פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4462/10
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקשת:
מרגלית ש.א רכב בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - משרד הביטחון
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי מרכז ב-תא"ק 1143-02-09 מיום 11.5.2010 שניתנה על ידי כבוד השופטת
ו' פלאוט
בשם המבקשת:
עו"ד עדי ליבוביץ
בשם המשיבה:
עו"ד יפעת זיידיס
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ו' פלאוט ) בגדרן נדחתה בקשת המבקשת להורות למשיבה להשיב לשאלון וליתן עיון במסמכים, כפי שיפורט להלן.
רקע
להלן אעמוד על עיקרי העובדות הצריכות לעניין, כפי שהובאו בטענות הצדדים.
2.
המבקשת הינה חברת היסעים, אשר סיפקה במהלך התקופה שבין 1.4.2006- 14.8.2007, שירותי הסעות לחיילי צה"ל באזור מודיעין. המבקשת פעלה כאמור מכח היותה בעלת זיכיון בלעדי להפעלת קווי שירות תחבורה ציבורית באוטובוסים באזור מודיעין, בהתאם לזכייתה במכרז שפרסם משרד התחבורה ובהתאם להסכם שנחתם לפיו- בגדרו הוסדרה בין היתר סוגיית הסעת חיילים.
3.
בין המבקשת לבין משרד הביטחון (להלן גם: המדינה או המשיבה), הושגה הסכמה לפיה, התשלום בגין שירותי הסעות החיילים שיינתן ע"י המבקשת יקבע על פי תוצאות סקר אשר יאמוד את מספר החיילים המשתמשים בשירותי התחבורה הציבורית שהעמידה המבקשת באזור מודיעין. כן נקבע כי הסקר יערך בשנת 2007 וכי תחולתו תהא רטרואקטיבית החל ממועד התקשרות הצדדים- אפריל 2006.
4.
בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לגובה התשלום בו חבה המשיבה למבקשת בגין שירותי הסעות חיילים כאמור, בעטיה הוגשה תביעת המבקשת בסדר דין מקוצר כנגד המשיבה.
5.
ביום 7.9.2009, על יסוד הסכמת הצדדים, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז (השופט מ' יפרח ) פסק דין חלקי. לפיו, תביעת המבקשת התקבלה באופן חלקי. על פי פסק הדין חוייבה המשיבה לשלם למבקשת סכום של 2,840,063 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. באשר לחלק הנותר של התביעה - לגביו לא באו הצדדים לכלל הסכמה - ניתנה למשיבה הרשות להתגונן. בפסק דינו עמד בית משפט קמא על גדרי המחלוקת שבין הצדדים שעודנה צריכה להכרעה בקובעו כי: "השאלות שתידרשנה להכרעה הן האם החישוב הסכום המגיע לתובעת צריך להיות על פי סעיף 2.1 לסקר נספח ב' לכתב התביעה או על פי פענוח אחר הכלול בנספח ה' לתצהיר הגב' רכטמן; האם זכאית הנתבעת להנחה של 10%; האם זכאית התובעת לריבית החשב הכללי ומאימתי".
6.
הצדדים ניהלו הליכים מקדמיים בגדרם נדרשה המשיבה להשיב לשאלון לגלות ולהעמיד לעיון מסמכים שונים. בסופו של יום, נותרו בין הצדדים שני עניינים לגביהם לא הגיעו לעמק השווה. האחד - דרישת המבקשת לכך כי המשיבה תעמיד לעיונה הסכמים שנערכו בין האחרונה לבין חברות אחרות העוסקות בתחום ההסעות עימן התקשרה המשיבה בעבר בקשר להסעות חיילים. השני - דרישת המבקשת כי המשיבה תשיב לשאלות שנדרשה להן במסגרת שאלון בנוגע לנתונים אודות היקף כוחות צה"ל באזור מודיעין בשנת 2000, מעברם של יחידות או בסיסי צה"ל אל איזור מודיעין לאחר שנת 2000 ומספר החיילים הנמנים עליהם, מעברן של יחידות מסוימות ממקום אחד למשנהו לאחר שנת 2000
ומספר החיילים הנמנים על יחידות אלו. מועד מעברן של יחידות צה"ל נוספות לאזור מודיעין ומספר החיילים שהועברו במסגרת זו.
