רע"א 6823/19 יואב שגיא נ. גדעון בר זכאי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם ) ברע"ב 45767-06-19 מיום 12.9.2019, במסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק בוררות שניתן על ידי השופט (בדימ') ש' מנהיים (להלן: הבורר ).

הרקע לבקשה

1.

להלן העובדות הצריכות לעניין, בתמצית. בשנת 1995 פנה המבקש למשיב, סמוך לנישואיו של זה לבתו, והציע לו להקים ביחד פרויקט מגורים ביישוב מבשרת ציון. הסכמות הצדדים עוגנו בהסכם שיתוף ובניה אשר נחתם ביום 18.9.1996 (להלן: הסכם 1996 ). בהסכם נקבע כי שני הצדדים מעוניינים לבנות על המקרקעין שתי יחידות דיור בהתאם לתוכניות שצורפו להסכם. עוד נקבע כי פרויקט המגורים ינוהל על ידי המבקש, אשר יחזיק בסמכות לקבל החלטה בכל הנוגע לביצוע הפרויקט והיבטיו התכנוניים , וכי ייפתח חשבון בנק ייעודי משותף בו כל משיכת כספים בסך של מעל 3,000 ש"ח תצריך את אישורו של המשיב. לצורך מימון הפרויקט ייטלו הצדדים הלוואה משותפת כנגד שעבוד הזכויות במקרקעין ובדירות מגוריהם. לאחר גמר הבניה ובמועד הקבוע בדין למכירת יחידות הדיור בפטור ממס שבח, הן תימכרנה, בכפוף לזכות סירוב ראשונה של כל צד. עוד הוסכם כי הרווח שיופק ממכירתן יחולק בין הצדדים באופן שהמבקש יקבל 2/3 מהרווחים והמשיב את השליש הנותרים. ההסכם כלל גם תניית בוררות.

2.

במהלך הבניה, הקימו הצדדים ארבע יחידות דיור נוספות מעבר לשתי היחידות עליהן דובר בהסכם 1996. יחידות אלה נבנו ללא היתר ושתיים מהן נהרסו על פי צו הריסה. בניית שתי יחידות הדיור הנוספות הוכשרה על ידי רשויות התכנון והבנייה, לאחר הליכים ממושכים. בסופו של יום, הפרויקט כלל בניית ארבע יחידות דיור מוגמרות בעלות היתר בנייה כדין. במהלך השנים התגלעו מחלוקות בין הצדדים בנוגע לאופן ניהולו של הפרויקט ומערך החובות והזכויות ביניהם. בנסיבות אלה, נחתם בשנת 2010 הסכם נוסף בין הצדדים (להלן: הסכם 2010 ). הצדדים חלוקים על פרשנות ההסכם ונסיבות חתימתו. מכל מקום, בהתאם להסכם זה, חולקו הזכויות בארבע יחידות הדיור בפרויקט, כך שהזכויות בשתיים מהן נרשמו על שם המבקש ובשתיים הנוספות על שם המשיב. לאחר כמה שנים, מכר המבקש את זכויותיו בשתי יחידות הדיור שלו ואילו המשיב המשיך להחזיק ביחידות הדיור שבבעלותו. ברם, במהלך השנים נתגלעו חילוקי דעות כספיים בנוגע לפרויקט. במסגרת הליך זה, אין חשיבות רבה לפירוט מהות חילוקי הדעות ולכן לא אתמקד בהם. די לומר כי חילוקי הדעות הובילו ביום 3.4.2014 לחתימה על הסכם גישור על מנת לפתור את המחלוקות שביניהם. הסכם הגישור כלל גם תניית בוררות במקרה שבו הליך הגישור לא יצלח. עוד נקבע כי הבוררות תהיה כפופה לדין המהותי, לסדרי הדין ולדיני הראיות. לאחר שהגישור לא צלח, פנו הצדדים לבוררות ובמסגרת ישיבה מקדמית בבוררות מיום 25.2.2016 הסכימו הצדדים על תיקון הסדר הבוררות, כך שהבוררות תהיה כפופה לדין המהותי, אך לא לסדרי הדין (למעט חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, אשר הוסכם כי יחול על הבוררות) ולדיני הראיות. כן הוסכם באותה ישיבה להותיר את ההסכמה המקורית בהסכם הגישור בדבר תחולתו של סעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) על הבוררות.

