רע"א 7960/14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ. עידית גולד

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 6.10.2014 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק ; ע"ר 56728-05-14) בגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' יעקובוביץ ) שלא לדחות על הסף את תביעת המשיבה 1 נגדה מחמת התיישנות.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 24.8.2006 נסעה איה מישר ז"ל (להלן: המנוחה ) ברכב שהיה נהוג על-ידי המשיב 2 ונחבלה עת שהרכב היה מעורב בתאונת דרכים. המנוחה נפטרה ביום 24.1.2008 ואמה, שלימים אף היא הלכה לעולמה, הייתה היורשת שלה. המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) היא אחותה של המנוחה והיורשת של האם. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המבקשת, מבטחת השימוש ברכב, בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, וזאת בגין נזקים שנגרמו, לטענתה, למנוחה (ת"א 2349-02-14). יצוין כי התביעה הוגשה גם נגד נהג הרכב בו נסעה המנוחה (המשיב 2) וגם נגד הרופאה שטיפלה במנוחה (המשיבה 3), כשכלפי משיבה זו נטענה רשלנות בטיפול רפואי שניתן למנוחה. בד בבד עם הגשת כתב הגנתה, בקשה המבקשת להורות על דחיית תובענת המשיבה על הסף. נטען, כי התובענה הוגשה שבע שנים וחמישה חודשים לאחר אירוע תאונת הדרכים ועל כן יש לדחותה על הסף מחמת התיישנות. בתשובתה לבקשה לדחות את תביעתה על הסף, טענה המשיבה, בין היתר, לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ). המשיבה טענה עוד, כי התביעה נגד נהג הרכב (המשיב 2) לא התיישנה, בשל קיומו של הליך קודם שהוגש נגדו ונמחק, כך שממילא תישאר המבקשת "בתמונה".

2.

בהחלטתה מיום 13.5.2014 דחתה כב' הרשמת את הבקשה לדחיית התובענה על הסף בקבעה כי יש לאפשר את בירורה של טענת ההתיישנות במסגרת ההליך העיקרי:

"נוכח השתלשלות הדברים כפי שמתוארת בתגובה, דומה עלי כי מקרה זה אינו בא בגדרם של אותם מקרים בהם יש בחישוב אריתמטי פשוט כדי לחרוץ גורלה של הטענה. משנטען לתחולת הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הרי שההכרעה בסוגיית ההתיישנות מצריכה הנחתה של תשתית עובדתית, בירורה ובסופו של יום קביעתם של ממצאי עובדה. בירור ממין זה אינו הולם שלב זה של ההליך – סילוק על הסף".

3.

ערעור שהגישה המבקשת על החלטת הרשמת נדחה בפסק דינו של בית משפט קמא. בית משפט קמא דחה את טענת המבקשת כי אין לשמוע את טענת המשיבה באשר להארכת תקופת ההתיישנות מאחר שהלה לא הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה. בית משפט קמא עמד על כך, שהמבקשת נמנעה מלהעלות טענה זו בפני הרשמת, וטענה לכך לראשונה במסגרת הערעור, ולכן יש לראות בה כמי שוויתרה על טענה זו. עוד נקבע, כי בהחלטת הרשמת לא נפל "פגם היורד לשורשו של עניין" וגם מסיבה זו אין מקום להתערב בהחלטה, בשלב זה של ההליך. בית משפט קמא הוסיף, כי גם אם בסופו של יום תתקבל טענת המבקשת, הרי שהנזקים שיגרמו לה מעצם ניהול ההליך אינם בלתי הפיכים וניתן יהיה לפצות עליהם בפיצוי כספי הולם.

כלפי פסק דינו של בית משפט קמא הוגשה הבקשה דנא.

4.

בבקשה נטען, כי "מדובר בתיק בעל נסיבות מיוחדות וחריגות" וכי ההחלטות שניתנו בגדרו "נוגעות לעניינים החורגים מעניינם הפרטי של הצדדים", שכן הן מעוררות שאלה ביחס למדיניות השיפוטית הראויה בכל הנוגע למקרים בהם יש להורות על דחיית תביעה על הסף, שכן "לא יעלה על הדעת כי נתבע יאלץ לנהל הליך משפטי ארוך וסבוך, כאשר על פניו ולמקרא כתב התביעה וכתב ההגנה ברור כי התביעה ... התיישנה". המבקשת מלינה גם על קביעת בית משפט קמא לפיה משלא טענה בפני הרשמת כי אין להישמע לטענות המשיבה באשר להארכת תקופת ההתיישנות לאחר שלא הוגש כתב תשובה. בהקשר זה נטען, כי שעה שאין מחלוקת שהמשיבה לא הגישה כתב תשובה, והדברים היו ידועים לרשמת, לא נדרשה המבקשת להעלות טענה זו.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף בלי שתתבקש תשובה. כפי שיפורט להלן, מעבר לכך שהבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, הרי שהיא גם הוגשה בניגוד לפסיקתו העקבית של בית משפט זה בנוגע לשלב שבו ראוי להשיג על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, במיוחד כשמדובר בהחלטות הדוחות טענת סף, כגון התיישנות או מעשה בית דין, או בהחלטות הקובעות כי טענת הסף תידון ביחד עם הטענות האחרות ולא בנפרד.