7.
במסגרת קדם המשפט שהתקיים ביום 11.5.2010, נדונה המחלוקת שעמדה בין הצדדים כאמור. בהחלטה שניתנה במהלך הדיון
קבע בית משפט קמא כי לא חלה על המשיבה החובה להיענות לאיזו מדרישותיה של המבקשת. באשר להסכמים שבין המדינה לבין חברות הסעות אחרות נקבע כי המקרה דנן חוסה תחת החריג לכלל לפיו "זכאי הציבור וזכאי כל אחד מיחידיו לדעת מהם תנאי ההתקשרות בין רשות ציבורית לבין גורם עסקי פרטי". החריג המתקיים בענייננו, כך נקבע, הוא "כי גם היום מתחרה התובעת עם החברות האחרות על אותו פלח שוק, ועל כן ההסכמים האחרים שעליהם חתמה המדינה הינם בגדר סוד מסחרי שאין עליה חובה לגלות לאחרים". באשר לדרישה להשיב לשאלון, מצא בית משפט קמא, כי "מדובר במידע צבאי סודי שאין לגלותו". יתר על כן, הטעים בית משפט קמא כי אף התובעת "בהגינותה מודה כי בהסכם בינה לבין הנתבעת נקבע מדד אחר להערכת התמורה שעל התובעת היה לקבל בגין השירותים שנתנה למדינה" (להלן: ההחלטה הראשונה).
בסמוך לאחר מתן ההחלטה, טענו הצדדים טענות נוספות
בעניין
חשיפת ההסכמים . לאחר שנשמעו הטיעונים ניתנה החלטה נוספת, לפיה, לעת עתה ההחלטה הקודמת עומדת בעינה. עם זאת, נקבע, כי "במהלך שמיעת ההוכחות ובהתאם להן ניתן יהיה להעלות סוגיה זו שוב" (להלן: ההחלטה השניה).
על החלטות אלו סבה בקשת רשות הערעור שלפני.
טענות המבקשת
8.
המבקשת עומדת בבקשתה על כלל הגילוי הרחב הנוהג עמנו בקשר להליך גילוי מסמכים. לשיטתה, תחולת הכלל במקרה דנן מחייבת את גילוי ההסכמים בהם דרשה לעיין. לטענת המבקשת, אין מחלוקת בדבר רלוונטיות ההסכמים לבירור המחלוקת שבין הצדדים. המבקשת הטעימה כי העיון בהסכמים נדרש למבקשת "על מנת לעשות שימוש בשוני בין התנאים המסחריים שבין המשיבה לחברות אחרות ובין תנאיה עם המבקשת וזאת על מנת להוכיח טענתה ולהוציא צדקתה לאור". זאת ועוד, המבקשת הפנתה בבקשתה לדברי בא כוחה בדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא,
לפיהם,
משנת 2007 איננה מתחרה עם חברות אחרות בעניין שירותי תחבורה ציבורית וכי אין בכוונתה לעשות כן בעתיד. ומכל מקום, הוסיפה וטענה המבקשת כי "מי שמתקשר עם הרשות הציבורית מתקיימת לגביו הדואליות הנורמטיבית באשר למילוי הפונקציה השלטונית שהופקדה בידיו, לרבות מסירת המידע לציבור, כי זכות הציבור לדעת". בעניין זה, נסמכה המבקשת על קביעותיו של בית משפט זה בע"א 6576/01 החברה לייזום מיסודה של סי.פי.