רע"א 7196/18 מועדון הכדורגל א.ג בית"ר ירושלים (2001) בע"מ נ. אריאל הרוש

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח , סג"נ) מיום 26.7.2018 במסגרת הפ"ב 68033-07-17; הפ"ב 26416-07-17 בו בוטל פסק הבוררות של הבורר עו"ד חנוך קינן מהמוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל בישראל מיום 18.6.2017 אשר קיבל את תביעתה של המבקשת נגד משיב 1 וחייב אותו בתשלום 450,000 ש"ח לטובת המבקשת.

1.

בתמציתם של דברים, משיב 1 (להלן: המשיב ) הוא שחקן כדורגל מקצועי ששיחק בשורות המבקשת, מועדון הכדורגל א.ג. בית"ר ירושלים (2001) בע"מ. ביום 11.8.2014 עבר המשיב לשחק בשורות משיבה 2 – מועדון הכדורגל מכבי נתניה בע"מ (להלן: מכבי נתניה ). בעקבות כך פתחה המבקשת ביום 16.9.2014 בהליך נגד מכבי נתניה לפני המוסד למעמד השחקן של ההתאחדות לכדורגל בישראל (להלן: המוסד ו- ההתאחדות בהתאמה) לקביעת גובה הפיצוי לו היא זכאית לקבל בגין אימונו וקידומו של המשיב אצלה, זאת בהתאם לתקנה 12ב(5)(ד) לתקנון הרישום של ההתאחדות. ביום 11.11.2014 ניתנה החלטת המוסד, על פיה חויבו מכבי נתניה או המשיב לשלם למבקשת סכום של 450,000 ש"ח. אין מחלוקת שהמשיב לא היה צד להליך האמור. ואולם חרף זאת, ביום 6.5.2015 הגישה המבקשת הליך נפרד נגדו לפני המוסד לבוררות של ההתאחדות במסגרתו ביקשה לאכוף על המשיב את החלטת המוסד. ואכן, ביום 18.6.2017 ניתן פסק בוררות בגדרו חויב המשיב לשלם את מלוא הסכום שהושת עליו על ידי המוסד (להלן: פסק הבוררות ).

2.

המשיב עתר לביטול פסק הבוררות כאשר בפיו טענה עיקרית אחת והיא, כי כלל לא היה צד לדיון לפני המוסד ומשכך לא ניתן לחייבו במסגרת פסק הבוררות שבא אך לאכוף את החלטת המוסד. המשיב הודה כי בנספח להסכם שלו עם מכבי נתניה הוא התחייב כי ישפה אותה על הפיצויים שתיאלץ לשלם למבקשת, אולם המדובר בהתחייבות כלפי מכבי נתניה בלבד, והיא אינה מקימה חבות כלפי המבקשת. מנגד, המבקשת החזיקה אחר פסק הבוררות וטענה כי בראש ובראשונה מי שחייב בתשלום בשל קידומו ואימונו של השחקן הוא השחקן עצמו – המשיב. המבקשת הודתה כי המשיב לא היה נתבע פורמלי בהליך לפני המוסד, אך לא הייתה מניעה כי הבורר יפסוק נגדו בהיותו מחויב להחלטת המוסד מכוח קרבתו וזהות האינטרסים בינו ובין מכבי נתניה בהקשר לאותו הליך.

3.

בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי שהאדנים עליהם סמך הבורר את פסקו שגויים. ראשית, העובדה שהמשיב ידע על קיום ההליך לפני המוסד אינה מחייבת מסקנה שהשלים עם החלטתו; שנית, עמדת הבורר הייתה כי הוא עצמו מחויב להכרעת המוסד אפילו אם דעתו שונה. על כן, קביעה זו מעקרת מכל תוכן את פסק הבוררות; שלישית, התייצבותו של המשיב בהליך הבוררות הייתה לכאורה חסרת תוחלת בהיבט סכום הפיצוי שחויב בו, שהרי הסכום נקבע ללא פירוט השיקולים אשר הביאו לקביעת גובהו. בשים לב לכך, לא ברור איך וכיצד יכול היה המשיב להשיג על הסכום שנפסק נגדו; רביעית, משכתב התביעה בהליך הבוררות לא היה אלא עתירה לאכיפת החלטת המוסד על המשיב, הפגם שנפל באי צירופו של המשיב כבעל דין לפני המוסד אינו יכול לבוא על תיקונו בזכות הטיעון שניתנה לו בהליך הבוררות. לפיכך, בסופו של יום הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה שאין מדובר בהליך בוררות ממשי, וממילא דינו להתבטל על בסיס עילת הביטול שבסעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

4.

