רע"א 4448/21ד"ר רפאל ברנן נ. ד"ר דוד דרול

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ב' טולקובסקי , סג"נ) בהפ"ב 4059-01-21 מיום 28.4.2021, במסגרתו נדחתה בקשה לביטול פסק בוררות בערעור שניתן על ידי השופט (בדימ') מ' רביד ביום 11.3.2019.

1.

המבקש ומשיבים 4-1 הם רופאים מומחים בתחום הגניקולוגיה שייסדו יחדיו את משיבה 5, חברה שעסקה בביצוע בדיקות אולטרסאונד לנשים בהיריון (להלן: החברה ). בשנת 2012 נחתם הסכם בין מנהלת החברה לבין משיב 4, שהסדיר את יציאתו של האחרון לדרך עצמאית (להלן: הסכם מלינגר ). ביום 30.6.2014 הפסיקו המשיבים את פעילות החברה ומייד בסמוך הקימו חברה חדשה, שסיפקה שירותים דומים. משיבים 3-1 החלו לעבוד בשורותיה.

2.

לאחר הפסקת פעילות החברה, ובעקבות סכסוך כספי שהתגלע בין המבקש לבין המשיבים, פנו הצדדים, בהתאם לתניית הבוררות בהסכם המייסדים, להליך בוררות אשר התנהל לפני השופטת (בדימ') י' קלוגמן (להלן: הבוררת

קלוגמן ) . במסגרת הליך הבוררות הגיש המבקש תביעה לסעד של מתן חשבונות וכן סעד כספי והמשיבים הגישו תביעה שכנגד לסעד כספי, וכן למתן פסק דין הצהרתי המורה למבקש לשלם כל סכום שיידרשו המשיבים לשלם במקומו בגין שירותיו של בא-כוח החברה ובגין הוצאות גניזה עתידיות של מסמכי החברה. ביום 11.3.2018 ניתן פסק בוררות על ידי הבוררת קלוגמן, במסגרתו נפסק כי החברה והמשיבים יאפשרו למבקש גישה לכל המסמכים החשבונאיים של החברה החל משנת 2009. לצד זאת, נדחתה תביעתו הכספית של המבקש ונקבע כי רוב בעלי המניות בחברה היו רשאים לסגור אותה מכל סיבה וכי מצבה הצדיק את הפסקת פעילותה. המבקש חוייב בתשלום סך של 50,000 ש"ח לחברה וניתן סעד הצהרתי המחייב אותו בתשלום שכר טרחת בא-כוח החברה, דמי שמירה של מסמכי החברה בבית הגניזה ויתרת החוב של החברה לבנק לאומי לישראל בע"מ, על פי חלקו במניותיה (20%).

3.

המבקש והחברה הגישו ערעורים על פסק הבוררות, בהתאם לתניית הבוררות הקיימת בהסכם מייסדי החברה. המבקש טען כי הבוררת קלוגמן שגתה בקביעותיה ביחס למצבה של החברה בעת סגירתה, לפעילותה של החברה החדשה ולתוקפו של הסכם מלינגר. החברה טענה בערעורה כי לא היה מקום להיעתר לתביעת המבקש למתן חשבונות. לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי זהות הבורר, מינה נשיא המוסד לבוררות עסקית את השופט (בדימ') מ' רביד (להלן: הבורר רביד ) כבורר בערעור. יצוין כי המבקש הגיש בקשה להעברת הבורר מתפקידו אך בקשתו זו נדחתה כמו גם בקשת רשות ערעור שהגיש על כך לבית משפט זה (רע"א 1520/19 ברנן נ' דרול (28.2.2019)).

4.

ביום 11.3.2019 ניתן פסק בוררות בערעור, בו נדחה ערעורו של המבקש והתקבל ערעורה של החברה. הבורר רביד דחה את טענות המבקש נגד חיובו בתשלום חלקו היחסי בשכר טרחת בא-כוח החברה, בהוצאות גניזת המסמכים של החברה וסילוק יתרת החוב של החברה לבנק לאומי. עוד נקבע כי הבוררת קלוגמן צדקה בקביעתה כי הסכם מלינגר תקף וכי פעילותה של החברה החדשה שהקימו שונה מאופי פעילותה של החברה הקודמת, ועל כן המשיבים לא הפרו את הסכם המייסדים שאסר עליהם להתחרות בחברה. כן נדחו טענות המבקש נגד אי קבלת חוות דעתו של המומחה מטעמו ונגד דחיית תביעתו לפיצוי בגין אובדן הכנסה. מנגד, ערעורה של החברה התקבל ונקבע כי לא היה מקום ליתן למבקש סעד של מתן חשבונות. כפועל יוצא מכך, בוטל חיובם של המשיבים להמציא למבקש את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה.

