רע"א 4376-24 רע"א 4376-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' פלינר) בפר"ק 43214-09-13 מיום 21.4.2024. ההחלטה נוגעת לחברת גיאו בר (92) הנדסה אזרחית בע"מ – חברה המצויה בהליכי פירוק (להלן: החברה בפירוק), ונקבע בה כי אין לעכב את חלוקת כספי החברה בפירוק וכי יש להעביר את סכום החוב הפסוק לידי כונס הנכסים (הוא המשיב 4).

העובדות הצריכות לעניין

1.בבית משפט קמא מתנהל הליך פירוק בעניינה של החברה בפירוק. תחילה היה המשיב 2 (להלן: מר ברכה) בעל המניות של החברה בפירוק, ובמהלך ההליך הועברו מניותיו למבקשת, חברת השקעות נדל"ן ונסכים י.ס. בע"מ (להלן: חברת השקעות או המבקשת). זאת מבלי שהתקבל לכך אישור בית משפט של פירוק.

המשיב 4 (להלן: כונס הנכסים) מונה לבקשת בנק לאומי לישראל בע"מ ככונס נכסים על זכויותיה של חברת אופנהיימר ממתקי ירושלים בע"מ (בפירוק ובכינוס) (להלן: חברת אופנהיימר) במבנה תעשיה ב-א.ת. עטרות בירושלים (להלן: הנכס). כחלק מהליך הכינוס פורסמה הזמנה להציע הצעות לרכישת זכויותיה של אופנהיימר בנכס והחברה שבפירוק הגישה את אחת ההצעות שהתקבלה. בעקבות זאת נכרת בשנת 1998 הסכם בין הצדדים לרכישת הזכויות. מקורו של החוב נושא ההליך דנן הוא בסכומים שעל החברה שבפירוק לשלם לכונס הנכסים מכוח הסכם זה.

תחילה, בשנת 2019, דחה המפרק את תביעת החוב שהגיש כונס הנכסים. כונס הנכסים הגיש ערעור לבית משפט קמא (פש"ר 56484-09-19); ולאחר מכן הגיעו הצדדים לפשרה ביחס לגובה סכום החוב שעל החברה בפירוק לשלם. בית המשפט המחוזי אישר את הפשרה ונתן לה תוקף של פסק דין ביום 23.11.2020 (להלן: פסק הדין בתביעת החוב).

עיקרה של המחלוקת הנוכחית בין הצדדים נוגעת לשאלה האם רשאית המבקשת להשיג בשלב זה על גובה הסכום שאושר לחלוקה לכונס הנכסים כנושה של החברה בפירוק.

2.באשר להשתלשלות העניינים בהליך המתנהל בפני בית משפט קמא, יצוין בתמצית כי לחברה בפירוק זכויות בשני נכסים שהאחד מהם הוא הנכס בעטרות. לאחר שהועלתה האפשרות לממש את הנכס לצורך פירעון חובותיה של החברה בפירוק, ולאחר שהליך גישור בין הצדדים לא צלח, התקיים דיון לפני בית משפט קמא ביום 7.2.2022. במהלך הדיון הגיעו הצדדים למתווה בקשר לאופן סיום ההליך אשר יוביל בין היתר לסילוק כל חובות החברה בפירוק לנושיה בתוספת ריבית והצמדה, ולביטול צו הפירוק וחזרת החברה לפעילות (להלן: המתווה מיום 7.2.2022).

כעולה מהחלטת בית משפט קמא בתום אותו הדיון, נוצר מצב שבו לחברה שבפירוק יש אפשרות לפרוע 100% מהחובות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וזאת בין היתר בזכות פעולות שנעשו בהליך הפירוק. משכך, ניתנה לצדדים אפשרות להגיש לאישור בית המשפט מסמך המפרט את ההסכמות ביניהם בהתאם למתווה. לאחר מספר אורכות הורה בית משפט קמא בהחלטות מימים 4.8.2022 ו-14.12.2022 על דחיית המתווה והמשך הליכי מימוש הנכס. זאת לאחר שהוגשו לבית משפט קמא שתי בקשות שונות למתן תוקף של פסק דין בימים 16.6.2022 ו-7.7.2022, אשר הובילו לספקות ביחס לזהותם של בעלי המניות של המבקשת; העברת מניות של המבקשת בתקופת הפירוק; מיופה כוחם של בעלי המניות; ובאשר לזהותו של מי שעומד מאחורי ההסדר המוצע.

