רע"א 2127/18ארבל מרכז גריאטרי בע"מ ו-25 מערערים נוספים נ. משרד הבריאות ,

1.

בפני שתי בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.2.2018 (ת"א 60861-12-14, השופטת ל' ביבי ) בעניין סילוק על הסף וגילוי מסמכים.

עיקרי התשתית העובדתית וההליכים בין הצדדים

2.

מקורן של הבקשות בהתקשרויות שנעשו בשנת 2008 בין המדינה, היא המבקשת ברע"א 2203/18 והמשיבה ברע"א 2127/18, לבין 26 מוסדות המפעילים מרכזים גריאטריים, הם המבקשים ברע"א 2127/18 והמשיבים ברע"א 2203/18 (להלן: המוסדות ). התקשרויות אלה נעשו בעקבות זכייתם של המוסדות במכרז להענקת שירותי אשפוז לחולים סיעודיים ותשושי נפש (להלן: שירותי האשפוז ) שפרסמה המדינה בשנת 2008 (להלן: מכרז 2008 ). המציעים במכרז 2008 לא נדרשו להגיש הצעת מחיר עבור שירותי האשפוז, והתעריפים שעל-פיהם היו אמורים להתבצע התשלומים למוסדות הזוכים הוגדרו במכרז עצמו.

3.

ביום 23.5.2011 ניתן פסק דין בעתירות מינהליות שהגישו המוסדות ונסבו על מכרז 2008 (עת"ם 2724/07 ועת"ם 1324/08, השופטת מ' אגמון גונן ). בפסק הדין נקבע כי התעריפים שנכללו במכרז היו תעריפי הפסד שלקו בחוסר סבירות קיצונית והיו עתידים להסב למוסדות נזקים כבדים ולהוביל לירידה משמעותית ברמת שירותי האשפוז המסופקים על ידם. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי ביטל את מכרז 2008, אך קבע כי אין לבטל את ההתקשרויות שכבר נעשו על-פיו (להלן: פסק הדין הראשון ). הערעור שהגישה המדינה לבית משפט זה על פסק הדין נמחק בהסכמה ביום 23.4.2012, תוך שנקבע כי הצדדים שומרים על טענותיהם (עע"ם 4698/11, השופטת (כתוארה אז) מ' נאור , השופט (כתוארו אז) ח' מלצר והשופט י' דנציגר ).

4.

בעקבות ביטולו של מכרז 2008, פרסמה המדינה מכרז נוסף בשנת 2012 (להלן: מכרז 2012 ) אשר בו שופרו התעריפים. למען השלמת התמונה יצוין כי מרבית המוסדות זכו גם במכרז 2012 וכי למעשה כל המוסדות פעלו לפי מכרז 2008 בתקופה שבין יום 1.1.2008 ליום 30.6.2012.

5.

ביום 29.12.2014 הגישו המוסדות לבית המשפט המחוזי תביעה כספית נגד המדינה, ובה טענו כי התעריפים שנקבעו במכרז 2008 אינם ראויים. על כן, טענו המוסדות, המדינה חייבת לשלם להם את ההפרשים שבין התמורה החוזית לפי תעריפי מכרז 2008 לבין התמורה הראויה עבור שירותי האשפוז שסופקו על-פיו, ולכל הפחות את ההפרש בין התעריף שנקבע במסגרתו לבין התעריף לפי מכרז 2012. המוסדות ביססו את טענתם על פסק הדין הראשון, על טענות מתחום דיני ההגבלים העסקיים ועל טענות מתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט.

6.

מנגד, המדינה טענה בכתב ההגנה שהגישה כי אין מקום להסתמך על פסק הדין הראשון בכל הנוגע לטענה כי נפל פגם בתעריפים שנקבעו במכרז 2008 – הן בהתחשב בכך שהערעור עליו נמחק תוך שמירה על טענות הצדדים, והן משום שאין להסיק ממנו זכות לתשלום נוסף לאחר שנקבע בו במפורש שההתקשרויות שנעשו לפי מכרז 2008 לא יבוטלו. עוד טוענת המדינה כי התעריפים שנקבעו במכרז 2008 הם סבירים וכי המוסדות אשר בחרו להשתתף במכרז אינם יכולים להלין עליו. המדינה הוסיפה וטענה כי יש לדחות את טענות המוסדות במישור ההגבלים העסקיים, בהתחשב בכך שהדינים בתחום זה נועדו להגן על צרכני שירותים מפני קביעת תשלומים מופרזים, להבדיל מהגנה על ספקים בשל מחיר מופחת; כי היא לא התעשרה בעקבות התעריפים שנקבעו במכרז 2008; כי המוסדות לא הוכיחו שנגרם להם נזק ואף כלל לא טענו לקיומו; וכי ממילא לא ניתן להשוות בין התעריפים בשני המכרזים בשל ההבדלים ביניהם.