5.

המבקש לא השלים עם תוצאת פסק הבוררות בערעור והגיש בקשה לביטולו לבית המשפט המחוזי. בתמצית, המבקש טען כי פסק הבוררות בערעור הוא חד צדדי ומכיל קביעות המהוות פגיעה קשה בתקנת הציבור ובכללי הצדק הטבעי ועל כן מוצדק לבטלו.

6.

בקשת הביטול נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק הדין צויין כי נוכח העובדה שבקשת הביטול נסובה על פסק בוררות בערעור, עילות הביטול בגינן ניתן לבטלו הן רק העילות הקבועות בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ) , שעניינו פסק בוררות שתוכנו נוגד את תקנת הציבור, ובסעיף 24(10) לחוק, לפיו בית המשפט יבטל פסק הבוררות מקום בו קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו עוד ערעור . נפסק כי טענות המערער כי פסק הבוררות בערעור מבטל כל קביעה לטובתו ופוגע פגיעה אנושה בזכויותיו הקוגנטיות כבעל מניות בחברה, אינן מקימות עילה לביטול פסק הבוררות בשל פגיעה בתקנת הציבור. פסק הבוררות בערעור עוסק במחלוקת כספית-מסחרית בין הצדדים, ואין בתוכנו כל אמירה או קביעה העומדת בניגוד לתקנת הציבור ולערכי היסוד של החברה ושיטת המשפט הנוהגת. טענותיו של המבקש הן למעשה טענות ערעוריות ואין בהן כדי לבסס עילה לביטול פסק בוררות. גם טענתו של המבקש כי פסק הבוררות עומד בניגוד להסכם פשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין אינה מקימה עילה לביטול פסק בוררות מכוח העילות האמורות. לבסוף, טענותיו של המבקש כי פסק הבוררות בערעור מוטה וחד צדדי אינן מבססות עילה לביטולו מחמת משוא פנים או פגיעה בכללי הצדק הטבעי. בהקשר זה, חזר המבקש על טענות שהעלה במסגרת בקשתו להעברת הבורר מתפקידו, אשר נדחו זה מכבר.

7.

מכאן הבקשה שלפנַי. המבקש טוען כי הבורר רביד התעלם מהדין המהותי ומדיני החברות בפסק הבוררות. משכך, תוכנו של הפסק מנוגד באורח מובהק לתקנת הציבור ו"פוגע בקהילה העסקית הנסמכת על דיני החברות ועל הסכם המייסדים בהתנהלות שוטפת ובשעת מבחן". כמו כן, שב המבקש וטוען כי הבורר רביד פעל משיקולים פסולים ובשל דעות קדומות בהן הוא אוחז, תוך פגיעה קשה באמון הציבור במוסד הבוררות.

8.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. הלכה היא כי רשות ערעור בענייני בוררות תינתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים התערבותו (ראו לאחרונה: רע"א 3979/21 אמסלם נ' אלון , פסקה 7 (1.7.2021); רע"א 3624/21 אופק נ' קוריאל , פסקה 2 (27.6.2021) ). הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר נושא בקשת רשות הערעור הוא אישור או ביטול פסק בוררות, וכאשר עניינו של המבקש התברר כבר לפני שלוש ערכאות גדר ההתערבות תהא מצומצמת אף יותר (ראו: רע"א 4477/20 רו"ח בנימין סופר נ' חברת א.ר.א.ב. בונוס בע"מ , פסקה 12 (7.9.2020)). הבקשה שלפנַי, שנסובה כל כולה על הסכסוך הפרטני בין הצדדים, אינה עומדת באמות מידה אלו.

9.

למעלה מן הצורך אציין בתמצית כי טענתו של המבקש לפיה הבורר פסק בניגוד לדין המהותי היא למעשה בקשה לביטול פסק הבוררות מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(7) לחוק הבוררות. ברם, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 21א(ג)(1) לחוק הבוררות, ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בוררות בערעור על פי העילות האמורות בסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק בלבד. כמו כן, טענותיו של המבקש ביחס למשוא פנים של הבורר ממחזרות במידה רבה את טענותיו במסגרת הבקשה להעברתו מתפקידו, אשר נבחנה ונדחתה כאמור גם בבית משפט זה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.