רע"א 6366/18 דנה לוי נ. גיא ביירון

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח ) בהפ"ב

6958-11-17 מיום 28.6.2018, במסגרתו נדחתה בקשת המשיב לביטול פסק בוררות שניתן בבוררות בין הצדדים אך התקבלה בקשתו החלופית למינוי ערכאת ערעור על פסק הבוררות.

1.

הבוררות מושא הבקשה עסקה במחלוקת כספית בין המבקשת למשיב אשר יסודה בעסקת מקרקעין משנת 2009 בין השניים. במסגרת עסקת המקרקעין רכשה המבקשת שתי דירות בבניין ברח' קלישר בתל אביב, במסגרת קבוצת רכישה שארגן המשיב, שהיה היזם והמשווק של קבוצת הרכישה.

2.

המשיבה, המבקש ויתר חברי קבוצת הרכישה חתמו על הסכם לבניית הפרויקט (להלן: הסכם השיתוף ), אשר כלל תניית

בוררות. תניית הבוררות קבעה כדלקמן:

"17.1 בכל מקרה של מחלוקת כלשהי בנוגע לביצועו ו/או קיומו ו/או הפרתו של הסכם זה על ידי מי מהצדדים ו/או הוועד המפקח, יובא הדבר להכרעתו של בורר דן יחיד אשר הכרעתו תחייב את הצדדים לכל דבר ועניין. הבורר יהיה עורך דין מהשורה הראשונה של עורכי הדין המתמחים בנדל"ן, לרבות בתחום הסכסוך הספציפי, אשר זהותו תקבע בהסכמה בין הצדדים, ובהיעדר הסכמה – תקבע זהותו על ידי יו"ר לשכת עורכי הדין. הכרעת הבורר תתקבל, ככל האפשר, בתוך 14 יום מיום הפנייה אליו.

17.2 הבורר יהיה פטור מסדרי הדין ומדיני הראיות, אך יהיה חייב לנמק את החלטתו. חתימתם של הצדדים על הסכם זה דינה כחתימה על הסכם בוררות ויחולו עליו הוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968. החלטת הבורר תהא סופית והבורר יהיה חייב לנמקה".

3.

נוכח מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים וחוסר הסכמה לגבי זהות הבורר, פנה בא-כוח המבקשת אל המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין (להלן: המוסד לבוררות ) בבקשה למנות בורר. לאחר חילופי מיילים בין הצדדים ובין המוסד לבוררות, ביום 23.7.2014 שלח יו"ר לשכת עורכי הדין מכתב לצדדים בו הודיע על מינויו של עו"ד משה בכר (להלן: הבורר ) כבורר בין הצדדים. יו"ר הלשכה כתב במכתבו, בין היתר, כי "הבורר שמונה, מתבקש לפעול על פי הסמכות והתנאים, שהוגדרו בהסכם שבסימוכין (הסכם השיתוף – ד.מ.) ... כמו כן, מומלץ לסכם עם הצדדים, כי בנוסף על כל דין, הבוררות תתנהל לפי כללי תקנון המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין בישראל, הכולל הסכמת הצדדים להליך ערעור". בישיבת הבוררות הראשונה נקבע שכרו של הבורר, אך הצדדים לא חתמו על הסכם בוררות.

4.

ביום 3.9.2017 ניתן פסק הבוררות, כאשר הבורר קיבל את תביעת המבקשת ברובה ואילו התביעה שכנגד שהגיש המשיב נדחתה כולה תוך שהמשיב חויב לשלם למבקשת הוצאות בוררות ושכ"ט בסך של 50,000 ש"ח.

5.

המשיב לא השלים עם פסק הבוררות וביום 26.9.2017 הגיש הודעת ערעור למזכירות המוסד לבוררות. נוכח תניית הבוררות בהסכם השיתוף, על פיו אין למוסד לבוררות סמכות למנות בורר בערעור, סירב המוסד לבוררות לקבל את הודעת הערעור. משכך, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבורר מכוח העילות הקבועות בסעיפים 24(1) ו-24(6) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן:

חוק הבוררות ) , ולחלופין להורות על מינוי הרכב בוררים אשר ישמשו ערכאת ערעור על פסק הבורר.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הביטול. לצד זאת, בית המשפט קיבל את טענת המשיב כי על הליך הבוררות בין הצדדים חלה הוראת סעיף 21א לחוק הבוררות ופסק הבוררות ניתן לערעור לפני בורר. בית המשפט ציין כי לפי תקנון המוסד לבוררות, פסק בורר שניתן במסגרת המוסד לבוררות ניתן לערעור. על כן, נקבע כי ככל שהצדדים הסכימו להתדיין לפני המוסד לבוררות הם קיבלו על עצמם את תנאיו, ובהם זכות הערעור. את הסכמת הצדדים להתדיין לפני המוסד לבוררות למד בית המשפט, בין היתר, מפניותיו של בא-כוחה של המבקשת למוסד לבוררות בבקשה למינוי בורר.

7.

מכאן הבקשה שלפנַי. המבקשת טוענת במסגרת הבקשה כי ההפניה למוסד לבוררות הייתה רק לצורך מינוי בורר מכוח סעיף 17.1 האמור להסכם השיתוף, ולא הסכמה לבוררות מטעם המוסד לבוררות ובהתאם לתקנונו. בהקשר זה טענה המבקשת כי בהתאם לפסיקה לצורך מתן זכות ערעור בהליך בוררות נדרשת הסכמה מפורשת מראש, ואין די בהסכמה עקרונית או משתמעת. על כן, בנסיבות העניין, שגה בית המשפט בקבעו כי הצדדים הסכימו לבוררות על פי תקנון המוסד לבוררות או לקיומה של זכות ערעור. המשיב מצדו התמקד במסגרת תגובתו בטענה כי המבקשת כלל לא התייחסה בבית המשפט המחוזי לשאלת קיומה של זכות ערעור על פסק בוררות ועל כן מדובר למעשה בהרחבת חזית אסורה. עוד הציג המשיב התכתבויות המעידות על שיתוף פעולה של המבקשת עם הליך הערעור ומינויו של בורר בערעור. לטענתו, התנהלות זו מעידה כי המבקשת מסכימה לקיומו של הליך הערעור.

8.

דינה של הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 7027/18 אזולאי נ' נדב (18.11.2018); רע"א 7196/18 מועדון הכדורגל א.ג בית"ר ירושלים (2001) בע"מ נ' אריאל הרוש (12.11.2018)). בענייננו, אף אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי (לדיון בשאלת הסכמת הצדדים לקיומו של הליך ערעור בבוררות, ראו: רע"א 2982/14 משי זהב נ' אור חי (26.6.2014)), אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור בעניין בוררות. הבקשה נטועה כל כולה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ואינה מעוררת כל שאלות עקרוניות. המבקשת אף לא טענה במסגרת בקשתה לנסיבות חריגות המצדיקות מתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.