רע"א 4411/06 יוסף ירקוני נ. קצין התגמולים

1.זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 3121/02 (השופטים ע' פוגלמן, ש' גדות וא' ש' שילה) מיום 29.3.06, שלפיו התקבל ערעור המשיב ונדחה ערעור שכנגד שהגיש המבקש על החלטת ועדת הערעורים (להלן: ועדת הערעורים ) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959 (להלן: החוק ) מיום 24.6.03, שקבעה כי מחלת האפילפסיה שפרצה אצל המבקש תוך כדי שירותו הצבאי הוחמרה בשיעור של 50% עקב השירות.

2.המבקש, יליד 1971, התגייס לצה"ל ביום 13.8.89 בפרופיל רפואי 65, עקב מגרנות חוזרות. הוא הוצב לשרת כאפסנאי בבקעה. ביום 3.12.89 לקה המבקש בהתקף אפילפטי ואובחן כסובל מאפילפסיה. המבקש התנדב לסיים את שירותו הצבאי ושוחרר בפברואר שנת 1992.

3.המבקש תבע מהמשיב להכיר בקשר בין מחלת האפילפסיה לבין תנאי השירות הצבאי. לטענתו, חש בלחצים כתוצאה משמירות מידי לילה ומאירוע בו נחבל ראשו פעמיים בקרקע ביום 3.12.89, כשהלך מחצר המגורים לכיוון מחסן האפסנאות. אביו של המשיב הצהיר על תנאי חוסר השינה בהם שהה המבקש בבסיס ואת תשישותו עקב חוסר השינה. המשיב דחה את תביעת המבקש ולכן הגיש המבקש ערעור לוועדת הערעורים. כל צד הגיש חוות דעת רפואית מטעמו והמומחים נחקרו.

4.ועדת הערעורים שקלה את מכלול הנסיבות שהוכחו בפניה והחליטה להכיר בהחמרת מצבו של המבקש עקב תנאי השירות בשיעור של 50%. על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי ואילו המבקש הגיש ערעור שכנגד.

5.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ודחה את הערעור שכנגד. בית המשפט קבע כי הטענה בדבר חסך השינה ממנו סבל המבקש היא טענה עובדתית וכי הוועדה יצאה מנקודת הנחה זו המבוססת על הסכמת המומחה מטעם המשיב בעניין. כן קבע כי מחלת האפילפסיה פרצה אצל המשיב תוך כדי שירותו הצבאי. ואולם, המבקש לא הוכיח כי המחלה נגרמה " עקב שירותו ", ואף לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי קונקרטי, שכן אף בהנחה שחסך השינה ממנו סבל המערער עורר את ההתקף הראשון, אין בכך כדי להצביע כי הוא שגרם למחלה עצמה: המבקש סבל עובר לאירוע ממגרנות וכן מקיומה של ציסטה טמפורלית ארכנוידלית; ההתקף התרחש ביום א' בשבוע לאחר שחזר מחופשת השבת שלו, ולכן גם עצמת חסך השינה בקשר עם השירות הצבאי היתה מוגבלת. לפיכך נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה, בניגוד לפסק הדין בעניין קריספיל (רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים , פ"ד נא(2) 817 (1997)).

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

6.המבקש טוען כי בקשתו מעלה את השאלה האם קיים קשר סיבתי בין חסך שינה ומחלת האפילפסיה, שיש בה הכרעות סותרות של בתי המשפט המחוזיים. לטענתו, משהוכיח כי סבל מחסך בשינה אשר גרם להתקף הראשון ומייד אחריו אובחן כחולה אפילפסיה, ומשאין מחלוקת כי לא סבל קודם לכן מהמחלה, יש להכיר בכך שהמחלה נגרמה תוך כדי ועקב השירות הצבאי. בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי טוען המבקש כי כן הוכיח קשר סיבתי קונקרטי בין תנאי השירות למחלה.

7.עיינתי בבקשה על נספחיה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, שאלת חסך השינה והשלכותיה לגבי התפרצות או החמרת מחלת האפילפסיה בזמן השירות הצבאי שבה ועולה מעת לעת בפני הערכאות השונות, ואולם יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. בעניין קריספיל, עליו מסתמך המבקש, נקבע קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בין חסך השינה להתפרצות המחלה, שכן שם סבל המבקש משורה של התקפים בזמן השירות שנגרמו במצב של חסך בשינה, בנסיבות בהן סבל מקשיי הסתגלות וממעברי תפקיד. בניגוד למקרה שלפנינו, לא התגלו אצל המבקש שם גורמים אחרים בעלי משמעות מבחינת האטיולוגיה של המחלה: כאן, גם בהנחה שהמבקש סבל מחסך בשינה אשר עורר את ההתקף הראשון, סבר בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להצביע על כך שחסך השינה הוא שגרם להתפרצות המחלה עצמה - בבחינת קשר סיבתי קונקרטי - שכן בנסיבות העניין, בהן אירע ההתקף ביום א' בשבוע לאחר שהמבקש חזר מחופשת השבת שלו ולכן עוצמת חסך השינה לא היתה גבוהה, ובנוסף, העובדה שהמבקש סבל ממיגרנות עובר לגיוסו וכי אובחן בדיעבד כסובל מקיומה של ציסטה טמפורלית ארכנוידלית, ספק אם התפרצותה של המחלה נגרמה עקב השירות, לעומת התפרצותו של ההתקף היחיד. לפיכך, ניתן לאבחן את המקרה מעניין קריספיל, כאמור. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי עלה בידי המבקש להצדיק דיון בעניינו בגלגול נוסף, חרף המסקנות השונות אליהן הגיעו הערכאות דלמטה. לפיכך, דין הבקשה להידחות.

משלא הבקשה תשובה אין צו להוצאות.