7.

במשך כשישה חודשים קיימו הצדדים מגעים לגישור, אולם אלו העלו חרס.

הצדדים המשיכו אפוא בהליכים מקדמיים וכן בהגשת ראיות בהתאם להוראותיו של בית המשפט המחוזי. ביום 25.1.2017 הגישה המדינה בקשה לגילוי מסמכים כללי וספציפי, שבה דרשה לעיין בכלל ספרי הנהלת החשבונות ובמסמכים שונים הנוגעים לפעילותם העסקית של המוסדות בשנים 2013-2004.

8.

בדיון שהתקיים ביום 27.9.2017 נדונה שאלת גילוי המסמכים והמדינה התבקשה על-ידי בית המשפט המחוזי לצמצם את היקף הגילוי המבוקש. בדיון זה נתן בית המשפט המחוזי תוקף של החלטה להצהרת המוסדות כי תביעתם מבוססת על הפער שבין התמורה הראויה לבין התמורה החוזית לפי תעריפי מכרז 2008, להבדיל מאשר על טענה להפסד בפועל שנגרם כתוצאה מהתעריפים שנקבעו במכרז האמור. בהמשך לכך, ביום 6.11.2017 המדינה הגישה בקשה מתוקנת המצמצמת את דרישת גילוי המסמכים שהעבירה למוסדות לשנים 2012-2007, ובה טענה כי היא זקוקה למסמכים אלו להוכחה של סבירות התעריפים והיעדר נזק. נוסף על כך, הגישה המדינה בקשה לסילוק תביעתם של המוסדות על הסף, ובה טענה כי מאחר שהמוסדות לא טוענים לכל נזק, אין בסיס לתביעה נגדה. להשלמת התמונה יצוין כי המוסדות התנגדו לשתי הבקשות.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

9.

ביום 12.2.2018 קיבל בית המשפט המחוזי את שתי הבקשות – אך באופן חלקי בלבד, כמפורט להלן.

10.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף – תחילה, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המוסדות לפיה הבקשה לסילוק על הסף הוגשה בשיהוי. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את הבקשה וקבע כי עילות התביעה המבוססות על נזק, כגון רשלנות, יסולקו על הסף. בית המשפט המחוזי הסביר זאת בכך שהמוסדות טענו לזכאותם לקבל תשלום על בסיס השוואה בין התמורה החוזית לתמורה הראויה גם ללא הוכחת נזק. מנגד, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף בכל הנוגע לעילות המבוססות על דיני ההגבלים העסקיים ודיני עשיית עושר ולא במשפט, המתמקדות ברווח שהושג שלא כדין, והוסיף כי אינו קובע שעילות אלו אינן מחייבות הוכחת נזק.

11.

הבקשה לגילוי מסמכים – בית המשפט המחוזי דחה את טענת המוסדות לפיה כל המסמכים המבוקשים הם "סוד מסחרי" לפי סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, אך קיבל את טענתם לפיה היקף הגילוי המבוקש בלתי סביר ויוצר הכבדה, בפרט משום שהמדינה הגישה את הבקשה מספר שנים לאחר פתיחת ההליך. עוד נקבע שאמנם כל המסמכים רלוונטיים ונדרשים להוכחתה של טענת המוסדות לפיה התעריפים שנקבעו במכרז 2008 אינם סבירים ואילו התעריפים לפי מכרז 2012 מהווים שכר ראוי, אך גם שלא נדרשת בחינה פרטנית של נתוני כל המוסדות וניתן להסתפק בבחינה מדגמית של הנתונים של חלקם. על כן, נקבע כי דרישת המדינה תצומצם כך שיגולו המסמכים רק ביחס לשבעה מוסדות שייבחרו אקראית על-ידי המדינה.