3.

בתמצית שבתמצית, המבקש ביסס את תביעתו נגד המשיב על הסכם 1996 וטען כי יש לאוכפו. במסגרת זו, נטען כי יש לחייב את המשיב למכור את יחידות הדיור שלו ולבצע התחשבנות כוללת בין הצדדים על פי ההסכם האמור. עוד טען המבקש כי קיימת לו עילת תביעה של עשיית עושר ולא במשפט, ועל מנת לברר את הסכום המגיע לו מכוח עילה זו תבע לקבל מסמכים וחשבונות מהמשיב בקשר לפרויקט. לחלופין, טען המבקש כי על המשיב לשלם לו סך של 230,000 דולר ארה"ב בגין אחת מיחידות הדיור שלו ("היחידה הראשית"). בתשובה לתביעת המבקש, המשיב תבע את המבקש בתביעה שכנגד משלו בטענה כי הוא אחראי לליקויי תכנון ובנייה ביחידות הדיור אשר הורידו את ערכן וכן תבע השבת סך של 25,000 ש"ח אותם שילם לצורך קבלת "טופס 4" ליחידות הדיור. הסכום הכולל של התביעה שכנגד הועמד על סך של 1,505,317 ש"ח.

פסק הבוררות ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.

נוכח העובדה שתביעתו של המבקש נשענה על הסכם 1996, התמקד פסק הבורר בהכרעת תוקפו, פרשנותו ותוכנו של הסכם זה. בקשר לכך, בחן הבורר האם תביעתו של המבקש לאכיפתו של החוזה התיישנה במועד הגשתה. הבורר מצא כי מחומר הראיות עולה שעילת התביעה לאכיפת הסכם 1996 התגבשה כבר בשנת 2006, ועל כן, במועד הגשת התביעה חלפה זה מכבר תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לאכיפתו. גם לגופם של דברים קבע הבורר כי דין תביעת המבקש לאכיפת הסכם 1996 להידחות, מכיוון שכמעט מרגע כריתתו פעלו הצדדים בניגוד לו. מפעולותיהם בניגוד להסכם לאורך השנים, מצא הבורר, שניתן ללמוד כי הסכם 1996 בוטל על ידי הצדדים, בין ביוזמת מי מהם ובין על ידי התנהגות שניהם, אשר עולה כדי זניחת ההסכם. באשר לתביעת המבקש לפיצוי לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, הבורר בחן לצורך כך את מהותה וטיבה של מערכת היחסים בין הצדדים בקשר לפרויקט. בין הגרסאות הסותרות של הצדדים, העדיף הבורר את גרסתו של המשיב שכונתה "מודל המתנה", לפיה הוסכם ביניהם כי בתמורה לכך שהמשיב יסייע למבקש בהשגת אשראי למימון הפרויקט, לאחר השלמת הבניה יקבל יחידת דיור בפרויקט. מעבר לכך, קבע הבורר כי גם לוּ הייתה מתקבלת גרסתו של המבקש לא היה בכך להועיל לו, שכן לא ניתן היה לבסס ממצאים עובדתיים על סמך חוות הדעת שהגיש בקשר לעלויות הפרויקט. יתר טענותיו של המבקש נדחו בהיעדר עילה בדין והבורר אף הבהיר כי התרשם שלא לחיוב ממהימנותו. מן העבר השני, נדחתה גם התביעה שכנגד שהגיש המשיב, על כל חלקיה.

בסופו של יום, דחה הבורר את תביעותיהם ההדדיות של שני הצדדים, תוך שהמבקש חויב לשפות את המשיב על כל העלויות שנשא בקשר לבוררות בגין שכר הבוררת, עריכת חוות דעת המומחים והתשלום לעדים. בנוסף, נפסקו לטובת המשיב הוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך של 80,000 ש"ח נוספים.

5.

