רע"א 7027/18 אזולאי שרה נ. יהונתן נדב

לפנַי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע ) מיום 4.9.2018 ברע"ב

19006-10-17 וברע"ב 19606-10-17, במסגרתו נדחו בקשות רשות ערעור על פסק בוררות מיום 3.8.2017 שניתן על ידי הבורר השופט ( בדימ ') נסים ממן (להלן: הבורר ).

הרקע לבקשות

1.

שרלי אזולאי (להלן: שרלי ) וזכריה נדב (להלן: זכריה ) הם חברי ילדות המתגוררים בשכנות בבית דו-משפחתי בכפר ביאליק. בשנת 1979 הקימו השניים את חברת כ.א.ן . גולן 1979 בע"מ (להלן: החברה ), ובמשך השנים הקימו מספר חברות נוספות. ורדה אזולאי היא אשתו של שרלי

(השניים יכונו להלן: אזולאי ), ושלומית נדב היא אשתו של זכריה (השניים יכונו להלן: נדב ).

2.

יהונתן נדאף (להלן: יהונתן ) הוא אחיו של זכריה, המתגורר בחו"ל דרך קבע ומנהל שם עסקים. יהונתן ייפה את כוחו של זכריה לפעול בשמו בעסקיו בארץ ולחתום בשמו ככל שיידרש. מכוח ייפוי הכוח הועברו במהלך השנים סכומי כסף רבים מחשבונו של יהונתן לחשבון החברה תמורת בטוחות שונות. כך, בין השאר, בהתאם להסכם שנחתם בין יהונתן, אזולאי ונדב בשנת 2000, יהונתן העמיד לרשות החברה כספים ונכס נדל"ן, והחברה התחייבה להשיב לו בתמורה סכום זהה ונכס מקרקעין אחר שנתיים לאחר מכן. עוד נקבע בהסכם כי ככל שהחברה לא תעמוד בהתחייבויותיה, אזולאי ונדב ישלמו ליהונתן סך של 900,000 דולר. להבטחת התחייבות החברה נרשם משכון על בתיהם של אזולאי ונדב (להלן: המשכון ). החברה לא עמדה בהתחייבויות האמורות, וביוני 2006 נערך הסכם נוסף שמטרתו "להסדיר את נושא תשלום סך של 900 אלף דולר" ליהונתן (להלן: הסכם התשלום ). במסגרת הסכם זה נקבע כי אזולאי ונדב מתחייבים להעביר ליהונתן סך של 900,000 דולר, וכי לסכום זה תתווסף ריבית שנתית בשיעור של 12% עד לתשלום המלא בפועל של כל החוב. למען שלמות התמונה יצוין כי בין הצדדים נערכו מספר הסכמי משנה נוספים שפירוטם אינו נדרש לצורך ההכרעה בבקשות.

3.

בחלוף מספר שנים, ולאחר שהתעורר משבר אמון בין שרלי

לזכריה, יהונתן עמד על כך שהחברה תשלם לו את מלוא חובותיה כלפיו. בשנת 2010 או בסמוך לכך נדב שילמו ליהונתן סך של 800,000 ש"ח. ביוני 2011 הגיש יהונתן ללשכת ההוצאה לפועל בחיפה בקשה למימוש המשכון על סך של 6,000,000 ש"ח (המהווים, ככל הנראה, סך של 900,000 דולר בתוספת הריבית השנתית). כנגד בקשה זו הגישו אזולאי תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד יהונתן (ת"א 4891-07-11) למתן פסק דין המורה על ביטול המשכון ומחיקתו, בטענה כי הוא נרשם למראית עין בלבד וכי בין הצדדים גם נכרת הסכם לביטולו (להלן: התביעה לביטול המשכון ). בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' למלשטריך

לטר ) דחה את התביעה בקבעו כי המשכון תקף וכי ההסכמים שיצרו את המשכון תקפים גם הם. עוד קבע בית המשפט כי אין בפסק דינו משום הכרעה כלשהי בנוגע להתחשבנות הכספית שבין הצדדים, וככל שאזולאי מעוניינים לטעון כי פרעו את החוב או את חלקו, המקום לכך הוא במסגרת ההליך המתאים בלשכת ההוצאה לפועל. ערעור שהגישו אזולאי על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 8101/12) נמחק בהמלצת בית המשפט.

4.

