רע"א 3208/19 משה נרדמן נ. שמואל איצקוביץ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח , סג"נ) בהפ"ב 60273-10-18 והפ"ב 65015-10-18 מיום 2.4.2019 בו נדחתה בקשת המבקשים לבטל פסק בוררות.

1.

המבקשים והמשיבים הם בעלים במשותף של בניין מגורים בבני ברק (להלן: הבית המשותף ). סכסוך שהתגלע בין הצדדים הועבר תחילה להכרעה לפני בית דין צדק בני ברק בראשות הרב ש.י. נסים קרליץ (להלן: בית הדין ).

2.

ביום 7.7.2015 ניתנה החלטת בית הדין בדבר "חלוקת הזכויות" בבית המשותף. מבקשות 3-2 הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול ההחלטה בטענה כי היא ניתנה בחוסר סמכות, מכיוון שמבקש 1, אחיהן, לא היה מוסמך לייצגן בהליך זה. בעקבות הצעת בית המשפט, הסכימו הצדדים כי החלטת בית הדין בדבר פירוק השיתוף תחייבם וכי ההכרעה לגבי אופן ביצוע פירוק השיתוף תועבר לבורר אחר "שיש לו הכישורים והניסיון לעסוק בעניינים הנדרשים". ביום 20.10.2015 ניתן להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין ובהמשך מינה בית המשפט את עו"ד יורם חג'בי חגי לבורר (להלן: ההחלטה הראשונה ו- הבורר , בהתאמה) .

3.

במסגרת הליך הבוררות התגלעה מחלוקת חדשה בקשר להיקף סמכותו של הבורר. בעוד המבקשים טענו כי עליו לדון ולהכריע גם בזכויות הבנייה בבית המשותף ואופן מימושן, המשיבים טענו כי סמכות הבורר להכריע מוגבלת לאופן פירוק השיתוף אגב רישום הבית המשותף, הא ותו לאו. המחלוקת הגיעה לפתחו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע ביום 13.11.2016 כי אין להסיק מהחלטות הבורר שהוא מתכוון לעסוק בסוגיית הבנייה העתידית. כמו כן, לבקשת הבורר האריך בית המשפט את תקופת הבוררות בהתאם לסעיף 19 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) , עד ליום 31.12.2017 (להלן: ההחלטה השנייה ).

4.

בישיבת בוררות שהתקיימה ביום 7.11.2017 הועלתה הצעה למתווה פשרה, שכללה פירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף, לרבות בנייה משותפת, הכוללת במקרה של אי הסכמה בחלוף 48 חודשים מנגנון למכירת כל הזכויות בחלקה למרבה במחיר. שני הצדדים הביעו את הסכמתם למתווה הפשרה ועל כן ביקש הבורר מבאי-כוחם להגיש תוך 15 יום הסכם בכתב, אשר יינתן לו תוקף של פסק בוררות. ברם, לא עלה בידי הצדדים להגיע לנוסח מוסכם והמשיבים חזרו בהם מהסכמתם למתווה הפשרה.

5.

ביום 10.7.2018 ניתן על ידי הבורר פסק בוררות אשר קבע את אופן פירוק השיתוף בבית המשותף, תוך שיוך היחידות לצדדים, קביעת הצמדות, שימוש ייחודי ורכוש משותף, שלא בהתאם למתווה הסכם הפשרה. במסגרת פסק הבוררות ציין הבורר בקשר להיקף סמכותו, כי הסמכויות שניתנו לו "אינן כוללות את הסמכות להכריע בדבר עתיד הנכס לאחר רישום הבית כבית משותף, ובוודאי שסמכויותיו המקוריות אינן כוללות מתן הוראות בדבר מכירת הנכס".

6.