רע"א 2127/18 – בקשת רשות הערעור מטעם המוסדות

12.

באופן כללי המוסדות טוענים כי דחיית בקשת רשות הערעור שלהם בשלב זה עלולה להוביל להתנהלות התביעה בכיוונים שגויים תוך השקעת מאמצים ומשאבים רבים לשווא.

13.

לגוף הדברים, המוסדות טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהסכים לדון בבקשה לסילוק על הסף למרות שזו הוגשה באיחור רב, יותר משלוש שנים לאחר הגשת כתב התביעה ולאחר שכבר נתקיימו ארבע ישיבות קדם משפט. לטענת המוסדות, בית המשפט המחוזי שגה גם בכך שקיבל את הבקשה לסילוק על הסף ברובה, מבלי להידרש לבחינת כל אחת מן העילות לגופה. המוסדות טוענים כי עילות התביעה עומדות בעינן כיוון שנגרם להם נזק מסוג של אובדן רווח בגובה ההפרש בין הסכומים ששולמו להם בפועל לבין התמורה הראויה, וכי הם לא נדרשים להוכחת הפסד בפועל. המוסדות מדגישים כי בית המשפט המחוזי הכיר בכך שהמעשה המינהלי היה פגום ולכן לא קיימת שאלה בדבר זכותם לתבוע פיצוי.

14.

המוסדות מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי שגה במתן הצו לגילוי מסמכים ספציפיים. לטענת המוסדות בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לכך שהבקשה לגילוי מסמכים הוגשה יותר משנתיים לאחר הגשת כתב התביעה, ובניגוד להחלטה קודמת של בית המשפט המחוזי שבה נקבע תאריך אחרון להגשת בקשות הדדיות בהליכים המקדמיים. המוסדות מוסיפים וטוענים כי המסמכים שגילויים נדרש בצו אינם רלוונטיים לתביעה מאחר שרווחיותו של כל אחד מהמוסדות אינה משליכה על סבירות התעריף, במיוחד כיוון שהתעריפים נקבעו במכרז עצמו. יתרה מכך, לטענת המוסדות המדינה כבר ערכה את התחשיב לתעריף הסביר, וזה אף מופיע במסמך המומחה שצורף על-ידה לכתב ההגנה, כך שהמסמכים המבוקשים אינם נצרכים. עוד טוענים המוסדות כי אין לגלות את המסמכים המבוקשים מאחר שהם מסמכים מסחריים חסויים, כי הגילוי המבוקש יגרום להארכה משמעותית של ההליך, וכי בגילוי מבוקשים מסמכים שאינם קיימים במתכונת המבוקשת כך שיש ליצור אותם וכן מסמכים שמצויים בידי המדינה בתור הגורם המסמיך והמפקח על פעילותם של המוסדות.

רע"א 2203/18 – בקשת רשות הערעור

מטעם המדינה

15.

המדינה טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שנמנע מלסלק על הסף את התביעה בכללותה. לטענתה, אפילו יתקבלו כל הטענות העובדתיות המועלות בתביעה, היא אינה מבססת כל עילה נגדה. כמו כן, המדינה טוענת כי היה מקום לסלק על הסף את התביעה בהתייחס לעילה של דיני עשיית עושר ולא במשפט, מאחר שהמוסדות אינם תובעים בגין נזק שנגרם להם ולכן ניתן להסיק שאף לא נגרם להם אובדן רווח. לחלופין, המדינה טוענת כי גם אם המוסדות טוענים לזכות לקבלת שכר ראוי יש לדחות את התביעה שכן אין בסיס לתביעה לתשלום שכר ראוי כאשר התמורה מבוססת על הסכמה חוזית.

16.

המדינה מוסיפה וטוענת כי בקשתה לסילוק על הסף לא הוגשה בשלב מתקדם של ההליך, וכי בית המשפט המחוזי שגה, כך נראה, בכך שדחה חלק מן הבקשה מטעם זה. יתר על כן, המדינה חוזרת על הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי ומדגישה כי קיים פער מהותי בין הדרישות שנקבעו במכרז 2008 ואלו שנקבעו במכרז 2012, כך שלא ניתן להקיש בין השניים לעניין התעריף הסביר.