ההליכים המתוארים גררו אחריהם הליכים משפטיים רבים נוספים בין הצדדים שהתנהלו בבתי משפט שונים. נוכח זאת, הצדדים כרתו הסכם בוררות לפיו כלל המחלוקות שביניהם, לרבות המחלוקת בדבר מימוש המשכון, תתבררנה בבוררות. במסגרת ההסכם נקבע, בין השאר, כי על פסק הבוררות יחולו הוראות סעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות

או החוק ), כך שניתן יהיה לערער עליו, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות מהותית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין.

פסק הבוררות

5.

ביום 3.8.2017, לאחר 33 ישיבות בוררות במסגרתן נשמעו עדים רבים והוצגו מספר רב של מסמכים, נתן הבורר פסק בוררות מנומק ומפורט הנפרש על פני 163 עמודים. פסק הבוררות מכריע בכלל המחלוקות שהובאו לפני הבורר במסגרת ההליך, אולם הכרעות ספורות בלבד רלוונטיות לענייננו ועל כן אפרט רק אותן.

6.

בבואו לדון בחוב שלהבטחתו נרשם המשכון, קבע הבורר תחילה כי על פי הסכם התשלום אזולאי ונדב משמשים כערבים להתחייבויות החברה. בהמשך לכך, ובהסתמך על ראיות שהוצגו לפניו, קבע הבורר כי יהונתן מחל לנדב על מחצית החוב, לאחר שהם שילמו לו סך של 800,000 ש"ח. מחילת החוב נלמדה מכך שיהונתן לא נקט בהליכי גבייה נגד נדב, הגם שהם חייבים יחד ולחוד עם אזולאי. בהמשך לכך דן הבורר במשמעותה של מחילת החוב לגבי אזולאי. נקבע כי הגם שלכאורה כוחה יפה גם כלפיהם, במובן זה שחובם ליהונתן צריך לעמוד על מחצית החוב בלבד, אזולאי צריכים לשאת במלוא החוב לבדם. זאת, מכיוון שאזולאי לא טענו דבר בעניין זה, לא הגישו הודעת צד ג' נגד נדב ואף לא ביקשו צו המחייב אותם לשפותם בגין כל מה שיידרש לשלם ליהונתן. מכאן, שהם לא רשאים אף לפנות לנדב בתביעת שיפוי.

7.

לאחר מכן פנה הבורר לעסוק בחישוב חובם של אזולאי כלפי יהונתן. לעניין זה הבורר קבע כי הסכם התשלום מחייב את הערבים לשלם ריבית שנתית בשיעור של 12% עד לתשלום המלא של החוב, אולם הוא אינו מטיל חיוב שכזה על החברה . בנסיבות אלה, ונוכח הוראת סעיף 4(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 הקובעת כי ערב אינו חייב ביותר מאשר החייב העיקרי, אין לחייב גם את אזולאי בתשלום הריבית. מכאן, שאזולאי ערבים לחוב בסך של 900,000 דולר ולא מחויבים בריבית הקבועה בהסכם התשלום.

8.

לבסוף דן הבורר בכספים שאותם יש לקזז מהחוב של החברה כלפי יהונתן. הבורר הורה על קיזוז סך של 1,200,000 ש"ח, הנובע מהסכם נוסף שנכרת בין הצדדים, מכוחו יהונתן העביר לחברה סך של 1,200,000 ש"ח והחברה מצידה הציעה לו לרכוש מניות בכורה נושאות דיבידנד בכורה בשיעור של 8% (להלן: הסכם הקצאת המניות ). לימים ביקש יהונתן לוותר על הקצאת המניות (בשל ירידת ערכן) ולהמיר את הכספים ששילם עבור המניות לחוב של החברה כלפיו באותו שיעור. לקביעת הבורר, זכריה הסכים לכך והוא ויהונתן הבטיחו לאזולאי כי תינתן להם הטבה בתמורת הסכמתם, בדמות הקטנת חוב החברה כלפי יהונתן. מכאן, שגם החוב לו הם ערבים יקטן. אלא שבסופו של יום, ההטבה לא ניתנה לאזולאי, ולקביעת הבורר, כפועל יוצא מכך יהונתן התעשר על חשבונם. שכן, חלף הקצאת מניות שערכן ירד, התאפשר לו לקבל את הסכום ששולם כפי ערכו, ואף – לשיטתו – בתוספת הריבית שנקבע בהסכם התשלום. לפיכך הורה הבורר על קיזוז הסכום האמור מתוך חוב החברה כלפי יהונתן.

9.

