רע"א 6233/19 ישראל ארלנגר נ. עמותת היכל שלמה- המרכז למורשת היהדות בירושלי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות ) בהפ"ב 52963-12-17, הפ"ב 26376-01-18, הפ"ב 56113-06-18 והפ"ב 25571-07-18 מיום 21.8.2019 בגדרו אושר פסק בוררות של כב' הנשיא (בדימ') משה גל (להלן: הבורר ) ונדחתה בקשת ביטול שהגיש המבקש.

1.

המשיבה, עמותה המפעילה את בית הכנסת הגדול בירושלים, התקשרה עם המבקש בשנת 2005 בחוזה שכירות בנוגע לאולם אירועים בבית הכנסת (להלן: הסכם השכירות ) . בשלב מסוים התגלעו חילוקי דעות בין המשיבה לבין המבקש ועל כן ניהלו הצדדים הליך בוררות בבית הדין לענייני ממונות שליד הרבנות הראשית בקריית-אונו. בחודש פברואר 2009 ניתן פסק בוררות אשר קבע כי המבקש הפר באופן יסודי את הסכם השכירות ועל כן היה מקום להורות על פינויו מהאולם. עם זאת, בית הדין הוסיף וקבע כי יש לאפשר למבקש להמשיך ולשכור את האולם בהתאם להסכם השכירות, בכפוף להתקיימותם של מספר תנאים. עוד נקבע כי על המבקש להמשיך לשלם דמי שכירות כסדרם כל עוד הוא שוכר את האולם. בחודש אפריל 2009 אושר פסק הבוררות בהסכמה בבית המשפט המחוזי בירושלים.

2.

כחודש ימים לאחר אישור פסק הבוררות, משסברה המשיבה כי המבקש לא ממלא אחר הוראותיו, ובכלל זה תשלום דמי השכירות כפי שנקבעו בו, פתחה בהליך הוצאה לפועל במסגרתו תבעה גם את דמי השכירות אשר לא שולמו לאחר מתן פסק הבוררות. לאחר הליכים בערכאות השונות שאין זה המקום לפרטם, פסק בית משפט זה כי על אף שפסק הבוררות קבע את חובת התשלום של המבקש עד למועד פינוי האולם, לא ניתן סעד אופרטיבי בנוגע לחובות שמועד פרעונם טרם הגיע במועד מתן פסק הבוררות. על כן, הורה בית המשפט כי "ככל שהמשיבה תחפוץ בגביית סכומים בגין התקופה שלאחר מתן פסק הבוררות, עליה לנקוט בהליך המתאים לכך" (רע"א 4448/16 ארלנגר נ' היכל שלמה למורשת היהדות בירושלים , פסקה 13 (26.12.2016)). בהמשך לפסק דינו של בית משפט זה, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה למינוי בורר לפי סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) בהתאם להוראות הסכם השכירות. בהתאם להסכם האמור, ביקשו הצדדים כי זהות הבורר תיקבע על ידי הרב הראשי, הראשון לציון, ובית המשפט ביקש להגשים את רצונם. ברם, הראשון לציון השיב לפנייתו של בית המשפט בנושא כי אין בכוונתו למנות בורר במחלוקת בין הצדדים. על כן, הורה בית המשפט על מינויו של הבורר, כאמור (הפ"ב 16865-05-17).

3.

ביום 17.4.2018 ניתן פסק בוררות סופי, במסגרתו נקבע כי על המבקש לשלם למשיבה סך של 1,464,635 ש"ח בעבור דמי השכירות עד לפינוי האולם, לצד הוצאות שנפסקו לטובת המשיבה בסך של 100,000 ש"ח ומלוא התשלומים ששילמה המשיבה ל"משכן לבוררות ופתרון סכסוכים", במסגרתו התנהלה הבוררות. ביום 24.6.2018 הגישה המשיבה בקשה לאישור פסק הבוררות, וביום 10.7.2018 הגיש המבקש בקשה לביטולו. בקשת הביטול של המבקש נשענה על שלוש עילות ביטול מתוך עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות. הראשונה , כי הבורר מנע מהמבקש להביא את ראיותיו ולטעון את טענותיו (סעיף 24(4) לחוק הבוררות). באופן קונקרטי, נטען כי הבורר לא אפשר לו להגיש שטר "היתר עסקה" וחוות דעת בנוגע אליו. השנייה , כי הבורר לא הכריע בעניין תוקפו של שטר "היתר עסקה" ובכך התעלם מהעניין העיקרי שעמד להכרעתו ולא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו (סעיף 24(5) לחוק הבוררות). לבסוף , מכיוון שהבורר התעלם מהיתר העסקה, הוא פסק בניגוד לדין (סעיף 24(7) לחוק הבוררות). המבקש לא פירט לאיזה דין התכוון אך דומה כי הוא כיוון לדין תורה.