אם. בע"מ נ' לירן פ"ד נו(5) 817 (2002) שעניינו בגדרי חוק חופש המידע. עוד נטען, כי ההסכמים שהעיון בהם נדרש נוסחו, רובם ככולם, בידי המשיבה ופורסמו בפומבי במסגרת מכרזים וחלקם אף באו אל סיומם. יתר על כן, המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי גילויים של ההסכמים יגרום לפגיעה ממשית באינטרסים מוגנים עד כי מוצדק להימנע מחשיפתם. באשר לשאלון- טענה המבקשת כי ככל שאכן סברה המשיבה כי המידע הנדרש בשאלון כאמור, הינו בבחינת מידע הנופל לגדר החיסיון שעניינו ביטחון המדינה, היה עליה לנהוג בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 44 לפקודת הראיות. לעיצומם של דברים נטען, כי מדובר בנתונים הנוגעים לשנים עברו (2000-2003) והינם רלוונטיים לתביעה. מה גם שהמשיבה לא פרטה מדוע חל לגבי חיסיון לגבי נתונים אלו. יתר על כן, אף משמצא בית משפט כי מדובר בנתונים סודיים, אין זה מן ההכרח כי אלו חסויים. לפיכך,
היה על בית משפט קמא לנקוט באיזון הראוי בנסיבות העניין. "בשולי הדברים", הבהירה המבקשת כי בניגוד לאמור בהחלטת בית משפט קמא, הרי שהיא מעולם לא הודתה כי בהסכם שבינה לבין המשיבה נקבע מדד מסויים להערכת התמורה שהמבקשת זכאית לו בעד שירותיה למשיבה וכי "נתונים אלו נדרשים לה (למבקשת-מ.נ) בדיוק מסיבה זו של העדר מנגנון אחר". המבקשת הוסיפה כי ההסכמים והתשובות לשאלון דרושים לה לצורך ישיבת ההוכחות וממילא ככל שבית משפט ישנה מהכרעתו בשלב ההוכחות- לא תהיה לה בכך תועלת אלא אם תקבע ישיבת הוכחות נוספת – דבר שיהיה בו משום בזבוז זמן שיפוטי יקר.
טענות המשיבה
9.
המשיבה סבורה כי המקרה בו עסקינן איננו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם תאות ערכאת הערעור ליתן רשות ערעור על החלטה דיונית שניתנה על ידי הערכאה המבררת. יתר על כן,
לטעמה של המשיבה, אין מקום ליתן רשות ערעור למבקשת בשלב זה , בכל הנוגע
לבקשתה לגילוי ההסכמים, שכן, בית משפט קמא טרם הכריע בסוגיה זו באופן סופי. מכל מקום, בטרם תינתן החלטה בעניין יש לשמוע את עמדות הצדדים הנוספים להסכמים שהעיון בהם נדרש באשר לחשיפתם. באשר למענה לשאלון - טוענת המשיבה כי התשובות לשאלות אלו אינן רלוונטיות לצורך בירור המחלוקת שבין הצדדים, שכן, בין הצדדים הוסכם כי מנגנון תמחור הנסיעות יקבע על בסיס סקר בדבר מספר החיילים העושים שימוש בשירותי התחבורה הציבורית שמספקת המבקשת באזור מודיעין, ולא על בסיס מספר החיילים העושים שימוש בשירותים האמורים בפועל. מה גם שאין בנתונים אודות מספר החיילים המשרתים באזור כדי ללמד על מספרם של אלו שעשו שימוש למעשה בשירותי המבקשת. יתר על כן, המבקשת עתרה בבקשתה לחשיפת נתונים כאמור, ככל שהם מתייחסים לשנים 2000-2003, ואולם, הצדדים התקשרו בהסכם האמור בחודש אפריל 2006. עם זאת, המשיבה הוסיפה בתשובתה, כי ככל שתידרש ליתן מענה לשאלות האמורות, תפעל להוצאת תעודת חיסיון בהתאם לסעיף 44 לפקודת הראיות.