17.

לחלופין, טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי טעה בקבלו את טענת המוסדות באשר לכך שהיקף הגילוי הנדרש אינו סביר ובהגבילו את הצו לגילוי מסמכים לשבעה מוסדות בלבד, חרף קביעתו כי כל המסמכים שנדרשו הם רלוונטיים. לטענת המדינה, כל המסמכים המבוקשים, דהיינו מלוא ספרי הנהלת החשבונות לשנים 2012-2007 של המוסדות כולם, הכרחיים לבירור הטענות. עוד טוענת המדינה כי גילוי המסמכים אינו יוצר כל הכבדה, שכן מסמכים אלה מצויים ממילא אצל רואי החשבון של המוסדות. המדינה מדגישה כי הנתונים הקונקרטיים של כל המוסדות נחוצים ואין להסתפק בהשוואה לספקים אחרים, מאחר שכל אחד מהמוסדות הוא תובע בפני עצמו ומחויב בגילוי המסמכים הרלוונטיים לתביעתו. עוד טוענת המדינה כי לא היה מקום לצמצם את היקף הגילוי כאשר בפני בית המשפט המחוזי הייתה מונחת חוות דעת מומחה מטעם המדינה לפיה הגילוי הנדרש סביר ואפשרי בעוד המוסדות לא הגישו כל חוות דעת נוגדת בעניין.

תשובות הצדדים

18.

ביום 2.5.2018 הוריתי על הגשת תשובות בשתי הבקשות. מאחר שהבקשות נסבות על החלטה אחת, וטענות הצדדים הובאו בעיקרן לעיל בתיאור בקשות רשות הערעור, תשובותיהן יובאו כאן בתמצית.

19.

תשובת המדינה – המדינה טוענת בתשובתה כי היא זקוקה לנתונים לגבי העלויות שבהן נשא כל אחד מהמוסדות בפועל בשנים הרלוונטיות כדי להפריך את טענת המוסדות ולבסס את טענת ההגנה שלה לפיה לא נגרם למוסדות נזק מהתעריף ששולם להם לפי מכרז 2008 מאחר שהיה זה תעריף סביר שהעניק להם תמורה ראויה. לטענת המדינה, התמורה הראויה חייבת להיבחן ביחס לכל תובע קונקרטי, שכן אם התעריף סביר ביחס לעלויות של התובע הקונקרטי אין לו כל עילת תביעה. בהקשר זה המדינה שבה על טענתה לפיה קיים שוני בין התנאים במכרז 2008 ובמכרז 2012 וכן טוענת כי הגם שהייתה מוכנה לשלם יותר במכרז 2012 אין בכך כדי להעיד שהתעריף ששולם במכרז 2008 לא היה סביר. עוד טוענת המדינה כי מאחר שהערעור על פסק הדין הראשון נמחק תוך שמירת טענות על-ידי הצדדים לא ניתן לקבוע שהתעריף לפי מכרז 2008 היה בלתי סביר. המדינה טוענת כי התעריף של מכרז 2012 התבסס על מיצוע של שש חוות דעת שונות, מפאת דוחק הזמן, ולכן אינו משקף תעריף שכל סטייה ממנו אינה סבירה. עוד טוענת המדינה כי כאשר יש תמורה חוזית מוסכמת, כמו במכרז 2008, אי אפשר לתבוע שכר ראוי. זאת ועוד, כך נטען, אם התביעה היא לשכר ראוי היא חייבת להתבסס על הנתונים הקונקרטיים של המוסדות בפועל.

20.

תשובת המוסדות – המוסדות טוענים כי יש לדחות את בקשת המדינה להרחבת הגילוי הנדרש מהם. המוסדות שבים על טענתם לפיה הבקשה של המדינה הוגשה בשיהוי רב, לאחר המועד שנקבע לשם כך על-ידי בית המשפט המחוזי וכן בניגוד למועדים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). עוד טוענים המוסדות כי המסמכים המבוקשים כלל אינם רלוונטיים לתביעה כיוון שהם לא נדרשים לצורך הוכחת אי-הסבירות של התעריפים שנקבעו במכרז 2008. אי-סבירות זו כבר הוכרה, כך נטען, במסגרת פסק הדין הראשון. יתרה מכך, המוסדות טוענים כי חזקה שהנתונים לגבי התעריפים הראויים קיימים אצל המדינה וכי היא בדקה אותם בטרם פרסום המכרזים ובמקביל לניהולו של ההליך הראשון. המוסדות טוענים עוד כי תביעתם אינה נסבה על הפסד ספציפי של מי מהם בשים לב להתייחסות המדינה עצמה אל כלל המוסדות כמקשה אחת בקביעת תעריף ארצי אחיד. על כן, לטענת המוסדות למדינה אין צורך בבחינת המסמכים של המוסדות הספציפיים.

