רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ. הדס חצב

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ב' טולקובסקי ) בגדרה נדחתה, חלקית, בקשת המבקשות לדחות את תביעת המשיבות על הסף מחמת התיישנות ובשל היעדר עילה.

1.

המשיבות הן אלמנתו ובנותיו של דניאל חצב ז"ל (להלן: המנוח ) אשר הועסק על-ידי המבקשת 1, במפעל העוסק בתחום הכימיקלים. המנוח לקה בסרטן הדם בשנת 1991 ונפטר, למרבה הצער, בשנת 1999. ביום 19.3.2013 הגישו המשיבות תביעה בנזיקין, בין היתר נגד המבקשות, שכללה את תביעת העיזבון, תביעת התלויות, ותביעת המשיבה 1, אלמנת המנוח, אשר סעדה אותו בחוליו. בתביעה נטען, כי המחלה נגרמה עקב חשיפת המנוח לחומרים מסוכנים במפעל ובעקבות רשלנות מעסיקתו.

להגשת התביעה הנזכרת, קדמה תביעה קודמת שהגישו המשיבות, ואשר נמחקה על הסף, לאחר שנקבע, כי לא עלה בידי המשיבות ליצור תשתית "ולו מינימלית" לתביעתן (ת"א 24120-01-13).

2.

לאחר הגשת התביעה שבבסיס הבקשה דנא, אפשר בית המשפט למשיבות לצרף לתביעתן חוות דעת רפואית בדבר הקשר הסיבתי שבין מחלת המנוח לבין חשיפתו לחומרים מסוכנים בעבודתו. המשיבות צרפו לתביעתן "חוות דעת תיאורטית" והוסבר, כי מאחר שבידי המשיבות (התובעות) לא מצוי מלוא המידע ביחס לחומרים אליהם נחשף המנוח ובנוגע לתנאי עבודתו, צורפה חוות דעת המצביעה על "קשר סיבתי פוטנציאלי בין חשיפה לחומרים עמם בא המנוח במגע לבין המחלה בה לקה".

3.

המבקשות הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל היעדר עילה, וזאת בהסתמך על הנימוקים שעמדו בבסיס מחיקתה על הסף של התביעה הקודמת שהגישו המשיבות. כן טענו המבקשות שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות מאחר שהתביעה הוגשה בחלוף 15 שנה ממועד גילוי המחלה בשנת 1991.

4.

בהחלטה מפורטת קבע בית משפט קמא, כי בעוד שתביעות העיזבון ותביעת המשיבה 1 כמיטיבה וכתלויה אכן התיישנו, תביעת המשיבות 4-2 כתלויות טרם התיישנה, שכן אלה היו קטינות במועד היווצרות הנזק – פטירת המנוח – ותביעתן הוגשה בטרם מלאו להן 25 שנה (סעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). בהמשך דחה בית משפט קמא את הטענה כי דין תביעת המשיבות 4-2 כתלויות (התביעות שנקבע לגביהן כי טרם התיישנו) להידחות על הסף מחמת היעדר עילה. הוסבר, כי דחיית תביעה בעילה זו היא "סעד קיצוני" שיש לנקוט בו "רק במקרים בהם גלוי וברור על פני הדברים שגם אם התובע יוכיח את כל הנטען בתביעה, לא יהא זכאי לסעד המבוקש". בענייננו, נאמר, תביעתן הקודמות של המשיבות נמחקה על הסף מחמת היעדר עילה, אך מאז הן תיקנו את תביעתן וצרפו לה את חוות הדעת הנזכרת, שממנה עולה כי במפעל בו עבד המנוח היו חומרים שחלקם מוכרים כמסרטנים, ועל כן העבודה במפעל הגבירה את הסיכון ללקות בסרטן הדם, ודי בכך "כדי להצביע, ולו בדוחק, על קיומה של עילת תביעה הראויה לבירור". כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.

5.