10.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
כידוע, בית - משפט זה ממעט להתערב בשיקול - דעתה של הערכאה הדיונית בעניין גילוי מסמכים ובנוגע לשאלונים והוא ייטה לעשות כן רק במקום בו מדובר בהחלטה שאינה מתקבלת על הדעת או שאינה מביאה בחשבון את כלל הנסיבות הרלוונטיות (ראו: רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ פ"ד נו(5) 193, 196 (2002)); ע"א 40/49 כיאט נ' כיאט פ"ד ג 159, 164 (1950) ; רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי פ"ד מט(4) 54, 61 (1995); רע"א 6649/07 המועצה המקומית שלומי נ' שכטמן ושות' חברה לבנין ופיתוח בע"מ (לא פורסם, 25.12.2007) ). בשים לב לכלל האמור, ולנסיבותיו של המקרה הנדון, סבורתני כי לא מתקיימת הצדקה ליתן רשות ערעור.
11.
בכל הנוגע לבקשה לעיון בהסכמי המשיבה עם חברות הסעות אחרות נדמה שבקשת רשות הערעור הוגשה טרם זמנה. בית משפט קמא הבהיר בהחלטתו, כי " ניתן יהיה להעלות סוגייה זאת שוב " במהלכן של ההוכחות. החלטתו של בית משפט קמא, שאיננה אלא החלטת ביניים, טרם הפכה סופית. אכן, אפשר ויהיו מקרים בהם העדר הכרעה סופית בבקשה לעיון במסמכים קודם לתחילת שמיעת ההוכחות עשויה להוביל לפגיעה בזכויותיו הדיוניות של בעל הדין אשר עתר לעיון כאמור וביכולתו לנהל את ההליך כראוי. ואולם, אינני סבורה כי חשש זה מתקיים במקרה דנן (השוו: רע"א 8722/03 וולקן מצברים בע"מ נ' מנהל המכס, מס קנייה ומע"מ חיפה פ"ד נט(1) 769, 774 (2004)). זאת ועוד, המבקשת אשר בקשה לעמוד על הנזק שיוסב לה מדחיית ההכרעה הסופית בסוגיה ציינה בבקשתה כי ככל שיורה בית משפט על העיון בהסכמים בשלב מאוחר יותר הרי שלא תהא לה "כל תועלת בהסכמים... אלא אם תיקבע ישיבת הוכחות נוספת...". ככל שאכן תדרש ישיבת הוכחות נוספת חזקה על בית המשפט שייתן הוראות מתאימות.
בנסיבות העניין, מן הראוי להותיר את ההכרעה בסוגיה – שהדיון בה טרם הגיע לכלל מיצוי -
בידי הערכאה המבררת. כך או כך טוב תעשה המשיבה אם תואיל עד למועד הדיון הקבוע בתיק לברר עמדתם של אותם גורמים שלישיים שהינם צדדים להסכמים שהעיון בהם התבקש, באשר לגילויים. בכך אין כמובן כדי להביע דעה לגבי הבקשה לגופה.
זהו המקום לציין, כי הצדדים חלוקים בדבר תחולת החלטתו השנייה של בית משפט קמא בגדרה הורה כי "ניתן יהיה להעלות סוגייה זאת שוב"- המבקשת סבורה כי בכך פתח בית משפט קמא פתח לדיון בבקשה על שני ראשיה, ואילו המשיבה קוראת את ההחלטה כך שניתן יהיה לדון בסוגיית העיון בהסכמים בלבד. כשלעצמי סבורה אני כי הצדק עם המשיבה. החלטתו המאוחרת של בית משפט קמא באה על רקע טיעונים נוספים שהעלו הצדדים באשר לסוגיית העיון במסמכים, ועל כן, מכוונת היא לעניין זה בלבד. עם זאת, כידוע, בהתקיים נסיבות מסויימות רשאי בית משפט הדן בתיק לשנות מהחלטות ביניים שניתנו על ידו, ואין באמור כדי לסייג מאפשרות זו ככל שבית משפט יראה כן לנכון.
12.