על כך הגישה החברה שבפירוק ערעור לבית משפט זה (ע"א 8914/22). באותו הליך ניתן פסק דין ביום 1.5.2023 בו אושר מתווה שהוצע על-ידי הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (הוא המשיב 3, להלן: הממונה) לסילוק החוב לנושים (להלן: מתווה הממונה). בהתאם למתווה הממונה, יאושר המתווה מיום 7.2.2022; המנהל המיוחד יעביר בתוך 7 ימים לחברה בפירוק את פירוט הסכומים שעליה להפקיד מכוח אותו מתווה; וסכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום. לאחר מכן, יגיש המנהל המיוחד לבית משפט קמא פסיקתא לחתימתו הכוללת הוראות לעניין ביטול צו הפירוק נגד החברה בפירוק והעברת מניותיה לחברת השקעות. ככל שתתעורר מחלוקת בעניין נוסח הפסיקתא – יכריע בה בית משפט קמא כחוכמתו.

עוד יצוין כי במתווה הממונה הייתה התייחסות למחלוקות אפשריות בין בעלי הדין, ונקבע כי צו הפסיקתא לא יכלול הוראות בדבר ויתור על טענות מצד מי מבעלי הדין כלפי משנהו, לרבות בעלי התפקיד (סעיף 4.4 למתווה הממונה); וכי החלוקה תבוצע כסדרה ובהקדם, "גם במקרה שתתעורר מחלוקת בין מי מהצדדים". זאת תוך שהממונה מבאר כי למר ברכה היו טענות כנגד בעלי התפקיד, וכי בין מר ברכה לחברת השקעות קיים סכסוך.

3.ביום 6.11.2023 הגישה חברת השקעות בקשה לחתימה על פסיקתא. נוסחים מוצעים לפסיקתא הוגש גם על-ידי המשיב 4 – כונס הנכסים ועל-ידי המפרק. דיון בבקשה התקיים ביום 5.2.2024, בו עלה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסכום שישולם בסופו של יום לבנק לאומי כנושה של החברה בפירוק, אשר המשיב 4 משמש כאמור ככונס נכסים מטעמו. ביום 7.2.2024 ניתנה החלטת בית משפט קמא אשר קיבלה את עמדת המפרק, הממונה וכונס הנכסים, לפיה לא ניתן להורות על ביטול הליכי הפירוק בטרם יחולקו דיבידנדים לנושים; ישולם שכר הטרחה למפרק; תשולם אגרת השגחת כנ"ר; וניתן יהיה לשחרר את המפרק מתפקידו. בית משפט קמא התייחס בהחלטתו גם למחלוקת ביחס לגובה החוב כלפי בנק לאומי. הובהר כי לעניין מחלוקת זו רשאים הצדדים להגיש בקשה מתאימה, כאשר אין בפסיקתא כדי לגרוע מטענות הצדדים בסוגיה זו, ובכלל זה טענות דיוניות ומהותיות.

הבקשה נושא בקשת רשות הערעור והחלטת בית משפט קמא

4.בהתאם לאמור, הגישה חברת השקעות בקשה להורות על עיכוב כספי חלוקת החברה בפירוק ולמנוע את העברתם לכונס הנכסים. בבקשה נטען כי הסכום שאושר לחלוקה לכונס הנכסים כלל טעויות חשבונאיות, וכי הוא אינו לוקח בחשבון פסקי דין שניתנו בעבר בעניינם של הצדדים. עוד היא טענה כי הפשרה שהושגה אינה הולמת את הנסיבות ומובילה לתוצאה שבנק לאומי מקבל כספים שאינו זכאי להם.

כונס הנכסים, המפרק והממונה התנגדו לבקשה. הם טענו בין היתר כי העברת המניות לחברת השקעות לא אושרה בהליך הפירוק ולכן אין לה מעמד להשיג על גובה החוב; כי קיים מעשה בית דין בנוגע לגובה החוב; כי חברת השקעות נתנה את הסכמתה לתשלום החוב הפסוק כלפי בנק לאומי ורק על בסיס הסכמה זו נתן בנק לאומי הסכמתו למתווה שגובש ואושר על-ידי בית משפט זה; כי יש לדחות את הפרשנות של חברת השקעות לפסקי הדין שניתנו בעניינם של הצדדים; כי הפשרה בתביעת החוב מגלמת קניית סיכון לגיטימית לקופת הפירוק; וכי שינוי מהסכמות אלה ישמוט את הקרקע תחת מתווה הממונה כולו.