בפי המבקשת טענות מלאות כרימון נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בקצירת האומר ייאמר כי לטענתה, הבורר איפשר למשיב לטעון את כל טענותיו לפניו אך זה בחר משיקוליו הוא שלא לנצל את ההזדמנות שניתנה לו. בית המשפט גם טעה בכך שקבע שהליך הבוררות היה הליך עקר, שכן הבורר לא קבע מעולם כי הוא מחויב להכרעת המוסד. בית המשפט גם התערב בקביעות עובדתיות שעה שהתעלם מקביעת הבורר כי לאור הממצאים שהיו לפניו עולה שהמשיב השלים עם החלטת המוסד, ובכך חרג בית המשפט מסמכותו. כמו כן, מהרגע שהמשיב בחר להישאר בקבוצת מכבי נתניה (ולאחריה לעבור להפועל תל-אביב), הרי שבמעשיו קיבל את קביעת המוסד. גם באשר לסכום הפיצוי שהושת על המשיב, הרי שזה עבר את ביקורתו של הבורר שמצא אותו סביר. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט התערב בצורה חריגה וקשה באוטונומיה הייחודית שהוענקה למוסדות השיפוט הפנימיים של ההתאחדות. פסק דינו של בית המשפט מערער מוסכמות יסוד ומעמיד סימן שאלה בדבר החובה הכללית המוטלת על שחקני כדורגל ובכללם המשיב לקיים את ההחלטות שניתנו על ידי המוסד. לבסוף נטען כי מכל מקום לא היה צורך לבטל את פסק הבוררות, שכן לא נגרם למשיב עיוות דין.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב.

5.

כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת במשורה. זאת, אך במקום בו מעוררת הבקשה שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, או במקום בו נדרשת התערבותו של בית משפט זה מטעמי צדק או לשם מניעת עיוות דין. הדברים אמורים על אחת כמה וכמה שעה שעסקינן מבחינתה של המבקשת בבקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי" (המוסד; הבוררות; בית משפט קמא; בית משפט זה) ( רע"א 6727/18 דנא נ' קניון קרית הממשלה בבאר שבע ש.ר (5.11.2018 )). בענייננו, לא הצביעה המבקשת על כל שאלה עקרונית ואף לא התרשמתי כי יש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כדי להביא לעיוות דין.

6.

אף לגופו של עניין, צדק בית המשפט המחוזי שהורה על ביטול פסק הבוררות שעה שההליך שהתקיים לפני המוסד, התקיים בהיעדרו של המשיב. פגם זה יורד לשורשו של עניין ושל ההליך ואינו ניתן לריפוי, אף אם ניתנה למשיב זכות טיעון לפני הבורר. דברים אלה מקבלים משנה תוקף ותימוכין חד-משמעיים מכך שההליך שננקט לפני הבורר, ננקט אך ורק לשם "אכיפת החלטת המוסד למעמד השחקן על הנתבע ולחייבו בתשלום פיצוי בגין אימון לתובעת בסך 450,000 ש"ח בהתאם לקבוע בהחלטה דנן". אף בכותרת "כתב התביעה" שהוגש לבורר נאמר כי מהות התביעה הינה "כספית, תביעה על בסיס החלטת המוסד למעמד השחקן לפיצוי בגין אימון". מה לה למבקשת להלין אפוא שכל אשר ביקשה מהבורר הוא לאכוף את החלטת המוסד, אשר ניתנה מבלי שהמשיב היה צד לאותו הליך.

7.

יתר על כן, הבורר עצמו בפסק דינו אומר מפורשות כי על פי תפיסתו, החלטת המוסד היא סופית ואיננה "בת ערעור" (סעיף 134 לפסק הבוררות). כמו כן, לדעת הבורר לא היה "בקרבי ספק, כי פוסקי המוסד למעמד השחקן, פעלו לפי מיטב הכרתם ומצפונם, וגם אם שגו, כפי שכבר כתבתי, אין משגה זה יורד, לטעמי, לשורשו של עניין... כשלעצמי, אינני סבור כי בהחלטתה, גם אם שגויה הייתה, גרמה הוועדה עוול איזה שהוא למי מהצדדים, גם לא לשחקן... כפי שרמזתי לעיל, מצומצמת עד מאוד סמכותי בביקורת החלטת המוסד, באשר אפילו שונה הייתה דעתי מדעתם, אינני יושב כערכאת ערעור על החלטותיו" (סעיפים 180-178 לפסק הבוררות).

8.

במצב דברים שכזה, בו הבורר מעיד על עצמו שמידת התערבותו בהחלטת המוסד מצומצמת מאוד, קשה עד בלתי אפשרי לסבור כי הליך הבוררות ריפא את הפגמים שנפלו בהליך לפני המוסד, בו קולו של המשיב לא נשמע כלל. מי יודע מה היה קובע המוסד ולוּ באשר לסכום החיוב, אילו נשמעו טענותיו של המשיב לפניו. נחמה פורתא מוצא אני בדברי הבורר שציין כי למשיב ניתנה זכות טיעון לפניו וכי "חזקה עליו, כי ידע והבין, שהחלטת המוסד למעמד השחקן תקיפה... גם לגביו" (סעיף 152 לפסק הבוררות). כך אינני מוצא נחמה שהבורר נתן "הזדמנות פז לרפא פגם זה, [פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי –ד.מ.] בטיעוניו בפני" (סעיף 156 לפסק הבוררות).

9.

בשים לב לאמור, לא נראה לי כי קיים ממש בחששות אשר העלתה המבקשת בדבר מעמדו של מוסד הבוררות והאוטונומיה אשר ניתנה למוסדות השיפוטיים והמעין שיפוטיים בענף הכדורגל. כבודם של אלו במקומו מונח (וראו לעניין זה: רע"א 2186/12 עמר נ' מליקסון (20.5.2013)). ואולם, אין למוסד, מכובד ככל שיהיה, רשות להתעלם מעקרונות יסוד של הליך משפטי, כגון מתן זכות טיעון של בעל דין לפניו. אדרבה, ביקורת שיפוטית על החלטות מסוג זה, אך מחזקת את מעמדו של מוסד הבוררות.

10.

בנסיבות אלו דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.