באשר לסוגיית השאלונים, סבורתני, כי גם בעניין זה, לא מתקיימת כל הצדקה ליתן למבקשת רשות ערעור.
בפתח הדברים, אציין, כי ספק רב בעיני אם היה מקום להידרש לפרק זה בבקשת רשות הערעור שעה שהחלטת בית משפט מונחת על יסוד שני נימוקים שדי היה בכל אחד מהם לבדו כדי לבסס את ההחלטה, ובאשר לאחד מן הנימוקים לא תינתן רשות ערעור.
על פי צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 לא תינתן רשות ערעור לגבי החלטות הנוגעות לשאלונים למעט בעניין טענת חיסיון (ראו סעיף 1(10)).
ואולם, במקום בו קבלת הסעד לו עותרת המבקשת כרוך בקבלת טענותיה הן בנוגע לסוגיית חיסיונה של שאלה מסויימת והן בנוגע לסוגיית רלוונטיות השאלה, איני רואה טעם אף לדון בעניין החיסיון, שכן תהא ההכרעה בעניין זה אשר תהא, ממילא ולאור הוראת הצו הנזכרת, לא תוכל המבקשת לכאורה לערור על מסקנתו של בית משפט קמא לעניין רלוונטיות השאלה . והרי כידוע, לא ינתן צו למסירת שאלון אלא לשאלות שהן "לעניין הנדון" (תקנה 107 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
ואולם, בנסיבות העניין איני רואה צורך לקבוע מסמרות בעניין זה. אף אני סבורה כי השאלות שבמוקד המחלוקת אינן נוגעות לעניין הנדון. ממילא, ולאור מסקנתי זו, הדיון בסוגיית חיסיון המידע על כל פרטיו מתייתר.
בית משפט קמא ציין בהחלטתו כי השאלות שנדרשו למענה בנוגע להיקף כוחות צה"ל באיזור מודיעין ולמעברן של יחידות מסויימות ממקום למקום-
אינן רלוונטייות לצורך הכרעת המחלוקת שבנדון. המבקשת אמנם, טענה בבקשת רשות הערעור כי המענה לשאלות עסקינן נדרש לה משום "העדר מנגנון אחר" להערכת התמורה שעל המשיבה לשלם לה בגין שירותיה וכי - בניגוד לאמור בהחלטת בית משפט קמא - מעולם לא הודתה בקיומו של מנגנון מסוים להערכת התמורה.
טענה זו, לבד מכך שאינה מפורטת ובהירה די צרכה, איננה מתיישבת עם טענותיה של המבקשת בכתב התביעה שהוגש מטעמה, בגדרן נטען מפורשות בעניין זה כי הוסכם על הצדדים "כי יערך סקר נסיעות חיילים במודיעין שתוצאותיו יקבעו את הסכום אותו ישלם הנתבע לתובעת בגין שרותיה". יתר על כן, השאלות בהן עסקינן אינן נחזות, על פניו, כרלוונטיות לתחומן של הפלוגתאות הצריכות להכרעה
במסגרת תביעת המבקשת כפי שאלו הוגדרו בפסק הדין החלקי כפי שצוטט – שניתן בהסכמת הצדדים. כמו כן, לא הוברר מה צורך יש למבקשת בנתונים אודות השנים 2000-2003, שעה ששירותי המבקשת, בגין תמורתן הוגשה תביעתה, ניתנו למשיבה החל משנת 2006 (כאמור בסעיף 2 לכתב התביעה). בבקשה שהוגשה בכתב בפני בית משפט קמא, וכן בדיון בו נדונה הבקשה - לא התמודדה המבקשת עם סוגיית רלוונטיות השאלות כלל למעט טענתה הכללית בדיון לפיה מדובר במידע "רלוונטי לסכסוך בין הצדדים", על כן אין מקום להתערב בעניין זה במסקנתו של בית משפט קמא.
14.
לאור כל האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות. לא יהיה צו להוצאות.
ניתנה היום, ה' חשון, תשע"א (13.10.2010).
ש ו פ ט ת