4.

בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את כלל טענותיו של המבקש בקשר לביטול פסק הבוררות ופסק כי יש לאשרו. בתמצית, בית המשפט מצא כי הבורר לא התעלם מטענתו של המבקש בקשר להיתר העסקה, ומצא כי אין בטענה זו כדי לסייע לו, שכן הוא לא טען מה תוכנו של היתר העסקה וכיצד יש בו כדי להשפיע על גובה החוב בגין השכירות אותו חב למשיבה. על כן, קבע בית המשפט, כי למבקש ניתנה הזדמנות להציג ראיותיו והבורר הכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו. באשר לטענת המבקש כי הבורר פסק בניגוד לדין (תורה), עמד בית המשפט על כך שבית משפט זה פסק בסוגיה זו וקבע כי הצדדים לא ציינו במפורש כי הבוררות תתנהל לפי "דין תורה" ואין כל מניעה למנות את הבורר כבורר בסכסוך (רע"א 8520/17 ארלנגר נ' היכל שלמה

המרכז למורשת היהדות (13.12.2017)). מעבר לכך, בית המשפט ציין כי אף אם הייתה קיימת איזו מעילות הביטול להן טען המבקש, הרי שהיה מקום לדחות את בקשת הביטול שכן לא נגרם למבקש עיוות דין (בהתאם לסעיף 26(א) לחוק הבוררות). פסק הבוררות אושר אם כן, והמבקש חויב בהוצאות משפט לטובת המשיבה בסך של 30,000 ש"ח.

5.

במסגרת הבקשה דנא, חוזר המבקש, כמעט מילה במילה, על בקשת הביטול שהגיש לבית המשפט המחוזי. זאת נלמד מתוך עיון ב"נט המשפט". בתמצית התמצית, המבקש שב וטוען כי הבורר מנע ממנו להביא ראיות ולטעון את טענותיו; כי הבורר לא הכריע בקשר למשמעות היתר העסקה ועל כן לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו; כי הבורר נדרש לפסוק בהתאם לדין ולא עשה כן. ביחס לטענה אחרונה זו, הרחיב המבקש וטען כי הבורר פסק בניגוד לדין, לשיטתו, מכיוון ש"אין חולק כי הדין הוא חוק החוזים

והחוזה כולל היתר עיסקה " (ההדגשה במקור – ד.מ.). לשיטת המבקש, ישנה הצדקה ליתן רשות ערעור מכיוון ש"פסק הבורר גורם לעיוות דין קשה ביותר שכן המבקש חוייב בסכום עצום של למעלה מ-1,400,000 ש"ח".

6.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבה. כידוע, רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 4423/19

שעשוע נ' ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה 1988 בע"מ (1.7.2019)). הבקשה שלפנַי אינה נכללת בגדרם של מקרים חריגים אלה. הסכסוך בין הצדדים עוסק כל כולו בהסכם השכירות שנכרת ביניהם, ופסק הבוררות ופסק דינו של בית המשפט המחוזי אינם מעוררים כל היבט עקרוני או בעל השלכות רוחב. כמו כן, העובדה שהמבקש חויב בסכום שאינו מבוטל, אין משמעה כי נגרם לו עיוות דין.

7.

למעלה מן הצורך, אציין כי עיון בפסק הבוררות מגלה כי הבורר נתן את דעתו באופן המפורש ביותר לטענה שהסכם השכירות היה כפוף להיתר עסקה. לטענה זו נתן הבורר שתי תשובות: ראשית, המבקש לא טען מה תוכנו של היתר העסקה, כך שממילא לא התברר כיצד היה בו להשפיע על גובה החוב הנטען. שנית, עניינו של היתר עסקה בחוב שמקורו בהלוואה ולא בחוב שנוצר שלא בהסכמה כבמקרה זה. היה ונפלה טעות בידי הבורר בעניין זה וכי היתר העסקה התייחס גם להסכם השכירות גופו, הרי שחוזרת הקושיה לדוכתא, מדוע המבקש לא גילה במסגרת הבוררות את תוכן היתר העסקה. ועל כל אלה אציין כי עיון בחלקים שהמבקש ראה אותם כרלוונטיים של הסכם השכירות אותם צירף לבקשתו שלפני (עמודים 13,1 ו-16 בלבד) אינו מגלה דבר על אודות הנחיצות בהיתר עסקה על פי הדין (תורה).

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.