רע"א 7238/12 לירן אולשר נ. קצין תגמולים

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ש' שטמר , ב' בר-זיו וד"ר ע' זרנקין ) בע"א 38532-11-11 מיום 20.8.2012, במסגרתו נדחה הערעור שהגיש המבקש על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ) שליד בית משפט השלום בחיפה (השופט ש' שר , ד"ר ב' י' צבי ומר ד' לוקוב ) בע"נ 21411-07-09 מיום 18.9.2011. בפסק דין זה נדחה עררו של המבקש על החלטת קצין התגמולים מיום 28.6.2009 לדחות את תביעת המבקש להכרה בקיומו של קשר סיבתי בין מחלת ה אפילפסיה ממנה הוא סובל לבין תנאי שירותו הצבאי.

תמצית עובדות המקרה וההליכים הקודמים

1.

המבקש, יליד שנת 1988, התגייס לצה"ל ביום 25.11.2007. הצדדים אינם חלוקים על כך שבטרם גיוסו לצה"ל הרבה המערער לעסוק בפעילות ספורטיבית הן מתוך הנאה אישית והן כהכנה לשירותו הצבאי. לאחר שהתגייס מויין המבקש לשירות בחיל השריון. עם סיום הטירונות, בחודש מרץ 2008, החל המבקש בשלב אימון מתקדם שארך כארבעה חודשים. במהלך הכשרה זו (וכן לאחריה) השתתף המבקש בקורס מסוים, ובסיומו הצטרף לקורס סיור. כשבועיים לאחר מכן חווה המבקש התקף אפילפסיה ראשון. המערער טען כי קיים קשר סיבתו בין פרוץ המחלה לבין שירותו הצבאי, וציין שלושה גורמים שיכולים היו לגרום זאת: לחץ נפשי, מאמץ פיסי וחוסר שינה. וועדת הערר בחנה את הגורמים האפשריים כאמור, ומצאה כי אין בכל אחד מן הגורמים לבדו, ואף לא בהצטברותם, כדי להביא לפרוץ המחלה;

א.

לחץ נפשי: הועדה בחרה להעדיף את עמדתה של המומחית מטעם המשיב, ד"ר יהודית מנליס (להלן: ד"ר מנליס ) לפיה אין כל ביסוס מדעי לכך שדחק נפשי גורם להתקף אפילפטי. כמו כן ציינה הוועדה כי להתרשמותה לא הונחה תשתית ראייתית לפיה המערער אכן היה נתון בלחץ נפשי חריג בסמוך להתקף הראשון.

ב.

מאמץ פיסי: וועדת הערר ציינה כי אמנם אין חולק שהמבקש עסק בפעילות ספורטיבית באופן אינטנסיבי בטרם התגייס, וכל הנראה אף נחשף למאמץ כזה בעת שירותו, אולם לעמדתה אין אינדיקציה רפואית מוכרת לפיה מאמץ פיסי עלול לגרום להתקף אפילפטי. כמו כן נקבע כי ההתקף הראשון אירע דווקא כאשר פחתו המאמצים הפיסיים שנדרשו מן המבקש. כמו כן צויין כי המבקש דרש וקיבל בסמוך לפני האירוע פטור מפעילות גופנית שגרמה לו לכאבים או לאי נוחות.

ג.

היעדר שינה: המומחה מטעמו הבהיר כי המערער ישן מדי לילה שש שעות במצטבר, ואף למעלה מכך, שכן היו לו "פטורים" שאיפשרו לו שינה רציפה. כמו כן צויין כי ההתקף אירע בבוקר, לאחר שנת לילה. בהקשר זה הובהר כי בפסקי הדין שבהם הכירו בחוסר שינה כגורם להתקף אפילפטי, דובר על חסך קיצוני בשינה (מצב כזה מוגדר כמניעת שינה למשך זמן של למעלה מ-24 שעות).

בהמשך לכך אימצה וועדת הערר את עמדת המומחית מטעם המשיב, ד"ר מנדליס, אשר הפנתה לחוות דעת עקרונית בנושא הקשר בין תנאי שירות צבאי למחלת האפילפסיה (שנערכה על ידי פאנל מומחים), בה נכתב כי ההתקף הראשון אינו מהווה את הגורם להתקפים בעתיד, דהיינו: כי על פי הידע הרפואי הנוכחי התקפים אפילפטיים אינם מובילים למהלך מתקדם של אפילפסיה ואינם יוצרים מוקד אפילפטי. אשר על כן דחתה וועדת הערר את עררו של המבקש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

ערעור שהגיש המבקש על ההחלטה לבית המשפט המחוזי – נדחה. בית המשפט ציין כי אמנם המבקש הוכיח כי מחלתו נתגלתה במהלך השירות, אך לא הוכח כי המחלה נגרמה עקב השירות. בהקשר זה סקר בית המשפט את האמור בחוות הדעת העקרונית מטעם פאנל המומחים, בציינו כי העדפת חוות דעת רפואית אחת על פני אחרת (ובמקרה זה – העדפת חוות דעת המומחית מטעם המשיב) נתונה לסמכותה הבלעדית של וועדת הערר. כמו כן צויין כי העמדות הרפואיות שהוצגו בחוות הדעת, ואשר נסמכו כאמור על עמדת הפאנל בחוות הדעת העקרונית, מקובלות הן וכבר נקבעו בעבר בפסקי דין רבים. בנקודה זו הטעים בית המשפט המחוזי כי הגם שאין אסכולה רפואית התומכת בעמדתו של המבקש, פתוחה לפניו הדרך להוכיח כי בנסיבות הקונקרטיות של עניינו קיים קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה [זאת על פי האמור ברע"א 2985/97 מאיר נ' קצין התגמולים , פ"ד נז(1) 931, 950 (2003)]. יחד עם זאת הבהיר בית המשפט כי בשונה ממקרים אחרים, דוגמת רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים , פ"ד נא(2) 817 (1997) (להלן: עניין קריספיל ) במסגרתו הכיר בית משפט זה בקיומו של קשר סיבתי קונקרטי בין חסך שינה לבין התפרצות המחלה בנסיבות בהן סבל המבקש ממספר התקפים במהלך שירותו הצבאי, בהיותו במצב של חסך שינה, ובשים לב לקשיי הסתגלות ומעברי תפקיד בהם היה נתון, כאן לא הוכיח המבקש קיומן של נסיבות מיוחדות העשויות להצדיק הכרה בקשר סיבתי כאמור. בנקודה זו הפנה בית המשפט המחוזי לרע"א 4411/06 ירקוני נ' קצין התגמולים (טרם פורסם, 12.9.2006) (להלן: עניין ירקוני ), שם נקבע כי שאלת חסך השינה והשלכותיה לגבי התפרצות או החמרת מחלת האפילפסיה תיבחן בכל מקרה על פי נסיבותיו. באותו עניין נדחתה ההשוואה בין עובדות המקרה הנדון לעובדותיו של עניין קריספיל , בהיעדר קיומן של נסיבות מיוחדות שעשויות להצביע על משמעות מבחינת האטיולוגיה של המחלה.

בית המשפט הוסיף וציין כי וועדת הערר קבעה – כאשר עסקינן בקביעות עובדתיות שלא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור – כי לא קיימת אינדיקציה ראייתית לכך שהמבקש היה נתון בלחץ נפשי חריג; כי המאמץ הפיסי שנדרש מן המבקש פחת באותה תקופה; וכי לא הוכח קיומו של מחסור קיצוני בשינה. אשר על כן סיכם בית המשפט וקבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח את טענותיו.

לבסוף דן בית המשפט המחוזי בטענת המבקש לפיה שגתה וועדת הערר כאשר קבעה כי המבקש סבל מהתקף אפילפטי אחד, זאת כאשר בפועל, ביום שבו אירע ההתקף הראשון, סבל המבקש מהתקף נוסף ונמצא מוטל על רצפת המקלחת בבית החולים שבו אושפז. בית המשפט קיבל את הטענה כי מחומר הראיות אמנם עולה שקודם לאירוע, היה המבקש מבולבל באופן קבוע, סבל מקשיי התמצאות מוקדיים ומליקויים הסתגלותיים (זאת קבע על יסוד תצהיר שמסר חברו מהיחידה). כן הפנה בית המשפט לאמור בחוות דעתה של ד"ר מנליס, בה נכתב כי לפני התקף הפרכוס שהביא לגילוי המחלה, היו למבקש אירועים של התקפים חלקיים מורכבים. כן צויין כי האירוע המדובר (במקלחת) אף מופיע בדו"ח שחרור המבקש מבית החולים. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי גם אם שגתה וועדת הערר בקובעה כי המבקש סבל מהתקף בודד באותו יום, אין בכך כדי לשנות מן הממצאים העובדתיים שנקבעו, מהם עולה כי אין קשר סיבתי עובדתי בין תנאי השירות לבין פרוץ המחלה. מבחינה זו נקבע כי אין נפקא מינה אם סבל המבקש מהתקף בודד או ממספר התקפים.

תמצית נימוקי הבקשה

3.

לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא נמצא קשר סיבתי בין פרוץ המחלה לבין שירותו הצבאי. לשיטתו, יש להבחין בין עניינו שלו לבין פסקי הדין אליהם הפנה בית המשפט המחוזי, ובפרט עניין ירקוני , שם דובר על התקף אפילפטי שחווה חייל לאחר חזרה מחופשת סוף שבוע, ביום ראשון של אותו שבוע, ולפיכך נקבע כי לא הוכח חוסר בשינה. כן מציין המבקש כי בשונה מהעניין דנן בעניין ירקוני סבל המבקש ממיגרנות עובר לגיוסו ואף אובחן בדיעבד כסובל מקיומה של ציסטה טמפולרית ארכנוידלית. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהותיר על כנה את הקביעה כי המבקש לא היה נתון בלחץ פיסי משמעותי באותה עת כאשר הוא טען (וטענתו גובתה בראיות) כי הוא לא ניצל את הפטורים שהוענקו לו והשתתף בפועל בכל הפעילויות הגופניות השגרתיות. כמו כן יוצא המבקש בבקשתו כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מעדותו של חברו של המבקש עולה כי המערער היה "מבולבל באופן קבוע עם קשיי התמצאות מוקדיים". המבקש טוען כי עדותו של חברו הוצאה מהקשרה, שהרי הלה טען כי המבקש נצפה מבולבל בבוקר שבו חווה את ההתקף הראשון בלבד. לבסוף טוען המבקש כי שגו וועדת הערר ובית המשפט המחוזי כאשר קבעו כי המבקש סבל מאירוע יחיד של אפילפסיה, כאשר חוות מטעם ד"ר מנליס מציינת כי "עדיין קיימים התקפים חלקיים. נמצא בשלב איזון תרופתי".

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, זאת מבלי להיזקק לתגובת המשיב. ראשית ועיקר, לא שוכנעתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מדלת אמותיהם של הצדדים דנן, באופן המצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו : ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 288/07 פלוני נ' משרד הביטחון קצין התגמולים (טרם פורסם, 13.3.2007) (להלן: עניין פלוני )]. יוער כי המבקש עצמו כלל אינו טוען שהמבחנים האמורים מתקיימים בעניינו, ולכאורה די בכך על מנת להביא לדחיית בקשתו. שנית, אינני סבור כי ייגרם למבקש כל עיוות דין באם תידחה הבקשה. כידוע, מקום בו הערכאות קמא בחנו את הסוגיה לגופה, בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתן, ובפרט בקביעות עובדתיות-רפואיות שנקבעו על ידי הגורמים המוסמכים לכך.

5.

גם לגופו של עניין לא שוכנעתי כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט נסמך על קביעות עובדתיות של וועדת הערר, ומצא כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין פרוץ המחלה או החמרתה לבין שירותו הצבאי של המבקש. אכן, נטיית הפסיקה היא לגלות "יחס של רוחב לב" ולהקל על החייל התובע תגמול על פי חוק הנכים להוכיח כי נכותו נגרמה עקב השירות הצבאי [ראו: רע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט , פ"ד מד(3) 646, 655 (1990)]. בד בבד, יש לזכור כי סמכותו של בית המשפט המחוזי להתערב בהחלטות וועדת הערעורים מוגבלת לנקודות משפטיות בלבד (ראו, למשל: עניין פלוני , פסקה ה(1) להחלטתו של השופט א' רובינשטיין ). כך, קביעת וועדת הערר לפיה המבקש לא סבל מחסר בשינה (לא כל שכן קיצוני), ולא היה נתון בלחץ נפשי מיוחד בהיעדר תשתית ראייתית שתצביע על כך – אינן נתונות לערעור. יתר על כן, גם אם הייתי מקבל את טענת המבקש לפיה שגתה וועדת הערר (ובעקבותיה בית המשפט המחוזי) בקובעה כי המבקש נהנה מפטורים שחסכו ממנו מאמץ גופני משמעותי – ממילא נקבע כי לא הוכח שמאמץ גופני מהווה גורם לפרוץ המחלה או להחמרתה. בית המשפט המחוזי לא עצר כאן, והוסיף וציין שהמבקש לא הצביע על קיומן של נסיבות מיוחדות שיצדיקו הכרה בקשר סיבתי כאמור חרף היעדר תמיכה בטענותיו מצד אסכולה רפואית מקובלת (כפי שנקבע בעניין ירקוני , חרף הנסיבות השונות של המקרים ). כמו כן נתן בית המשפט המחוזי דעתו לכך שייתכן שוועדת הערר שגתה כאשר ציינה כי המבקש סבל מהתקף יחיד, אך הסביר ופירט מדוע ממילא אין בכך כדי להביא לשינוי התוצאה שנקבעה בעניינו. קביעות אלה מקובלות עלי, ולא מצאתי כל מקום להתערבות בהן. לבסוף, טענת המבקש לפיה שגה בית המשפט באופן שבו הבין את עדותו של חברו של המבקש ליחידה אינה תורמת לעמדתו, שהרי המבקש לא מצביע על השלכה אפשרית כלשהי באם תתקבל הטענה. ממילא נראה כי עיקר טענתו בהקשר זה מופנית כנגד העוול שנגרם לו לשיטתו בכך שדבקה בו שלא בצדק "תווית" לא לו, לפיה היה מבולבל ובלתי ממוקד. ממילא ברי כי אין לכך כל השלכה מעשית על התוצאה בעניינו.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, משלא נתבקשה תגובת המשיב – אין צו להוצאות.