21.

המוסדות אף מתנגדים לבקשת המדינה לסלק על הסף את עילות התביעה שבית המשפט המחוזי הותיר על כנן, וטוענים כי מדובר בסעד חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים שבהם אין כל אפשרות שהתובע יזכה בסעד המבוקש. לעומת זאת, כך טוענים המוסדות, סיכויי התביעה שהגישו הם גבוהים. המוסדות טוענים כי עילות התביעה שנותרו הן מבוססות, שכן העילה שיסודה בדיני ההגבלים העסקיים מבוססת על כך שהמדינה מתפקדת כמונופסון בתחום האשפוז הגריאטרי בישראל ומכתיבה את התעריפים במכרזים, ואילו העילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט נסמכת על פסק הדין הראשון שקבע כי תעריפי מכרז 2008 אינם סבירים. מעבר לכך, המוסדות חוזרים על טענתם לפיה לא היה מקום לסלק על הסף ולו חלק מעילות התביעה שהגישו, לנוכח השיהוי הנטען בהגשת הבקשה מטעם המדינה, וכן משום שעל פי הנטען מלכתחילה תביעתם הייתה מבוססת על אובדן רווח ולא על הפסד. כמו כן, המוסדות מדגישים כי הטענה שלא נגרם להם נזק, אשר עליה התבססה בקשת המדינה לסילוק על הסף,

צריכה להתברר בהליך העיקרי.

דיון והכרעה

22.

לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור של המדינה במלואה, ולקבל בחלקה את בקשת רשות הערעור של המוסדות, ככל שזו מתייחסת לעניין הסילוק על הסף בלבד. הכול – כמפורט להלן.

ההחלטה בעניין גילוי המסמכים

23.

כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה המבררת הנוגעות לאופן ניהול ההליך בפניה ובפרט בסוגיות של גילוי מסמכים, אלא מקום בו "ההחלטה אינה מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן" (ראו: רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ , פ"ד נו(5) 193, 196 (2002); רע"א 1743/16 זאבי נ' רום , פסקה 4 (18.5.2016)).על רקע אמת מידה זו, הבקשות בעניין גילוי המסמכים, הן מצד המדינה והן מצד המוסדות, אינן מגלות הצדקה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. ההחלטה מצויה במתחם שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית, ונראה כי היא מבטאת איזון הולם בין כלל הנסיבות הרלוונטיות. ניתן להוסיף, גם אם למעלה מן הצורך, כי טענת המדינה לפיה היא זקוקה לכל המסמכים בנוגע לכל אחד מהמוסדות אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהמדינה מתייחסת לכלל המוסדות כמקשה אחת במכרזיה האמורים. מגישת המדינה עולה שאף היא סבורה שהתעריף הראוי לכלל המוסדות הוא תעריף אחיד על אף ההבדלים הקיימים ביניהם. אשר על כן, יש לדחות את שתי הבקשות לרשות ערעור בכל הנוגע לטענות הנסבות על גילוי המסמכים.

ההחלטה בעניין הסילוק החלקי של התביעה על הסף

24.

כמפורט לעיל, שתי בקשות רשות הערעור נסבו גם על ההחלטה בעניין הסילוק החלקי של התביעה על הסף, מכיוונים הפוכים – המדינה טענה כי היה מקום לסילוק של כלל התביעה על הסף, ואילו המוסדות טענו כי לא היה מקום אף לסילוק חלקי כאמור.

25.

