רע"א 443/98 יהודית יעקובוביץ נ. אריה יעקובויץ

1.בקשת רשות ערעור זו היא חוליה אחת בשרשרת התדיינויות בין בני זוג בנושא מזונות והשתתפות בהוצאות הבית של המבקשים (אישה ושלושת ילדיה) כנגד המשיב (בעלה, אבי הילדים).

2.ב23/10/94- ניתנה החלטה על ידי בית משפט המחוזי בנצרת, השופט א. משאלי, בה חייב הוא את המשיב לשלם למבקשים מזונות חודשיים ותשלומים שונים וקבע את הדיון בתביעה למועד אחר.

3.ב4.7.96- ניתנה החלטה על-ידי השופט א' אמינוף (לאחר שהשופט משאלי עזב את נצרת) בה קבע כי על המשיב להמשיך ולשלם את כל התשלומים שנקבעו בהחלטה הראשונה ואישר גם את משמורת הקטינים אצל האם ואת החזקת המכונית בידיה.

4.המשיב הגיש בקשה לבטל את ההחלטה מ4.7.96- אותה כינה "פסק-דין". בקשה זו נדחתה על-ידי השופט אמינוף בהחלטה מיום 21.12.97. באותה החלטה הורה השופט אמינוף להעביר את התיק העיקרי לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת משום ש"מן הראוי שגם התיק העיקרי שלפנינו ידון בפני בית משפט לענייני משפחה בנצרת ובכך ירוכזו וידונו כל התיקים התלויים ועומדים בין בני הזוג על-ידי שופט אחד".

5.האישה ביקשה הבהרה להחלטה מ4.7.96- משום שלטענתה, ההחלטה היא פסק-דין חלוט שאין אחריו ולא כלום ולפיכך אין עוד מה להעביר לבית המשפט לענייני משפחה. הבקשה להבהרת החלטה זו נדחתה ביום 8.1.98 מהטעם שההחלטה ברורה ואין מה להוסיף או לגרוע ממנה.

6.בקשת רשות הערעור שלפנינו נסובה על החלטה אחרונה זו ובה חוזרת האישה על טענתה כי ההחלטה מ4.7.96- היא פסק-דין ולא החלטה ומשכך לא היה מקום להעביר את המשך הטיפול בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה.

7.דין הבקשה להידחות.

א.עיון בחומר שהוגש מלמד כי אף אחת מההחלטות לא ניתנה לאחר דיון ענייני בתיק. בהחלטה הראשונה, שאין חולק כי החלטה היא ולא פסק-דין, נקבעו סכומים שונים על סמך החומר שהיה בתיק.

ב.בהחלטה השניה, נקבע, כי המשיב לא הופיע אף שהוזמן ולאחר עיון בכתבי הטענות ולאור אי התייצבותו של המשיב, חויב הוא להמשיך ולשלם את כל שנקבע בהחלטה הראשונה.

ג.מכותרתה של ההחלטה ומאישור כל הסכומים שאושרו כפי שנקבעו בהחלטה הזמנית הראשונה, עולה, כי גם הפעם, בהעדר המשיב ובהעדר ראיות, ניתנה החלטה זמנית באופייה.

ד.יתרה מזו, משביקש המשיב לבטל את "פסק-הדין" העיר בית המשפט בהחלטתו, "צריך להיות החלטה" ובהחלטתו בה דחה את הבקשה לביטול, כינה השופט וחזר וכינה את החלטתו כ"החלטה". הוא השאירה ככזו על כנה, כשאין בה מבחינת החיוב הכספי אלא מה שיש בהחלטה הראשונה שהיתה זמנית והורה להעביר את הדיון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה. גם החלטתו נשוא בקשה זו, המגלה את דעתו כי החלטתו הקודמת ברורה ואין מה להוסיף עליה או לגרוע ממנה, מצביעה על עמדתו, לפיה ראוי התיק עצמו להידון בבית המשפט לענייני משפחה והחלטתו איננה סופית.

ה.אכן, לא בהבל קולמוסו של שופט יקום או ייפול דבר בשאלה אם החלטה היא "פסק-דין" או "החלטה אחרת". דבר זה נלמד מתוך ההחלטה עצמה ומאפייניה. אלא שבענייני מזונות, נפסקים לא אחת מזונות זמניים שלא במעמד שני הצדדים או בנוכחותם, עד שתתברר התביעה לגופה. פסקי-דין זמניים למזונות הם ממאפייניה הידועים של תביעת מזונות שבה אין נותנים למשפחה להמתין למזונותיה עד שתתברר התביעה בראיות. כך נראה הדבר גם בענייננו וכך ראה זאת גם בית המשפט המחוזי.

ו.תובענות בענייני משפחה שהיו תלויות בבית משפט אחר כשנתקבל חוק בתי המשפט לענייני משפחה התשנ"ה1995- ניתנות להעברה לבית המשפט לענייני משפחה בדרכים הקבועות בחוק. סעיף 27(א) לחוק בתי המשפט לעניינני משפחה קובע הוראות מעבר מהן עולה כי הסמכות להעביר תובענות תלויות ועומדות ביום תחילתו של החוק בבית משפט מחוזי או שלום היא למנהל בתי המשפט באישור שר המשפטים לאחר תאום עם הנשיאים של בתי המשפט הנוגעים בדבר. סעיף זה מסדיר מצב בטרם החלו הליכים בבית משפט לענייני משפחה שזה עתה הוקם ועניינו בהעברה גלובלית מבית משפט אחד לבית המשפט שהוקם במיוחד כדי לטפל בענייני משפחה. לפיכך, לכאורה, אין הוא ישים לענייננו. סעיף אחר שעניינו באיחוד תיקים הוא סעיף 6. סעיף 6(ה) קובע כי משהוגשו תביעות בו זמנית לבית משפט לענייני משפחה ולבית משפט אחר,רשאי בית המשפט למשפחה להורות על איחוד דיון בפניו ואם החל הדיון בתביעה בפני בית משפט אחר, לא תצורף התובענה שבבית המשפט לענייני משפחה אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בה.

בענייננו, יצאה היוזמה מבית המשפט המחוזי, ולמצער, יש לראות בה הסכמתו להעברה. אין מי שיחלוק, כי הסמכות לדון בתביעה הנדונה היא, כיום, לבית משפט לענייני משפחה. בתשובת המבקשים לבקשה, אין התייחסות עניינית לשאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי להעביר את המשך הדיון בתובענה על אף שבהחלטתי מיום 2.9.98 התבקשה התייחסות לכך.

אשר על כן, ועל אף שההעברה לא נעשתה באופן מדוקדק על פי לשון הסעיפים הרלבנטיים, הרי שפרשנות תכליתית שלהם ויישומם על ענייננו מחייבים את המסקנה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי - שכאמור איננה פסק-דין אלא החלטה - ויש להשאיר אותה על כנה.

ראוי - אפוא - שהתביעה העיקרית תידון בבית המשפט לענייני משפחה ותזכה לדיון ענייני ומקיף שם.

ז) הבקשה נדחית.

ח.בנסיבות העניין אין צו להוצאות.