על פסק הבוררות הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בהתאם למסלול הקבוע בסעיף 29ב לחוק הבוררות. במסגרת הבקשה טען כי נפלו בפסק הבוררות טעויות יסודיות אשר הובילו לעיוות דין ומצדיקות מתן רשות ערעור. בכלל זה, טען המבקש כי הסכמתם של הצדדים בדבר עקרון ההתקשרות ותכליתה הושגה בעל-פה ועודנה בתוקף; כי הסכם 1996 לא בוטל; כי עילת התביעה לאכיפה לא התיישנה, מכיוון שעמד על הפרת ההסכמות רק סמוך לחתימתו של הסכם 2010; כי נפל פגם יסודי בשיקול דעתו של הבורר בפסיקת ההוצאות באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, בפרט כאשר גם התביעה שכנגד נדחתה.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש למתן רשות ערעור על פסק הבוררות ואישרו. בפסק הדין עמד בית המשפט על אמות המידה למתן רשות ערעור מכוח סעיף 29ב לחוק הבוררות ומצא כי לא עלה בידי המבקש להצביע על התקיימותן של אמות מידה אלה. שכן, פסק הבוררות עוסק בפרשנות ההתקשרות בין הצדדים, הכרעתו מנומקת היטב, נטועה בחומר הראיות בתיק ונסמכת על קביעות מהימנות הנובעות מהתרשמותו הבלתי אמצעית של הבורר מהצדדים. מעבר לנדרש, עמד בית המשפט על כך שאף אם היה מוכח כי נפלה שגגה בפרשנות הבורר את המערך ההסכמי בין הצדדים ועקרון ההתקשרות ביניהם, הרי שאין מדובר בטעות יסודית ביישום הדין שגרמה לעיוות דין. באשר לפסיקת ההוצאות, בית המשפט קבע כי אין זה אחד מהמקרים החריגים בהם יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בפסיקת ההוצאות על ידי הערכאה הדיונית (הבורר בענייננו).

מכאן הבקשה שלפנַי. בקצירת האומר, המבקש שב וטען כי פסק הבורר שגוי ומגמתי לטובת המשיב. לשיטת המבקש, שגה הבורר בקביעתו כי חלק מתביעתו התיישנה ופסק הבוררות כולו מבוסס על טעויות יסודיות בדין אשר גרמו לעיוות דין. כן טען המבקש כי יש לבטל את ההוצאות שהושתו עליו על ידי הבורר. לעמדת המבקש, עיוות הדין הנטען מצדיק מתן רשות ערעור על ידי בית משפט זה, שכן הותרת פסק הבוררות על כנו תוביל לפגיעה במוסד הבוררות.

דיון והכרעה

7.

כידוע, בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בנושאי בוררות תוענק רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר נגרם עיוות דין (ראו למשל: רע"א 6233/19 ארלנגר נ' עמותת היכל שלמה- המרכז למורשת היהדות בירושלים , פסקה 6 (4.11.2019) ). אמות מידה אלה יפות גם לבקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בבקשות רשות ערעור מכוח סעיף 29ב לחוק הבוררות (ראו: רע"א 1242/15 מ. אדלר הנדסה בע"מ נ' קטן , פסקה 3 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז (12.4.2016); רע"א 7027/18 אזולאי נ' נדב , פסקה 15 (18.11.2018)).

8.

הבקשה דנא רחוקה מרחק רב מאמות מידה מחמירות אלה ואינה מצדיקה מתן רשות ערעור. הטענות שהועלו נוגעות להסכם שנערך בין הצדדים ואינן מעוררות כל שאלה עקרונית. מעבר לכך, טענות המבקש, רובן ככולן, מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הבורר. כידוע, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאים אלה, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 4369/19 סוריאנו נ' סילברסטיין , פסקה 5 (23.7.2019); 9148/16 זלניק נ' בן שמעון , פסקה 3 (3.1.2017)). מעבר לכך, אף לגופם של דברים אינני סבור כי נפל פגם בפסק הבוררות, שבחן באריכות את טענות הצדדים והכריע בהן בצורה מנומקת, אשר הצדיק מתן רשות ערעור או כי נגרם למבקש עיוות דין.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.