עוד הורה הבורר על קיזוז סכומים שיהונתן חייב לחברה, אולם קבע כי חובות אלה ינוכו מהחוב שאזולאי ערבים לו ולא מיתרת החוב הכללית של החברה ליהונתן (העומדת על סך של כ-1,300,000 דולר). מנגד, הבורר קבע כי אין לקזז את הסכום של 800,000 ש"ח ששילמו נדב ליהונתן, מכיוון שבעת התשלום אזולאי הסכימו כי אין בו כדי להפחית את החוב שלהם כלפי יהונתן. סיכומו של דבר, הבורר קבע כי חובם של אזולאי ליהונתן המובטח במשכון, עומד על סך של 331,000 דולר נכון למועד הגשת בקשת מימוש המשכון.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

10.

בהתאם להוראות הסכם הבוררות, הגישו הן אזולאי והן יהונתן בקשות רשות לערער על פסק הבוררות לבית המשפט המחוזי, במסגרתן העלו שלל טענות נגד הקביעות האמורות של הבורר ונגד קביעות אחרות. במסגרת בקשתו אף העלה יהונתן טענות לקיומן של מספר עילות לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24 לחוק. בתמצית, יהונתן טען כי הקביעה לפיה אזולאי אינם מחויבים בתשלום ריבית בשיעור של 12% סותרת את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה לביטול המשכון, באופן המצדיק רשות ערעור בהתאם לסעיף 29ב לחוק הבוררות; כי שגה הבורר כשקבע כי יש לקזז מחובה של החברה את הסכום שהעביר לה במסגרת הסכם הקצאת המניות למרות שההקצאה לא בוצעה בפועל; כי שגה הבורר כשקבע כי יש לקזז את חובותיו מהחוב הנערב ולא מהחוב המלא של החברה כלפיו.

מנגד, אזולאי הלינו על קביעת הבורר לפיה הם חייבים בתשלום מלוא החיוב הנערב עד לסך של 900,000 דולר ולא רק מחציתו, והם אינם רשאים לפנות לנדב בתביעת שיפוי בגין חבותם .

11.

ביום 4.9.2018 דחה בית המשפט המחוזי את שתי הבקשות, תוך שקבע כי לא השתכנע שנפלה בפסק הבוררות טעות יסודית ביישום הדין שיש בה כדי לגרום לעיוות דין, לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות, וגם לא מתקיימות העילות לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24 לחוק. באשר לטענותיו של יהונתן, בית המשפט קבע כי הן מופנות כלפי קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות של הבורר שאין להתערב בהן, וכי הכרעות הבורר האמורות ניתנו על יסוד מכלול הראיות שהונחו לפניו ונומקו בהרחבה, ויהונתן לא הוכיח כי נפלה בהן טעות המצדיקה מתן רשות ערעור. באשר לבקשתם של אזולאי, בית המשפט קבע כי הם היו מודעים לכך שיהונתן קיבל מנדב סך של 800,000 ש"ח בשנת 2010 ולכך שיהונתן לא נקט נגדם הליכים לגביית יתרת חובו. לעומת זאת, אזולאי לא שילמו ליהונתן דבר. הם אף נמנעו מלהעלות בהליך הבוררות טענות לפיהן הם זכאים להתייחסות דומה לזו שנהג יהונתן כלפי נדב, ובכך הם לא אפשרו ליהונתן להגיב ולהביא ראיות מטעמו בעניין זה. יתרה מכך, אין חולק כי אזולאי ונדב הגישו תביעות שיפוי הדדיות בעניינים אחרים שנדונו בהליך הבוררות, ואזולאי כלל לא העלו במסגרתן טענות לפיהן קיימת להן זכות שיפוי מנדב בגין הסכום שישלמו מכוח ערבותם.

מכאן הבקשות שלפנַי.

טענות הצדדים בבקשות

12.

הצדדים חזרו על טענותיהם כפי שהובאו לעיל. בקצירת האומר, יהונתן סבור כי בקשתו מעלה שלוש סוגיות המעוררות שאלות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים להליך והמצדיקות מתן רשות ערעור. ראשית, קביעתו של הבורר כי אזולאי לא מחויבים בתשלום ריבית בשיעור של 12% סותרת את פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת התביעה לביטול המשכון, והלכה פסוקה היא כי אין לאשר פסק בוררות הסותר קביעה חלוטה אחרת של בית משפט. סתירה שכזו משמעה כי פסק הבוררות מנוגד לדין כאמור בסעיף 29ב לחוק הבוררות ואף סותר את תקנת הציבור בהתאם לסעיף 24(9) לחוק הבוררות, ועל כן דינו להתבטל. שנית, שגה בית המשפט עת הכשיר את קביעתו של הבורר לפיה יש לקזז את הסכום שהעביר יהונתן במסגרת הסכם הקצאת המניות מחובה של החברה כלפיו, מבלי שהוקצו מניות בפועל. שלישית, פסק הבוררות יצר מצב שבו כספים שאושרו לקיזוז במסגרת טענות שהעלה החייב (החברה), יקוזזו מתוך החוב הנערב (על ידי אזולאי) ולא ממלוא החוב של החייב (החברה) כלפי הנושה (יהונתן). לטענתו, הפסיקה טרם נתנה מענה לשאלה זו, וגם בית המשפט המחוזי עצמו נמנע מלדון בה. נוכח כל האמור טען יהונתן כי יש לקבל את בקשתו ולדון בה כערעור.