5.בהחלטת בית משפט קמא מיום 21.4.2024 נדחתה בקשתה של חברת השקעות ונקבע כי יש להעביר את סכום החוב לכונס הנכסים. נקבע כי אין לקבל את הפרשנות שחברת השקעות מבקשת ליתן למתווה הממונה, לפיה היא רשאית להשיג גם על חובות עבר. פרשנות זו אינה מתיישבת עם עמדת הממונה ועם ההיגיון העומד בבסיס המתווה. בהקשר זה התייחס בית משפט קמא לאמור בסעיף 4.5 למתווה הממונה, לפיו יש לבצע את החלוקה בהקדם גם אם תתעורר מחלוקת בין מי מהצדדים, וקבע כי אין הכוונה למחלוקת עם הנושים. המחלוקת היחידה שהייתה על הפרק כשאושר מתווה הממונה הייתה הסכמתו של מר ברכה והמחלוקת שהתעוררה בינו לבין חברת השקעות.

מעבר לכך, תנאי הכרחי לאישור מתווה כלשהו, ובתוך כך למתן סעד לא שגרתי של ביטול צו פירוק לאחר למעלה מעשור – היה תשלום מלוא החובות הפסוקים לנושים. הודגש כי החלופה לאישור המתווה הייתה מימוש הנכס שעל פי הערכת שמאי והליך התמחרות שכבר החל, היה מוביל לתשלום 100% החוב לנושים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית והוצאות כינוס. במצב דברים זה היו הנושים אדישים לשאלת החלופה שתיבחר – מימוש הנכס או תשלום החובות על-ידי החברה שבפירוק; והסכמתם ניתנה בהסתמך על ההבנה כי החוב כלפיהם ישולם במלואו. לפיכך, חברת השקעות מנועה מלהעלות כל טענה בנוגע לגובה החוב לנוכח הסכמתה המפורשת לתשלומו.

6.בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אין לחברת השקעות מעמד להגיש את הבקשה מאחר שהיא לא ביקשה ולא קיבלה את הסכמת בית משפט של פירוק להעברת המניות אליה. עד למתן הפסיקתא, המפרק הוא המחזיק במניות החברה בפירוק ומוסמך לבצע כל פעולה בשמה. הודגש כי החוב כלפי בנק לאומי נפסק במסגרת הליך ערעור עוד בשנת 2020, לפני שחברת השקעות נכנסה לתמונה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי עיון במסמכי הליך הערעור על הכרעת החוב מלמד כי הטענות אותן מעלה כיום חברת השקעות היו ידועות למפרק ולממונה וזכו להתייחסותם. חברת השקעות הייתה צריכה לבצע את כל בדיקותיה קודם לרכישת מניות החברה בפירוק; ולמצער, היה עליה להעלות את טענותיה בנוגע לחוב לבנק לאומי לפני שאושר מתווה הממונה ולא לאחר מכן. זאת בשים לב לכך שלא נודעה לה כל עובדה חדשה שלא ידעה או הייתה יכולה לדעת עליה לפני כן.

7.בשולי הדברים הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי גם בטענות לגופן אין ממש. בהקשר זה נקבע כי חברת השקעות לא הצביעה על תרמית, הטעיה, או על סיבה אחרת המוכרת בדין המצדיקה התערבות בפסק הדין שניתן בהליך הערעור על הכרעת החוב.

הטענות בבקשת רשות הערעור

8.במסגרת בקשת רשות הערעור נטען כי ההכרעה ביחס לחוב של בנק לאומי נעשתה במרמה או ברשלנות רבתי, וכי היא מנוגדת לפסקי דין של בית משפט זה.

