רע"א 4376/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.5.2013 (ת"א 9187/07, ת"א 6012/04 כבוד השופט מ' סובל ), בה נדחתה בשנית בקשת המבקשים 5-3 למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה.

2.

הורי המבקשים 6-3 נהרגו באסון שארע בשנת 2001 באולם האירועים "ורסאי" בירושלים. בבית המשפט המחוזי בירושלים מתבררות תובענות רבות לפיצויים בגין נזקי גוף הקשורות באירוע מצער זה. במסגרת הליכים אלה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, אשר ביום 18.1.2005 ניתן לו תוקף של החלטה (כבוד השופט ב' אוקון ), שעניינו, בין היתר, מינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט.

בהתאם להוראות ההסדר, פנו המבקשים 5-3 לנתבעים (המשיבים) לצורך קבלת הסכמתם למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה. הנתבעים סרבו למינוי, בטענה כי אין בחומר הקיים כל אינדיקציה לצורך במינוי מומחה רפואי בתחום זה. לפיכך הגישו המבקשים בקשות לבית המשפט המחוזי על מנת שזה ימנה מומחה רפואי שיחווה דעתו בשאלת קיומה של נכות נפשית (להלן: הבקשות הראשונות ). ביום 3.3.2011 דחה בית המשפט (כבוד השופט מ' סובל ) את הבקשות וקבע כי אין מקום למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי, מאחר שהבקשות אינן מבססות ראשית ראיה לקיומה של נכות נפשית שנגרמה למבקשים, ובוודאי לא ברמה הנדרשת על פי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87

אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל , פ"ד מד(3) 397 (1990)), זאת בהתחשב בכך שהמבקשים 5-3 לא נכחו במקום האסון (להלן: ההחלטה הראשונה ).

על החלטה זו לא הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור.

3.

ביום 21.2.2013 הגישו המבקשים 5-3 בקשה נוספת למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה (להלן: הבקשה השנייה ). ביום 19.5.2013 דחה בית המשפט (כבוד השופט מ' סובל ) את הבקשה וקבע כי בקשה זו "אינה מחדשת נתונים שיש בהם להצדיק את שינוי ההחלטה המקורית. כאז כן עתה, חוות הדעת הפסיכולוגיות-חינוכיות אינן מספקות אף לא ראשית ראיה לקיומה של פגיעה נפשית, ובוודאי שלא פגיעה נפשית חמורה, כנדרש בעניינו על פי הלכת אלסוחה

... ".

4.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בגדרה משיגים המבקשים על דחיית בקשתם, כמו גם על הקביעה לפיה אין עניינם בא בגדרי הלכת אלסוחה , זאת על אף מכלול נסיבותיהם הקשות והייחודיות. ביום 11.7.2013 הוריתי למבקשים לצרף לבקשה את ההסדר הדיוני כמו גם את הבקשות הראשונות למינוי מומחה רפואי על נספחיהן.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה, את החלטות בית המשפט המחוזי והחומר המצורף, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות על הסף, וזאת אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים, ומבלי להתייחס לגופן של הטענות.

כאמור, על ההחלטה הראשונה לא השיגו המבקשים. תחת זאת, עם חלוף הזמן הגישו המבקשים 5-3 בקשה נוספת למינוי מומחה רפואי. עיון בבקשות מלמד כי הבקשות כמעט זהות לגמרי, ובכל מקרה הבקשה השנייה אינה מציגה נסיבות חדשות או שונות מאלו שהובאו בבקשות הראשונות והיא נסמכת על המסמכים שעמדו בבסיס אותן בקשות. כך גם, הבקשה השנייה נסמכת בדיוק על אותן חוות דעת פסיכולוגיות-חינוכיות שצורפו לבקשות הראשונות, ואשר לגביהן קבע בית המשפט כי אינן מבססות ראשית ראיה לקיומה של נכות רפאית. כמפורט לעיל, על קביעה זו בחרו המבקשים שלא להגיש בקשת רשות ערעור.

בנסיבות אלה, בהליך דנא המבקשים תוקפים, הלכה למעשה, את ההחלטה הראשונה, שהמועד להגיש בגינה בקשת רשות ערעור חלף זה מכבר. הבקשה השנייה אינה אלא חזרה על קודמותיה וההחלטה השנייה אינה מחדשת דבר ואינה אלא חזרה על ההחלטה מיום 3.3.2011. לא ניתן בדרך זו של הגשת בקשות זהות לעקוף את מגבלת המועדים להגשת בקשת רשות ערעור (השוו: רע"א 6538/00 אלישע נ' אלישע (20.2.2001); רע"א 4861/12 עזאיזה נ' מסאלחה (9.8.2012)). יתרה מכך, דין הבקשה השנייה היה להידחות על-ידי בית המשפט המחוזי בכל מקרה, ללא דיון לגופה, רק מהטעם שאין היא מוסיפה דבר על בקשה קודמת שנדחתה. ברי שלא ניתן לשוב ולפנות לבית המשפט, פעם אחר פעם, באותה בקשה, מבלי שיחול שינוי בנסיבות שיצדיק פניה מחודשת לבית המשפט באותו עניין ממש שנדחה קודם לכן. מבחינה זו לא נפלה כל שגגה בהחלטה שלגביה מתבקשת עתה רשות ערעור ואף מטעם זה אין מקום להיענות לבקשה שלפני.

לפיכך, דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף. זאת מבלי לבחון את הבקשה לגופה ואת שאלת הצורך במינוי מומחה רפואי במקרה דנן ונפקויות הלכת אלסוחה בנסיבותיהם של המבקשים. כמובן שאם יחול שינוי בנסיבות שיצדיק פניה מחודשת לבית משפט קמא יהיו המבקשים רשאים להגיש בקשה מתאימה. בנוסף, למותר לציין כי למבקשים שמורה הזכות לטעון כנגד החלטת הביניים במסגרת ערעור שיהיו זכאים להגיש, אם יהיה צורך בכך, על פסק הדין.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.