13.

אזולאי מצדם סבורים כי שגה בית המשפט עת קיבל את קביעת הבורר לפיה הם ונדב אינם יכולים לפנות אלה לאלה לשיפוי על כספים ששילמו ליהונתן. התוצאה המעשית של קביעה זו היא כי יהונתן יוצא נשכר במובן זה שהוא מקבל סכום העולה באופן משמעותי ובלתי סביר על סכום החוב המגיע לו על פי פסק הדין. כך, פסק הבוררות קובע כי החוב הנערב כלפי יהונתן עומד על סך של 331,000 דולר (1,125,000 ש"ח), וכי יהונתן קיבל מנדב סך של 800,000 ש"ח בשנת 2010. מכאן, שיתרת החוב לה הוא זכאי עומדת על סך של 325,000 ש"ח בלבד. בעניין זה ציינו אזולאי כי ככל שתתקבל בקשתם, הם מציעים לשפות את נדב בסך של 237,500 ש"ח, באופן שיוביל לכך שכל אחד מהזוגות יישא במחצית החוב.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בבקשות, בנספחיהן, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק הבוררות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות אף מבלי להיזקק לתשובות.

15.

מן המפורסמות כי בית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט מחוזי בענייני בוררות, אלא במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כאשר נגרם עיוות דין חמור. כך כאשר מדובר בהחלטות של בית המשפט בבקשות לביטול או לאישור פסק בוררות (ראו למשל: רע"א 5507/18 ג'ו דן מור בע"מ נ' תהל מהנדסים ויועצים בע"מ , פסקה 12 (13.8.2018); רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר , פסקאות 32-31 (4.3.2010)), וכך כאשר מדובר בהחלטות של בית המשפט בבקשות רשות ערעור מכוח סעיף 29ב (וראו: רע"א 1242/15 מ. אדלר הנדסה בע"מ נ' קטן , פסקה 3 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז (12.4.2016) (להלן: עניין אדלר ); רע"א 6467/18 חזן נ' נתנאל גרופ בע"מ (14.10.2018)).

16.

אינני סבור כי הבקשות שלפנַי נמנות על המקרים החריגים בהם תינתן רשות ערעור. הטענות שהועלו נוגעות אך לעניינם הפרטי של הצדדים ואינן מעוררות שאלה עקרונית כלשהי. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המחלוקות שבין הצדדים נטועות ברובד העובדתי על אודותיו נקבעו ממצאים על ידי הבורר. אף לא שוכנעתי כי נגרם למי מהצדדים עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור. בהקשר זה לא למותר לציין כי נוכח קביעת הבורר לפיה כשם שאזולאי נושאים במלוא החיובים הם גם זכאים ליהנות ממלוא הזיכויים והקיזוזים, לא מצאתי כי נגרם להם עיוות דין המצדיק לקבל את בקשתם.

17.

למעלה מן הצורך אציין, כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא עלה בידם של הצדדים להוכיח כי התקיימו התנאים למתן רשות ערעור על פסק הבוררות. סעיף 29ב לחוק קובע כי צדדים להסכם בוררות, אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות ברשות בית המשפט. רשות כאמור תינתן רק בהתקיים שלושה תנאים: נפלה בפסק הבוררות טעות יסודית; מדובר בטעות ביישום הדין; יש בטעות כדי לגרום לעיוות דין (ראו לעניין זה:

רע"א 154/18 לנדקו ישראל יזום וניהול בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב , פסקה 20 (15.3.2018); עניין אדלר , פסקה 9). לא מצאתי כי נפלה טעות בפסק הבוררות, לא כל שכן טעות ביישום הדין שיש בה כדי לגרום לעיוות דין.

הבקשות נדחות אפוא. אין צו להוצאות.