לטענת חברת השקעות, בדרישת התשלום שהועברה אליה מטעם כונס הנכסים התגלו על-ידיה טעויות חישוב כגון חיוב שכ"ט בכפל וטעויות בסכומים נוספים. הדבר העלה לטענתה את החשש שמא מקורו של החוב עצמו הוא בטעות, והיא החלה לבחון את הסוגיה. כך נודע לה שמקור החוב לכונס הנכסים הוא בהסכם רכישה מחודש נובמבר 1998 לפיו מחצית מהתמורה משולמת במעמד חתימת ההסכם והמחצית השנייה – במועד השלמת הרישום של הנכס על שם החברה בפירוק. המסקנה לפיה המועד בו היה על החברה בפירוק לשלם היה מועד רישום הנכס על שמה, נקבעה גם בהליכים משפטיים בהם נקט כונס הנכסים: בפסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.10.2006 בת"א 4175/02; ובפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.6.2014 בה"פ 145/08. קביעות אלה אושרו על-ידי בית משפט זה בפסקי דין מהימים 21.2.2013 בע"א 10064/06; ו-17.11.2015 בע"א 5436/14.

בסופו של דבר נרשמו הזכויות בנכס על שם החברה בפירוק רק ביום 27.9.2023. לכן, זכותו של כונס הנכסים לתשלום היתרה קמה רק ממועד זה ועמדה על 2.3 מיליון ₪ ויחד עם הוצאות שנפסקו לזכותו כ-3.4 מיליון ₪.

על רקע האמור נטען כי תביעת החוב שהגיש כונס הנכסים בשנת 2019, אשר כללה סכומים של ריבית ממועד הקודם לרישום הנכס על שם החברה שבפירוק ותשלום דמי שכירות – מנוגדת לפסקי הדין של הערכאות השונות בהם נקבעו זכויותיו. באותו אופן, גם הפשרה משנת 2020 בערעור על הכרעת החוב, סותרת את אותן הכרעות חלוטות. זאת, כאשר המפרק, כונס הנכסים והממונה לא יכלו לשנות פסיקה חלוטה של בית המשפט העליון, והסכמתם אינה יכולה ליצור חוב יש מאין.

בהתבסס על עובדות נטענות אלה, טענה המבקשת כי לא היה מקום לאשר את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בערעור על הכרעת החוב. לכן, פסק הדין בתביעת החוב הושג לטענתה במרמה, בהטעיה או לכל הפחות ברשלנות רבתי ודינו בטלות.

9.לטענת המבקשת, החלטת בית משפט קמא לפיה שיעור החוב שנקבע שעל החברה בפירוק להעביר לבנק לאומי הוא סופי, לא התייחסה לפסקי הדין אליהם היא הפנתה. לטענתה, לאור פסק דין אלה לא ניתן היה לאשר את הסכם הפשרה בתביעת החוב. לשיטתה, היה על בית המשפט לבחון את הסתירות בין פסק הדין בתביעת החוב לבין ההכרעות השיפוטיות שקדמו לו; ובהתאם לכך – להתערב ולבטל את פסק הדין בתביעת החוב.

באשר לקביעה כי חברת השקעות אישרה בהליך בבית משפט קמא את החובות העומדים לחברה שבפירוק, נטען כי הסכמות אלה ניתנו בטרם התגלו לה העובדות לאשורן. כמו כן, נטען כי אין קשר בין שווי הנכס לבין גובה החוב אותו צריכה החברה בפירוק לשלם. המבקשת הדגישה כי היא נכונה לשלם גם היום את מלוא החובות של החברה בפירוק, אך רק את החובות האמתיים לשיטתה.

עוד הוסיפה המבקשת וטענה כי אין בסיס לקביעת בית משפט קמא לפיה מתווה הממונה לא כלל הסכמה לבדוק את טיב החובות ומהותם. לגישתה אין לבעלי התפקיד פטור או חסינות מפני מעשים רשלניים, בלתי חוקיים או פסולים. בכל שלב יש לאפשר לבעלי הדין להעלות טענות חמורות, כמו במקרה דנן. המבקשת ציינה כי העברת המניות של החברה בפירוק לידי חברת השקעות נעשתה בידיעת המפרק ובאישורו.

לבסוף, נטען כי אין לקבל את הקביעה לפיה לא היו מרמה, הטעיה או טעות.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים.