אפתח בהתייחסות לטענותיה של המדינה. ראשית, יש לציין כי בניגוד לנטען על ידה, הנמקתו של בית המשפט המחוזי לא התבססה על שיקולים של שיהוי. שנית, הלכה היא כי התערבות בהחלטה שלא לסלק תובענה על הסף תהיה מצומצמת במיוחד, וכי השגה על החלטה הדוחה בקשה לסילוק תובענה על הסף תיעשה ככלל לאחר סיום הדיון בתובענה בהיעדר נסיבות חריגות, למשל כאשר ההחלטה נוגדת את הדין או יוצרת מצב בלתי הפיך (רע"א 6992/14 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' קיבוץ אושה , פסקה 15 (29.12.2014); רע"א 213/16

שירותי בריאות כללית נ' פלוני , פסקאות 10-8 (8.3.2016); רע"א 5337/17 כץ נ' כץ , פסקה 13 (31.7.2017) (להלן: עניין כץ )).

לא מצאתי כי מתקיימות במקרה דנן נסיבות שמצדיקות התערבות בהחלטה זו ונראה כי אכן יש מקום לבחון את העילות האמורות במסגרת ההליך העיקרי. יתרה מכך, אף אם יתברר בסופו של הליך כי היה מקום להורות על סילוק התביעה על הסף ניתן יהיה לפצות על כך את המדינה בדרך של השתת הוצאות.

26.

שונה המצב כאשר עסקינן בהחלטה לסלק על הסף חלק מעילות התביעה, שעליהן נסבות הטענות שהעלו המוסדות. נקודת המוצא בהקשר זה היא כי "אין לסלק על הסף תביעה מחמת היעדר עילה מקום בו קיימת אפשרות ולו קלושה כי התובע יצליח בתביעתו" (רע"א 661/17 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' אלסנדוק (הקרן) אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים , פסקה 4 וההפניות שם (16.02.2017) (להלן: עניין אלמשרק ). ראו גם: ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ , פסקאות יב-יג

(4.6.2007); רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל , פסקה 4

(26.12.2013); עניין כץ , בפסקה 13). ככלל, כאשר נדרש בירור עובדתי לשם ההכרעה אין לדון בה כטענת סף (עניין אלמשרק , בפסקה 4. ראו והשוו ביחס לטענת התיישנות: עניין כץ , בפסקה 33). על רקע זה, ובנסיבות העניין, ראיתי לנכון ליתן למוסדות רשות ערעור ביחס לשאלת הסילוק על הסף בלבד, לדון בבקשה כבערעור ואף לקבל את הערעור באופן חלקי, כמתואר להלן.

27.

בעיקרו של דבר, אני סבורה כי בנסיבות העניין לא היה מקום לסלק על הסף את עילות התביעה הנזיקיות של המוסדות. כידוע, שאלות שעניינן המצבים המתאימים להכרה בחובות זהירות בהקשר לפעילות שלטונית ועסקית של המדינה הן שאלות מורכבות. התביעה שהוגשה נגד המדינה לא עסקה במקרה הקשה יותר של רשלנות ברגולציה על פעילותם של גופים אחרים (השוו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי , פ"ד מח(3) 45 (1994)), אלא ברשלנות נטענת של המדינה עצמה בפעילות שאותה היא מנהלת מול מוסדות רבים, אשר מושפעים באופן ישיר מההחלטות המתקבלות על ידה. בית המשפט המחוזי ציין שהמוסדות לא ביקשו להוכיח את נזקם באופן קונקרטי, אך דומה שבמקרה מיוחד זה השאלה כיצד יש להגדיר את נזקיהם של המוסדות וכיצד יש להוכיחם ראויה להתברר בהליך עצמו, ולא בשלב המקדמי של סילוק על הסף.

28.

למען הסר ספק, אבהיר כי אינני מתייחסת כלל לשאלת השלכותיו של פסק הדין הראשון על ההליך דנן – סוגיה אשר הצדדים אמנם העלו טענות בעניינה אך לא היה מקום להידרש אליהן במסגרת הנוכחית.

29.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור מטעם המדינה נדחית. בקשת רשות הערעור מטעם המוסדות נדחית בכל הנוגע לגילוי המסמכים, ואילו בנוגע לעילות שסולקו על הסף הבקשה וכן הערעור מתקבלים. המדינה תישא בהוצאות המוסדות בסך של 5,000 שקלים.