר כב' השופט י' אטדגי את הצגת השאלה לעו"ד עיסאוי. במענה לשאלה זו השיב עו"ד עיסאוי כי החתימה על הסכם זה אינה שלו וכי ההסכם לא נערך על ידו. למרות הכחשה זו של עו"ד עיסאוי, המבקשים דרשו לצרף הסכם זה כראיה בהליך. בית המשפט קיבל את התנגדות הבנק ודחה את הבקשה בקבעו כי "אין שום ערך להגשת המסמך כאשר העד אינו מאשר את חתימתו עליו" (פרוטוקול מיום 1.6.2015). על החלטה זו שלא לקבל את ההסכם כראיה, הוגשה בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 4329/15). השופטת א' חיות דחתה את הבקשה משלושה נימוקים: לערכאה הדיונית סמכות רחבה בסדרי הדין ובהגשת ראיות ורק מקרים חריגים מצדיקים התערבות; צירוף המסמך בלא עדות על החזקתו, אינו חוצה את רף הקבילות החפצית (הפורמאלית) הנדרשת; סדרי הדין מחייבים את המבקשים להגיש בקשה לצירוף המסמך לפני הדיון - דבר שלא נעשה במקרה זה.

בהמשך לכך הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי להגיש תצהירים של שניים מהחתומים על הסכם חלוקת העיזבון, או לחילופין להביאם לעדות, במטרה שיעידו על כך שעו"ד עיסאוי הוא שערך את ההסכם, ועל כך שארבע מהחתימות בהסכם הן מזויפות. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו. נימוק הדחייה המרכזי של כב' השופט י' אטדגי

נעוץ בכך שגם עדות זו אינה מלמדת על כך שהמסמך אכן זויף, ועל מנת לברר את טענת הזיוף יש הכרח בשמיעת עדותם של כל החתומים על המסמך, ועימותם עם עדותו של עו"ד עיסאוי. הליך זה דורש, לטענת השופט, 'משפט זוטא' אשר תוצאותיו עשויות להיות הן במישור הפלילי (טענת הזיוף) והן במישור האזרחי (ביטול הסכם חלוקת העיזבון). לדעת בית המשפט קמא, על טענות אלה להתברר בהליך עצמאי ובהקפדה על סדרי הדין הראויים ואין לנהלו כחלק מהמשפט המתנהל בנדון דידן. על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפניי.

2.אין חולק על כך שהעדות אותה המבקשים רוצים לצרף כראייה אינה נוגעת ישירות לנושא המחלוקת בין הצדדים - האם החתימה על ההסכם בין המבקשים למשיב 1 מזויפת אם לאו. תכליתה של ראייה זו היא להוות עדות אופי המקלישה את אמינותו של עו"ד עיסאוי. עדות מעין זו עשויה להתקבל כראייה על פי כללים שקבע בית המשפט (בג"ץ 233/85 עלי אל הוזייל נ' משטרת ישראל

פ"ד לט (4) 124, 130-129 (1985)):

"דיני הראיות מאפשרים התקפה על אופיו של עד של הצד שכנגד וניסיון להראות שהוא בעל עבר פלילי ובשל כך אינו ראוי לאמון. אך נקבעו לכך סייגים, וזאת במטרה למנוע גלישה לבירור מספר ניכר של נושאים נלווים ולהימשכות משפטים ללא גבול וללא סוף. מותר לשאול עד בחקירה נגדית על הרשעותיו ובמקרה של הכחשה מצדו ניתן גם לסתור את עדותו בנקודה זו על די הגשת מסמך רשמי או בעזרת ראיה חיצונית אחרת . כמו כן מותר להציג לפני העד שאלות בדבר ביצוע עבירות אחרות על-ידיו, שעליהן לא הורשע, אם עבירות כאלה עשויות לזרוק אור על אופיו ועל מהימנותו, אך שאלה כזו נמנית אז עם חקירה בנושא נלווה ( collateral questions ),

ותשובותיו של העד על שאלות מסוג זה הינן סופיות, ולא ניתן לסתרן על-ידי ראיות

אחרות ... במלים אחרות ותוך יישום הכלל למקרה דנן: מותר לסניגור המלומד לשאול את עד המדינה בדבר הסתבכותו בחקירה נוספת, אפילו לא הורשע בעניין זה ואפילו לא הוגש נגד כל אישום בקשר לחקירה זו, אך

תשובתו של העד בנושא זה תהיה סופית ,

והסניגור לא יורשה להביא ראיות נוספות כדי להפריכה, אלא אם כן נודעת לנקודה זו רלוואנטיות מיוחדת במשפט מעבר לרצון להוכיח את אופיו הרע של העד"

(ההדגשות אינן במקור) .

לפי כלל זה, הרי שעדות על נושא צדדי המובאת כדי לערער את אמינותו של העד יכולה להיות מובאת בבית המשפט – גם בהליך הפלילי וגם בהליך האזרחי – אולם יש לתחום את הדיון בנושא הצדדי, ואין להרחיב בו את הדיון לכדי הליך משפטי מלא הכולל שמיעת עדויות והכרעה בהן. על דברים אלה חזר בית המשפט פעמים נוספות בקבעו כי בעניינים צדדיים חל הכלל של סופיות דברי העד: "בדחותו את הבקשה, הדגיש בית המשפט כי הצידוק לכלל בדבר סופיות תשובת העד ב"ענינים צדדיים" או ב"נושא נלווה", הוא צידוק של יעילות; וכי כאשר מדובר בענינים שאינם בעלי השלכה ישירה להליך והם מצטמצמים למהימנותו של עד ב"נושאים צדדיים", אין מקום להעתר לבקשה להשמעת עדים מפריכים"

(ע"פ 6586/98 אלסיבצקי נ' מדינת ישראל (18.5.1999). ראו גם: בג"ץ 6302/01 פ"ד נו (6) 725 דרעי נ' היועץ המשפט לממשלה (2002), וכן בספרו של יעקב קדמי על הראיות 1969 (2009)).

החלת המבחנים שאוזכרו בפסיקה על המקרה שבפנינו מובילה בהכרח למסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, לפיה אין לפתוח במעין משפט זוטא בעניין החתימות על הסכם שטר העיזבון. עדות זו היא עדות על נושא צדדי המובאת כדי לערער את אמינותו של העד וחל לגביה הכלל של סופיות תשובת העד בעניינים צדדיים. מעבר לנדרש יש לציין שתי נקודות נוספות המחזקות מסקנה זו: האחת, שבמקרה זה אשמת הזיוף כלל לא הוכחה בערכאה כלשהי ולא מדובר על ראייה אותה המבקשים רוצים לצרף אלא על בקשה לשמיעת עדים בעניינים צדדיים שעשויה להאריך בלא צידוק ראוי את המשפט ולפגוע ביעילות ההליך. השנייה, כי עדותו של עו"ד עיסאוי נוגעת רק להסכם אחד מבין שלושה הסכמים שונים בהם מושכן הנכס לצרכי משיב 1, ועל כן הכרעה במקרה זה, כשלעצמו, לא בהכרח תכריע את המחלוקת בין הצדדים.

3.דין הבקשה להידחות. המבקשים ישאו בהוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד של משיב 1 בסכום של 6000 ש"ח.