רע"א 4432/12 עיריית נתניה נ. אולמי כינור דוד בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 2.5.2012 בת"א 1550-08 (כב' השופטת י' שבח ) בגדרה נפסק, כי המבקשת אחראית בגין פרסומי לשון הרע אודות המשיבות 1 ו-2.

1.

המשיבה 1 היא הבעלים של אולם אירועים בעיר נתניה. המשיבה 2 היא החברה האמונה על ניהול האולם (להלן יכונו המשיבות 2-1: בעלות האולם ). בעלות האולם הגישו נגד המבקשת (להלן: עיריית נתניה או העירייה ) ונגד המשיבה 3 (להלן: המקומון ) תביעת פיצויים בגין נזקים שנגרמו להן עקב פרסום דבר שיש בו לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. התביעה מתייחסת לשני מכתבים שנשלחו לבעלות האולם על-ידי נציגי העירייה ימים ספורים לאחר התמוטטות רצפת אולם אירועים בירושלים ("אסון ורסאי"). במכתבים, אליהם כותבו גורמים שונים בתוך העירייה ומחוצה לה, התריעה העירייה על מצב תקרת אולם האירועים, לכאורה, בעקבות תלונות של תושבים ומכון התקנים. בשני המכתבים התבקשו בעלות האולם להימנע מקיום אירועים במקום. התביעה מתייחסת גם לראיון שהעניק מהנדס העירייה לערוץ המקומי בו הוא חזר, בין היתר, על תוכן המכתבים. תביעה דומה הוגשה נגד המקומון בו התפרסמה כתבה על המכתבים שנשלחו לבעלות האולם ועל תכנם.

2.

הדיון בתביעה פוצל, באופן שבשלב הראשון נדונה שאלת האחריות. בהחלטתו קבע בית משפט קמא כי העירייה אחראית בגין פרסומי לשון הרע אודות אולם האירועים. נקבע, כי חרף טענותיה לא עלה בידי העירייה להוכיח שאכן התקבלו תלונות מתושבי העיר או ממכון התקנים, ולכן גם לא היה מקום לדרוש את השהיית האירועים באולם. צוין גם, כי ביום משלוח המכתבים עמדה בפני העירייה חוות דעת של מהנדס בניין, לפיה רצפות ותקרות האולם בטוחות. חוות דעת מטעם הטכניון איששה, בשלב מאוחר יותר, את האמור בחוות דעתו של מהנדס הבניין. התביעה נגד המקומון נדחתה מן הטעם שתוכן הידיעות שפרסם חוסה תחת הגנת האמת בפרסום.

3.

כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי. בין היתר, נטען, כי הפעולות שנקטה העירייה נועדו למנוע אסון אפשרי ואין לזקוף אותן לחובתה. עוד נטען, כי בניגוד לאמור בהחלטת בית משפט קמא, העירייה טענה שהשיהוי בהגשת התביעה גרם לה לנזק ראייתי, שכן רישומים אודות תלונות התושבים לא נשמרים לאורך זמן.

דיון והכרעה

4.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות בלי להורות על הגשת תשובה, ובלי שאתייחס לטענות העירייה לגופן. החלטת בית משפט קמא כונתה תחילה פסק דין, אך לאחר מכן הובהר, כי היא מהווה פסק דין רק ביחס למקומון, שהתביעה נגדו נדחתה. ביחס לעירייה מדובר בהחלטה, שהיא בגדר החלטה אחרת או החלטת ביניים, שכן הדיון בעניינה של העירייה טרם הסתיים ונותר עוד לדון בשאלת שיעור הנזק והפיצוי. כידוע, החלטה אחרת ניתנת לערעור רק אם ניתנה רשות לכך, ולשם שתינתן לו רשות על המבקש להוכיח כי "אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; על הרציונל שבבסיס הצורך בקבלת רשות לערער על החלטות ביניים ראו: רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (לא פורסם, 20.5.2012) פסקאות 12-11 וההפניות שם) להלן: עניין כהן ).

5.

במסגרת "ההחלטה האחרת" שבמוקד הבקשה שבפניי הוכרעה שאלת אחריות העירייה בגין פרסומי לשון הרע, ונותר עוד לדון בשיעור הנזק וסכום הפיצוי. נפסק לא פעם, כי הכרעת הערכאה הדיונית בשאלת האחריות איננה מצדיקה מתן רשות ערעור לעניין זה. ככל שנתבע מבקש לערער על ההחלטה בשאלת האחריות עליו להמתין עד למתן פסק הדין הסופי ולכלול את השגותיו בשאלת זו במסגרת הערעור, "שכן רק לאחר מתן פסק-הדין הסופי מתבהרת התוצאה האופרטיבית, וכל ענייני הביניים חשובים ככל שיהיו 'נבלעים' באותו פסק דין סופי" (רע"א 1560/06 לוי נ' שקלים (לא פורסם, 17.4.2007)). כך, למשל, אם במקרה פלוני סכום הפיצוי אינו גבוה, יכול נתבע להחליט שלא לערער, גם אם דעתו אינה נוחה מקביעת אחריותו, במיוחד אם הוא שוקל את סיכוייו לעומת הסיכון והעלות שבערעור. בענייננו, לא עלה בידי העירייה להראות שקיימת נחיצות לדון בערעורה עוד בטרם הסתיים ההליך העיקרי. אמנם פיצול הדיון לשני שלבים - ראשית דיון בשאלת החבות ובהמשך בשיעור הנזק ובסכום הפיצוי - טומן בחובו את הסיכון שככל שיתקבל הערעור בסוגית החבות עשוי הדיון בשלב השני להתברר כמיותר, אך "כך הם פני הדברים כל אימת שהדיון מפוצל לשלבים, או כאשר תחילה נדונה שאלה מקדמית, ועניין זה, כשלעצמו, אינו מצדיק מתן רשות ערעור" (עניין כהן הנזכר, פסקה 13). גם לא נטען כי שלב בירור הנזק והפיצוי כרוך בעלויות יוצאות דופן או במורכבות מיוחדת שתצדקנה סטייה מהעיקרון שלפיו הערעור על ההחלטה הקובעת חבות יישמע במסגרת הערעור על פסק הדין.

6.

סוף דבר, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.