רע"א 4473/18 בנק דסקונט לישראל בע"מ נ. פארוק אברהים יעקב אליוסף

1.

המבקש (להלן: הבנק ) הגיש לבית משפט השלום תביעה כספית נגד המשיב בגין חוב שלטענתו האחרון נותר חייב לו (להלן: התביעה העיקרית ). המשיב הגיש בקשת רשות להתגונן ולאחר שזו ניתנה, הוגש על ידו כתב תביעה שכנגד. הבנק הגיש כתב הגנה שכנגד בגדרו הוא העלה, בין היתר, טענת התיישנות. לימים התביעה העיקרית נמחקה והיא הוגשה מחדש במסגרת תביעה חדשה. המשיב הגיש בקשת רשות להתגונן ובהסכמת הצדדים ניתנה לו רשות כאמור והדיון בשני התיקים אוחד. הבנק הגיש בקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד שהגיש נגדו המשיב (במסגרת התביעה העיקרית) מחמת התיישנות.

2.

בהחלטה מיום 12.4.2018 דחה בית משפט השלום (השופט פ' יעקב ) את בקשת הבנק לסילוק התביעה שכנגד על הסף, בקבעו כי מחיקת התביעה העיקרית שהוגשה על ידי הבנק והוגשה מחדש בהליך עצמאי אינה הופכת את התביעה שכנגד לתביעה רגילה ועצמאית אשר מאיינת את תחולתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ). בנסיבות המקרה דנן, כך נקבע, המצביעות על כך שהתביעה שכנגד והתביעה העיקרית נושאן אחד ושתיהן נובעות מאותן נסיבות, חלה על התביעה שכנגד הוראת הסעיף האמור, לפיה לא תישמע נגדה טענת התיישנות.

3.

הבנק לא השלים עם ההחלטה האמורה והגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתה העלה מספר שאלות משפטיות העוסקות בתחולתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות על תביעה שכנגד בנסיבות שונות, ובכלל זאת כאשר התביעה העיקרית נמחקה או שנטענה נגדה טענת התיישנות אשר נדחתה.

ביום 15.5.2018 דחה בית המשפט המחוזי (השופט ע' טאהא ) את הבקשה, בקבעו כי "על אף השאלות העקרוניות שהיא מעלה, נחה דעתי כי אין זה ראוי ששאלות אלה יידונו כבר בשלב זה", אלא יש להכריע בהן במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, ככל שיהא צורך בכך. זאת, מאחר שאין בהכרעה בשאלת ההתיישנות בשלב זה של הדיון, גם אם הטענה תתקבל, כדי לייתר את הצורך להכריע בטענות המשיב אשר מקימות לו, לטענתו, עילת תביעה נגד הבנק. במקרה דנן, הטענות שהעלה המשיב במסגרת התביעה שכנגד שהגיש נגד הבנק הן אותן טענות שהועלו במסגרת כתב ההגנה שהוגש על ידו כנגד תביעת הבנק נגדו, לפיהן יש לקזז מהסכום אותו הוא חב לכאורה לבנק סכומים שנגבו ביתר מחשבונו.

4.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי, במסגרתה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר בחר שלא לדון בשאלות העקרוניות שהעלה הבנק בפניו. כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אף אם תתקבל טענת ההתיישנות של הבנק הדבר לא ייתר את הצורך בהכרעה בטענות המשיב, שהרי גם אותן טענות קיזוז שהעלה המשיב מפני תביעת הבנק אשר "חופפות" את טענותיו בתביעה שכנגד, "יידחו מפני התיישנותן".

5.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, אין בידי לקבלהּ, משאין היא מגלה עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. כידוע, השגות בעלי דין על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית יידונו, ככלל, במסגרת ערעור על פסק הדין, למעט מקרים חריגים שבהם מבקש רשות הערעור מראה כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, עלולה לגרום לנזק של ממש או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי (רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 9 (20.5.2012); רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' הדס חצב , פסקאות 6 ו- 7 (8.12.15); רע"א 5641/15 וינר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (1.2.2016)). בדין קבע בית משפט קמא, כי בנסיבות המקרה דנן לא קיימת הצדקה לדון בטענות הבנק בסוגיית ההתיישנות במסגרת של בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים שניתנה בעיצומו של ההליך בבית משפט השלום.

6.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ויחד עמה בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לצדה. אין צו להוצאות.