המבקשים, אשר ציפו כי פסק הבוררות יאמץ את מתווה הפשרה, הגישו בקשה לביטולו לבית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה טענו כי הבורר נמנע מהכרעה בשורה של עניינים שנמסרו להכרעתו והתעלם מהחלטותיו שלו בקשר להכרעה בזכויות הבנייה. מעבר לכך טענו כי אף אם מלכתחילה לא היה מוסמך הבורר לדון בזכויות הבנייה, הרי שהצדדים הרחיבו את היקף סמכותו לדון גם בכך. עוד טענו כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם וכי החלטותיו של הבורר לא היו עקביות, דבר המהווה התנהגות שיש בה כדי לפגוע באמון הציבור במוסד הבוררות.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות. בפסק דינו קבע בית המשפט כי, בניגוד לטענת המבקשים, סוגיית זכויות הבנייה לא נמסרה לבורר להכרעה ועל כן לא היה בסמכותו להכריע בה. בית המשפט עמד על כך שבמסגרת ההחלטה הראשונה, שמכוחה מונה הבורר, סמכותו של הבורר הוגבלה ל"אופן בו יבוצע פירוק השיתוף הלכה למעשה" ואף אחד מהנוכחים לא הזכיר כוונה להכריע בזכויות בנייה ואופן הסדרת בנייה עתידית. למעלה מכך, אף אם נותר ספק באשר להיקף סמכות הבורר, הדבר הובהר במסגרת ההחלטה השנייה, בה עמד בית המשפט על כך שסוגיית זכויות הבנייה אינה בסמכותו של הבורר. בית המשפט התייחס גם לחוסר העקביות בהחלטותיו של הבורר הנוגעות לסמכותו לדון בזכויות הבנייה וציין כי דעתו אמנם אינה נוחה מכך, אך משעה שבסופו של יום פעל בהתאם לסמכותו אין מקום לביטולו של פסק הבוררות רק בשל החלטה ביניים שגויה שיצאה תחת ידיו של הבורר. לבסוף דחה בית המשפט את טענת המבקשים כי לא השלים הבורר את מלאכתו, שכן הותיר חלק מהבית המשותף (יחידה 3) בבעלות משותפת (2/3 בבעלות המבקשים ו-1/3 בבעלות המשיבים), כאשר היה עליו להורות על מכירתה להם תוך מתן הוראה על תשלומי איזון. בית המשפט ציין כי במסגרת בפירוק שיתוף בדרך של רישום בית משותף, לעולם יישארו קטעים שיהוו רכוש משותף וכי המבקשים לא סתרו את טענת המשיבים כי המבקשים לא עתרו לפני הבורר בבקשה לכפות על המשיבים למכור את חלקם. בית המשפט גם חייב את המבקשים לשאת בהוצאות המשיבים בסך של 25,000 ש"ח.

8.

במסגרת הבקשה דכאן חזרו המבקשים על טענותיהם לפני בית המשפט המחוזי. כך, טענו כי היה על הבורר להכריע בסוגיית זכויות הבנייה, נושא שהיה בסמכותו. לחלופין, כי הצדדים הרחיבו את סמכותו לדון גם בזכויות הבנייה. מעבר לכך, המבקשים טענו כי הבורר לא היה רשאי לחזור בו מהחלטות הביניים, כי אין תוקף לחזרת המשיבים מהסכמתם למתווה הפשרה שגובש, כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה להביא ראיותיהם ולטעון טיעוניהם, ולבסוף כי התנהלות הבורר מהווה עיוות דין, חוסר צדק ופגיעה באמון הציבור במוסד הבוררות. עוד הלינו על ההוצאות שהושתו עליהם.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בקשות רשות ערעור על פסקי דין שעניינם ביטול או אישור פסקי בוררות יינתנו במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 1376/19 דהן נ' חברי קבוצת הרכישה "יונייטד שרונה" נציגות הקבוצה, פסקה 8

(27.2.2019)). הבקשה דנא אינה עומדת באמות מידה אלה.

10.

למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם של דברים לא מצאתי ממש בטענת המבקשים כי סוגיית זכויות הבנייה נמסרה להכרעתו של הבורר ועל כן מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות, שעה שלא הכריע בשאלה זו בפסקו. אף אם היה חוסר בהירות מסויים לגבי היקף סמכותו של הבורר ביחס לזכויות הבנייה העתידיות, נוכח החלטות ביניים שניתנו, הרי שהיקף סמכותו הוגדר באופן חד-משמעי במסגרת ההחלטה השנייה. בהחלטה זו קבע בית המשפט המחוזי באופן מפורש כי סמכות הבורר מתמצה בפירוק השיתוף ואינה כוללת את שאלת זכויות הבנייה העתידיות. אין לפרש את שתיקתם של המבקשים לאחר מכן – במקום להגיש בקשת רשות ערעור – אלא כהסכמה. פשיטא כי אין להלום העלאת טענה זו פעם נוספת במסגרת בקשה לביטול הפסק, לאחר שהבורר לא הגיע לתוצאה אליה ייחלו המבקשים.

11.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.