11.ראשית, כעולה מהאמור לעיל, עניינה של בקשת רשות הערעור בטענות כנגד חוב אשר הוכרע זה מכבר בשנת 2020. כאמור, במסגרת ערעור שהגיש כונס הנכסים על תביעת חוב של החברה בפירוק, הגיעו כונס הנכסים והמפרק לפשרה שגם הממונה היה צד לה ואשר ניתן לה תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 23.11.2020. פסק דין זה הפך לחלוט ולא ניתן כיום, לאחר שהועברו המניות לחברת השקעות, לטעון כנגדו. בוודאי שלא ניתן לעשות כן, ולתקוף את הכרעת החוב החלוטה באופן עקיף במסגרת ההליך המתנהל לפני בית משפט קמא. די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.

12.שנית, בית משפט קמא קבע כי המבקשת הסכימה זה מכבר לתשלום החוב לכונס הנכסים ולגובהו; כי הסכמה זו היא שעמדה בבסיס המתווה מיום 7.2.2022 שעל בסיסו אושר גם מתווה הממונה; וכי מתווה הממונה לפיו אין בפסיקתא כדי להוות ויתור של הצדדים על טענותיהם, מתייחס למחלוקת היחידה שהייתה על הפרק באותה עת – המחלוקת עם מר ברכה. המדובר בקביעות עובדתית שאינני סבורה שיש מקום שערכאת הערעור תתערב בהן (ראו למשל: רע"א 6595/22 י.ר אחים עזרא חברה לבניין בע"מ נ' פיני יניב הנאמן לביצוע הסדר נושים, פסקה 16 (6.12.2012)). כך על אחת כמה וכמה כאשר החלטה זו מבוססת על פרשנותו של בית משפט קמא את התנהלות חברת השקעות בהליך הפירוק שלפניו וההסכמות שניתנו על-ידיה; ולאור אופיים של הליכי חדלות פירעון בהם נקודת המוצא היא כי בית המשפט הוא ככלל "שותף פעיל" בגיבוש ההבנות שנרקמות בין הצדדים ויש ליתן לכן משקל לאופן בו הוא מפרש את אותן הבנות (ראו והשוו: ע"א 7564/22 הדומי נ' כונס הנכסים, פסקה 14 (11.3.2023)).

למעלה מן הצורך אציין במאמר מוסגר כי מעיון במערכת "נט המשפט" בהליך שהתנהל לפני בית משפט קמא, עולה כי אכן המבקשת לא העלתה טענות כנגד סכום החוב לכונס הנכסים עד לבקשה נושא בקשת רשות הערעור. בפרט היא לא העלתה טענות בהקשר זה בדיון מיום 7.2.2022 ביחס למתווה מוסכם שיביא לפירעון מלוא חובות החברה כפי שאושרו, ולביטול הליך צו הפירוק. למעשה, נראה כי המבקשת אינה חולקת על כך; אלא שלטענתה, במועד זה טרם התגלו הממצאים המפורטים בבקשת רשות הערעור אשר הובילו אותה לטעון כנגד גובה החוב.

ואולם, הממצאים אליהם מתייחסת המבקשת הם למעשה פסקי דין אשר ניתנו ופורסמו לפני שנים רבות ואשר היו יכולים להתגלות לחברת השקעות אילו הייתה מבררת את הדברים, כפי שעלה בידיה לעשות בהמשך.

13.מכל מקום, ככל שיש בפי המבקשת טענות כנגד פסק הדין בתביעת החוב, ההליך המתנהל לפני בית משפט קמא אינו ההליך הנכון לתקוף אותו. בהקשר זה יש להוסיף כי בהתאם לסעיף 4.5 למתווה הממונה, חלוקת הדיבידנד לנושים תבוצע כסדרה ובהקדם גם אם תתעורר מחלוקת בין הצדדים. בהתחשב בכך; כמו גם בכך שהמבקשת לא ביססה חשש שלפיו אם יועברו הכספים, לא ניתן יהיה להשיבם ככל שבסופו של דבר ייקבע שיש להשיבם לידיה (כאשר בשלב זה נדחו טענותיה על-ידי בית משפט קמא, וכלל לא נטען כי בכוונתה לנקוט בהליכים אחרים) – אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא לפיה אין לעכב את העברת הכספים לידי כונס הנכסים.

14.לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת. משלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות.