רע"א 4423/19 אמיר שעושוע נ. ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה 1988 בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ב' טולקובסקי ) בהפ"ב 11345-02-19 מיום 30.5.2019, בו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק בוררות שניתן על ידי הבורר, עו"ד ירון גופמן (להלן: הבורר ).

1.

המבקש יחד עם אדם בשם גלעד סביון (להלן: המייסדים ) הקימו את משיבה 2 (להלן: חברת סביון ), כדי לקדם פרויקט פינוי-בינוי בעיר יהוד (להלן: הפרויקט ). המייסדים פעלו יחד כשנה בטרם התקשרו עם משיבה 1 (להלן: ב. יאיר ) בהסכם מיום 12.5.2011 לשם ביצוע הפרויקט (להלן: ההסכם ). במסגרת ההסכם הוקצו לב. יאיר מחצית מכלל המניות הרגילות בחברת סביון ומניית הכרעה אחת. בתמורה, ב. יאיר נדרשה לשלם לחברת סביון את מלוא ערכן של המניות ולהעמיד לה בטחונות לקבלת אשראי ו"הלוואת בעלים" ממנה בסך של 1.5 מיליון ש"ח. לצד ההסכם נחתם גם "הסכם למתן שירותים" בו נקבע כי חברת סביון תשלם לכל אחד מהמייסדים סך של כ-750,000 ש"ח בתוספת מע"מ עבור פעילותו לקידום הפרוייקט, בתשלומים חודשיים של 30,000 ש"ח.

2.

ברם, ביום 6.6.2016 הודיעה ב. יאיר על ביטול ההסכם בשל אי התקיימות מספר תנאים מתלים שנקבעו בסעיף 7 שבו. במכתב הביטול ששלחה ב. יאיר היא דרשה מהמייסדים להעביר לה את מניותיהם בחברת סביון ולפרוע לאלתר את יתרת הכספים שקיבלו כהלוואה, בהתאם לקבוע בהסכם. בין הצדדים התנהלו מספר הליכים משפטיים ובסופו של דבר הועבר הדיון בתביעות ההדדיות שהגישו הצדדים לבוררות לפני הבורר. המשיבות תבעו את החזר יתרת ההלוואה שניתנה למבקש בסך של 639,864 ש"ח וסכום נוסף של 6,060 ש"ח בגין רכישת מכשירי טלפון. המבקש תבע מנגד סך של 1,388,888 ש"ח, ערך מניותיו בחברת סביון אותן נטלה, כך טען, ב. יאיר שלא כדין.

3.

בפסק הבוררות קבע הבורר כי טענת המבקש לפיה התשלום על סך של 750,000 ש"ח הוא תשלום עבור רכישת המניות, מנוגדת לאמור בהסכמים בין הצדדים ואינה מתיישבת עם התנהגות המבקש עצמו. מנגד, מצא הבורר כי גרסת המשיבות לפיה מדובר בהלוואה היא עקבית ומתיישבת עם ההסכמים בין הצדדים ועם מכלול הראיות. באשר למועד פירעון ההלוואה נקבע כי התקיימו התנאים המתלים בהסכם המאפשרים לב. יאיר להביא לביטול ההסכם ועל כן הודעת הביטול ניתנה כדין והמשיבות היו זכאיות לדרוש מהמבקש את החזר ההלוואה שקיבל מחברת סביון. הבורר דחה את טענותיו השונות של המבקש בקשר לפגמים בכריתת ההסכם וכן את התביעה שהגיש בגין ההשתלטות הנטענת של ב. יאיר על חברת סביון. בסופו של יום, חויב המבקש בתשלום החזר ההלוואה בסך של 678,828 ש"ח, שנקבע בהתאם לתצהירה של חשבת ב. יאיר, נוכח העובדה שהיא לא נחקרה על חלק זה בתצהירה והמבקש לא הגיש חישוב נגדי, וכן בהוצאות משפט בסך של 50,000 ש"ח.

4.

על פסק הבוררות הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה לביטול פסק בורר לפי סעיף 29(ב) לחוק הבוררות". בתמצית, חזר המבקש על טענותיו לפני הבורר וכן טען לניגוד עניינים של הבורר. במסגרת זו נטען כי במסגרת הליך הבוררות הוסתר ניגוד העניינים בין הבורר לבין ב. יאיר, הוסתרה העובדה שהבורר הוא שותף במשרד עו"ד תדמור, הנותן ייעוץ משפטי לב. יאיר, והוסתר ניגוד העניינים בין הבורר לבין באי כוח המשיבות, עו"ד אמסטר ועו"ד לוטן.

5.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לרשות ערעור, בקבעו כי מדובר הלכה למעשה בבקשת רשות ערעור על פסק בוררות כאשר לא עלה בידי המבקש להצביע על התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק ) למתן רשות ערעור על פסק בוררות. יתר על כן טענותיו של המבקש הופנו כלפי ממצאים עובדתיים בפסק הבוררות, שערכאת הערעור אינה מתערבת בהן אלא בהתקיים נסיבות חריגות, שאינן מתקיימות במקרה זה. ובאשר לטענות המשפטיות שהעלה המבקש, לא מצא בית המשפט כי נפלה טעות תחת ידו של הבורר בפרשנות ההסכם או במסקנה כי לא נפל פגם בכריתת החוזה.

6.

נוכח כותרת הבקשה, דן בית המשפט המחוזי גם בשאלה האם התקיימה עילת ביטול פסק הבוררות. בית המשפט ציין כי המבקש לא פירט בבקשתו מה הן עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות העומדות ביסוד הבקשה, אך עולה כי המבקש התייחס לעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, נוכח הטענה לניגוד עניינים, ובמסגרת הדיון טען בא-כוחו כי מתקיימת גם עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק, ועל כן בחן התקיימות עילות אלה. בית המשפט דחה את שלל טענות ניגוד העניינים שהעלה המבקש ועל כן קבע כי לא מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק. באשר לטענה כי פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור, עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק, עמד בית המשפט על ההלכה לפיה יש לפרש עילה זו בצמצום וקבע כי פסק הבוררות אינו מכיל כל קביעה העומדת בניגוד לתקנת הציבור או בניגוד לערכי היסוד של השיטה המשפטית.

מכאן לבקשה שלפנַי.

7.

במסגרת הבקשה – הכתובה באופן שאינו נהיר כלל ועיקר לקורא התמים –

מעלה המבקש טענות שונות כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק הבוררות. ככלל, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בקבעו כי לא מתקיימות העילות לביטול פסק בוררות הקבועות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק הבוררות וכן טוען לראשונה כי יש לבטל את פסק הבוררות גם בשל עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(7) לחוק הבוררות – פסיקה שלא על פי הדין, בניגוד לקבוע בהסכם הבוררות. דומה כי ניתן לסכם את טענות המבקש בדברים הבאים שנכתבו בסוף הבקשה, "התוצאה הסופית, של פסק הבורר (אשר אושרה ע"י ביהמ"ש קמא) להתבטל. פסק הבורר קשה לעיכול מנוגד באופן מהותי לסעיפיי החוק המפורטים לעיל שהבורר היה חייב לפסוק על פיהם וכן עשיית עושר ולא במשפט ברמה הכי גבוהה, חוסר תום לב הזועק לשמיים תוך גרימת עיוות דין קשה למבקש, הריסה ורמיסת יכולתו הכלכלית " (ההדגשה הוספה – ד.מ.). לצד בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הבוררות.

8.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים. כידוע, רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 3208/19 נרדמן נ' איצקוביץ , פסקה 9 (16.6.2019); רע "א 651/19 ברכר נ' לפידות , פסקה 4 (24.2.2019)). איני סבור כי הבקשה דנא נכללת בגדרם של מקרים חריגים אלו. בעיקרו של דבר, הסכסוך בין הצדדים עוסק בחוזה הקונקרטי שנכרת ביניהם. פשיטא כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי אינה מעוררת כל היבט עקרוני או כזה המעורר שאלות רוחב. אינני סבור גם, כי נגרם למבקש עיוות דין. יתר על כן, בקשת רשות הערעור למעשה חוזרת על מרבית הטענות שנטענו לפני בית המשפט המחוזי, אשר נתן את דעתו עליהן באופן מפורט ומנומק.

9.

הבקשה נדחית אם כן. כתוצאה מכך מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.