רע"א 2534/02 יהודה שמשון נ. בנק הפועלים בע"מ

המבקש, שהיה בעליה של המשיבה 2 (להלן: החברה), חתם על הסכם עם המשיב 1 (להלן: הבנק), ובו התחייב לערוב לכל חובותיה של החברה כלפי הבנק. לימים הגיש הבנק לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה כספית נגד המבקש, בגין חוב שחבה החברה לבנק.

בכתב ההגנה שהגיש טען המבקש, כי הבנק פטר אותו מהערבות האמורה ומסר לו מסמך המעיד על כך, אך מסמך זה אינו מצוי עוד ברשותו. בגדרי הליך של גילוי מסמכים כללי לא הציג הבנק מסמך כאמור, וטען כי המבקש מעולם לא הופטר מערבותו. או אז הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה לגילוי ולעיון בסוגי-מסמכים שונים, שלדעתו עשויים להיות קשורים לעניינו, לפי סימן ג' בפרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: התקנות). טענת המבקש הייתה, כי מסמכי הבנק עשויים להעיד על ההפטר שניתן לו. שלילת האפשרות לעיין בהם תמנע ממנו את היכולת להתגונן מפני התביעה.

בתגובה טען הבנק, כי גילה את כל המסמכים הרלוואנטיים וכי כל כוונתו של המבקש היא לעכב ולסרבל את הדיון בתובענה. כן נטען, כי דין הבקשה להידחות מאחר שהמבקש לא דרש גילוי של מסמכים ספציפיים, כי אם של סוגי-מסמכים, ולא נימק מדוע הם רלוואנטיים. עוד סבר הבנק, כי היעתרות לבקשה משמעה הכרה בחוסר-אמינותו של התצהיר לגילוי המסמכים שהוגש, אף שהתצהיר נערך כדין ונחזה כשלם וסופי.

בית-המשפט המחוזי קיבל את טענות הבנק וקבע, כי בהיעדר התייחסות למסמכים ספציפיים, היענות לבקשה כמוה כקביעה, כי תצהיר גילוי המסמכים שהגיש הבנק אינו נכון. בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי המבקש לא הצביע על רלוואנטיות המסמכים המבוקשים לעניינו, ועל-כן יש לדחות את בקשתו.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. בבקשה ובתגובה לה חזרו הצדדים על עיקרי הטענות שהעלו בערכאה הראשונה. הבנק הוסיף, כי המבקש לא הציג כל טעם להתערבות בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה לגבי גילוי המסמכים - עניין שבו לא נוהג בדרך כלל בית-משפט זה להתערב.

החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

ערעור זה - דינו להתקבל.

הכלל הוא, שבהתדיינות אזרחית יש להבטיח גילוי רחב ככל הניתן של מידע, הרלוואנטי למחלוקת הנדונה בבית-המשפט [רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל

בע"מ נ' הנרי אזולאי ואח' , פ"ד מט(4) 54, בע' 61; רע"א 4999/95

ALBERICI

INTERNATIONAL

נ' מדינת ישראל ואח' , פ"ד נ(1) 39, בע' 44].

עם זאת, עיקרון-הגילוי אינו עומד לבדו. כנגדו ניצבים ערכים אחרים, ובהם יעילות ההליך המשפטי; הגנה על אינטרסים לגיטימיים של הצד-המגלה; ומניעת פגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים. האיזון ההולם בין עקרונות אלה נגזר מנסיבותיו של כל מקרה.

כידוע, בית-משפט זה ממעט להתערב בשיקול דעתו של שופט הערכאה הראשונה בעניין גילוי מסמכים, והוא ייטה לעשות כן רק אם מדובר בהחלטה שאינה מתקבלת על הדעת או שאינה לוקחת בחשבון את כל הנסיבות הרלוואנטיות [ע"א 40/49 ויקטור כיאט ואח' נ' לוסי כיאט ואח' , פ"ד ג 159, בע' 164; רע"א 6546/94 עניין בנק איגוד הנ"ל, בע' 61]. תלותו של בעל-דין בהליך הגילוי לצורך הוכחת עמדתו היא "נסיבה רלוואנטית", שבהתקיימה, מן הראוי להרחיב את תחולתו של עיקרון הגילוי.

הגשת תצהיר לגילוי מסמכים כללי לפי תקנה 112 לתקנות, אין בה כדי למנוע מתן צווים נוספים לגילוי או לעיון במסמכים. תקנות 117-113 מאפשרות להרחיב את יריעת הגילוי. תקנה 113 קובעת:

בית המשפט או הרשם רשאי בכל עת, בין שניתן צו גילוי מסמכים או הוגש תצהיר על מסמכים ובין אם לאו, ליתן, לפי בקשת בעל דין, צו לפי טופס 12, המורה לבעל דין אחר לגלות בתצהיר אם מסמך פלוני המפורש באותה בקשה מצוי, או היה מצוי, ברשותו או בשליטתו, ואם אינו מצוי בה - מתי יצא ממנה ומה היה עליו. [ההדגשה הוספה].