בבקשה נטען, באריכות, כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה כבר בשלב זה ההליך, שכן אחרת "הצדדים ידרשו לנהל הליך משפטי ארוך ומורכב, אשר אין כל הצדקה ועילה לנהל אותו". בבקשה נטען, כי בפסיקה הובעה בעבר עמדה פרשנית ביחס לסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], העוסק בתביעת התלויים, שלפיה לתלויים לא תהיה עילת תביעה אם במועד פטירת המנוח לא עמדה לו יותר זכות בת מימוש לפיצוי מן המזיק, כבענייננו (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל (19.9.2010)), וכי ראוי היה לאמץ פרשנות זו. ביחס לדחיית הטענה כי התביעה נעדרת עילה, טוענות המבקשות, כי כתב התביעה וחוות הדעת שצורפה לה אינן מצביעות על קיומה של עילת תביעה הראויה לבירור. בין היתר נטען, כי כל שנאמר בחוות הדעת הוא כי החומרים המצויים במפעל עלולים היו להגביר את הסיכון למחלה - ו"הגברת סיכון" אינה ראש נזק בר תביעה. עוד טוענות המבקשות, כי המשיבות אמנם מנסות לטעון כי תביעתן תתבסס לאחר סיום הליכי גילוי המסמכים והשאלונים, אך על-פי פסיקתו של בית משפט זה אין להתיר הגשת תביעה אם במועד הגשתה לא נראה כי יש בה תוחלת, וכאשר התובעים נתלים באפשרות, כי באמצעות התביעה יתקבל מידע שיסייע בביסוסה.

6.

לאחר העיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלי שתתבקש תשובה. מעיון בבקשה ובנימוקיה עולה כי זו הוגשה בניגוד לפסיקתו העקבית של בית משפט זה באשר לשלב הדיוני שבו ראוי להשיג על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, וזאת בפרט כאשר מדובר בהחלטה הדוחה טענות סף כגון התיישנות או היעדר עילה (השוו: רע"א 7960/14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' גולד (15.12.20014), להלן: עניין גולד ). סבורני, כי הדברים אמורים ביתר שאת בהתחשב בטיב הטענות שמעלות המבקשות, שניכר שיש לבררן במסגרת הערעור על פסק הדין, אם יוגש.

7.

ב עניין גולד חזרתי על מושכלות ראשונים לפיהן השגות בעלי דין על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית יידונו, ככלל, במסגרת ערעור על פסק הדין, זאת, למעט אותם מקרים נדירים בהם " עלה בידי מבקש רשות הערעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי " ( שם , פסקה 6). בענייננו המבקשות אמנם טוענות, כי ככל שבקשתן תדחה יאלצו הצדדים לנהל "הליך משפטי ארוך ומורכב", אך טענה זו נטענה בעלמא ובמידה רבה של כלליות. יש לזכור, כי הסיכון של ניהול הליכי סרק קיים כל אימת שהערכאה הדיונית מורה על פיצול ההליך לשלבים ובעל דין מבקש להשיג על התוצאה שהושגה בתום השלב הראשון. הנזק שעלול להיגרם במצב דברים זה " אינו מצדיק, ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה" (רע"א 2856/12

כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 8 (20.5.2012) ). בענייננו, העילות שבבסיס התביעה הצטמצמו במידה מסוימת בתום "השלב הראשון" וממילא אין מדובר בהליך הכרוך בריבוי עילות או בריבוי צדדים שיש לברר את תביעתם או את הנזק שנגרם להם. ההצדקה לדון בטענות כלפי החלטת ביניים שדחתה טענה לסילוק על הסף במסגרת בקשת רשות ערעור, בטרם הסתיים ההליך כולו, מהטעם שיש אפשרות שהמשך הדיון יתברר בסופו של דבר כמיותר, שמורה למקרים קיצוניים בהם המשך הדיון כרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן וכד'. המקרה דנא אינו נמנה עליהם, ומכל מקום – לא הוצגו נתונים שיוכיחו זאת.

בהקשר זה ראוי לציין גם, כי טענת המבקשות באשר להתיישנות תביעתן של המשיבות 4-2 מבוססת על כך, שלשיטתן, ראוי היה לאמץ בעניינן הערת אגב שנזכרה בפסיקה ביחס לפרשנותו של סעיף חוק מסוים. זאת כאשר עמדה פרשנית זו, אשר הובעה בהערת אגב, לא אומצה בפסיקה. סבורני, כי גם בכך יש להחליש את טענת המבקשות כי יש לדון בטענתן בעניין זה במסגרת הבקשה דנא.

8.

גם איני סבור, כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בקביעת בית משפט קמא כי לא היה מקום לדחות את תביעת המשיבות 4-2 מחמת היעדר עילה. בית משפט קמא עמד על ההבדלים בין התביעה הקודמת שהגישו המשיבות לבין התביעה הנוכחית, שלה צורפה חוות דעת, שגם אם אינה נטולת קשיים, יש בה כדי להצביע "ולו בדוחק" על עילת תביעה הראויה לבירור. בכך פעל בית משפט קמא על פי הכללים וההלכות שהושרשו בפסיקה ביחס לסילוק תובענה על הסף מחמת היעדר עילה (ראו, למשל, רע"א 6916/14

הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' צויר (23.11.2014) וההפניה שם) , ועל כן אין מקום להתערב בקביעתו זו.

סוף דבר, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.