תקנה 117 נחרצת מעט פחות בכל הנוגע לדרישת מסוימותם של המסמכים:

בעל דין רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם צו לעיון במסמכים של בעל דין שלא נזכרו בכתבי טענותיו או בתצהיריו, ולהעתקתם; הבקשה תהא מבוססת על תצהיר המציין מה הם המסמכים שהעיון בהם מבוקש, וכי המבקש זכאי לעיין בהם ולהעתיקם והם מצויים ברשותו או בשליטתו של בעל דינו. [ההדגשות הוספו].

לאור לשונן של התקנות קמה השאלה, אם ניתן לבקש בגדרן עיון בסוגי-מסמכים , או שמא מוגבל המבקש לציון מסמכים ספציפיים בלבד. מעיקרון הגילוי מתבקש, שבשעה שאין ביכולתו של בעל-דין להצביע על מסמך ספציפי - בית-המשפט יתיר עיון גם בסוגי-מסמכים. זאת, בתנאי שהוכחה הרלוואנטיות שלהם לעניין שבמחלוקת.

תקנות 113 ו117- גופן אינן קובעות דרישה בדבר רלוואנטיות המסמך המבוקש, אך מהוראת תקנה 120(ב) ברור, כי בית-המשפט לא ייעתר לבקשה לגלות מסמכים שאינם נוגעים לשאלה הנדונה.

אולם, במצב בו מתבקש גילויים של סוגי-מסמכים ואין ביכולתו של המבקש להצביע על מסמכים ספציפיים, עלול להיווצר "מעגל שוטה": המבקש יידרש להוכיח את רלוואנטיות המסמכים כתנאי לעיון בהם, אך הוא יוכל להצביע על רלוואנטיות, אם בכלל, רק לאחר שיעיין באותם המסמכים. על מנת להיחלץ מפרדוקס זה, מן הראוי ליצור זיקה בין דרישת הרלוואנטיות לבין הסעד המבוקש. המבקש את גילויים של סוגי-מסמכים יידרש להוכיח, כי על פניו, סוגים אלה

רלוואנטיים לעניינו.

גישה זו לא נועדה להעניק הכשר לבעל-דין לעיין ללא מגבלה במסמכיו של יריבו. בתי-המשפט כבר עמדו על האבחנה שבין "מסע-דיג" של מסמכים, הפורץ את גדרי השאלות שבמחלוקת, לבין איתור-מסמכים המכוון לבירור המחלוקת הנדונה. על מנת שהדבר יותר, נדרש המבקש לשכנע את בית-המשפט כי לכאורה קיימת זיקה ישירה בין המסמכים (או סוגיהם) לבין העניין שבפניו.

בעניין שלפניי נתגלעה מחלוקת של ממש בשאלה אם ברשות הבנק מסמך, או מסמכים, העשויים להעיד על הפטרת המבקש מחבותו (וראו גם רע"א 4256/98 ה.ל.ס בע"מ נ' כור מתכת בע"מ ואח' , לא פורסם, בפסקה 4 לפסק דינה של השופטת טובה שטרסברג-כהן).

מחד, עומד המבקש - שכל הגנתו תלויה באפשרות לעיין במסמכים. מאידך ניצב הבנק, שבאי-כוחו לא הצביעו על אינטרס מהותי המונע גילוי ועיון כאמור. הבנק לא טען שייגרמו לו - או לצד שלישי הקשור עמו - נזק או הכבדה בלתי סבירה בעקבות היענות לבקשה. זאת, זולת החשש מעיכוב שלא-לצורך של הדיון בהליך, שניתן למונעו על-ידי תחימת משך העיון לתקופת-זמן סבירה.

נמצא, כי אין בכוחן של טענות הבנק לשלול את תחולתו של עיקרון-הגילוי במקרה זה ולמנוע את מתן הסעד המבוקש.

הערעור אפוא מתקבל, החלטת בית-המשפט המחוזי מתבטלת וניתן בזאת צו, המורה לבנק לאפשר למבקש לעיין, תוך שלושים יום מיום המצאת החלטה זו (ימי הפגרה יבואו במניין הימים), בכל המסמכים שבידי הבנק הנוגעים לעניינו של המבקש, כמפורט בבקשה המתוקנת שהגיש לבית-המשפט המחוזי.

הבנק יישא בהוצאות המבקש בסך 10,000 ש"ח.