6.

כאמור בפסק דינו של בית משפט קמא, בענייננו מבקשת המבקשת לערער על ההחלטה שלא לקבל לעת הזו את הבקשה לדחיית התובענה נגדה על הסף מטעמים של התיישנות, ולדון בטענת ההתיישנות ביחד עם הטענות לגוף התובענה, החלטה שהיא בגדר החלטת ביניים ("החלטה אחרת"). יודגש כי אין מדובר בהחלטה שקבעה כי התביעה לא התיישנה, אלא בהחלטה שדחתה את בירור סוגית ההתיישנות לשלב ההוכחות ולא ראתה לנכון לדון בסוגיה זו תחילה.

בית משפט זה חזר ושנה, כי השגות בעלי דין על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית יידונו, ככלל, במסגרת ערעור על פסק הדין. זאת, למעט באותם מקרים נדירים בהם " עלה בידי מבקש רשות הערעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי " (ראו: סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקה 9 (20.5.2012) להלן: עניין מע"צ )). בענייננו טוענת המבקשת, כי יש לדון בטענת ההתיישנות כבר עתה, שכן אחרת היא תיאלץ לנהל "הליך משפטי ארוך וסבוך" אף ש"ברור" שהתביעה נגדה התיישנה. כפי שהזדמן לי לציין בעניין מע"צ , הסיכון בניהול "הליכי סרק" קיים כל אימת שהערכאה הדיונית מחליטה לפצל את ההליך לשלבים ובעל דין מבקש להשיג על התוצאה שהושגה בתום השלב הראשון. סיכון כזה קיים גם כאשר מוחלט שלא לפצל את הדיון ולא לדון תחילה בטענת סף. עם זאת, הנזק שעלול להיגרם במידה ויתקיימו הליכים מיותרים, ככל שיהיו כאלה, " אינו מצדיק, ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה" ( שם , פסקה 8). בענייננו, המבקשת לא הצביעה על טעמים מיוחדים שבגינם יש לסטות מכלל מושרש זה. כך לא נטען, ומהדברים אף לא עולה, כי המדובר בהחלטה בלתי הדירה, או כי עלול להתנהל הליך מסובך ומורכב באופן יוצא דופן או כי ההליך כשלעצמו הוא הליך שגוי מבחינת סדרי הדין שנקבעו. בנסיבות אלה, אין בטענתה הכללית של המבקשת כי תיאלץ לנהל "הליך משפטי ארוך וסבוך" כדי להצדיק דיון בהשגותיה כלפי החלטת הרשמת כבר בשלב זה.

7.

זאת ועוד, כאמור לעיל, בענייננו החלטת הרשמת כלל אינה מכריעה בשאלת ההתיישנות לגופה, אלא כל שנקבע הוא, שאין מקום כבר בשלב זה של ההליך לדון בבקשה לדחות את התובענה על הסף מטעמי התיישנות, בין היתר נוכח טענות המשיבה בעניין זה. אף שהדברים נאמרו לא פעם, נראה כי יש מקום לחזור ולהדגיש, כי גישת הפסיקה היא שאין לסלק תובענה על הסף " אלא במקרים נדירים בהן התביעה על פניה אינה מגלה ולו צל של עילה" ( רע"א 10091/02 Siemens

Aktiengesellschaft

נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (14.3.2004) וראו גם: רע"א 6916/14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' צויר (23.11.2014)). בענייננו, הרשמת התרשמה כי המקרה דנא אינו בא בגדר אותם מקרים לגביהם ניתן לומר כי אין אפשרות, ולו קלושה, שטענת המשיבה ביחס להארכת תקופת ההתיישנות תתקבל. לכל הפחות ניתן לומר, וכך גם קבעה הרשמת, כי יש לברר טענה זו עד תומה ועל כן אין מקום לקבל את טענת הסף של המבקשת כבר בשלב זה. בהחלטה זו לא נפל פגם המצדיק התערבות. מדובר בהחלטה שעניינה סדרי הדיון, סוגיה המסורה לשיקול דעת רחב ביותר של הערכאה הדיונית, וככלל לא תתערב בכך ערכאת הערעור, במיוחד לא ב"גלגול שלישי". ודוק – גם אם היה מדובר ב"גלגול שני", וגם אם היה נקבע פוזיטיבית כי התביעה לא התיישנה, לא היה מקום ליתן רשות ערעור על החלטה מעין זו, שכן ניתן לערער על כך בתום ההליך ולא נוצר מצב בלתי הפיך. כאמור, כלל זה מושרש בפסיקת בית משפט זה. קל וחומר במקרה דנא – שלא נקבע ממצא לעניין ההתיישנות, שמדובר בהחלטה שעניינה סדרי הדיון בלבד ושמדובר ב"גלגול שלישי". אין מנוס מהמסקנה, כי הגשת הבקשה דנא נעשתה בניגוד גמור להלכות מבוססות באשר למקרים בהם תינתן רשות ערעור על החלטות ביניים מהסוג הנדון. לכל זאת יש להוסיף את ההלכה הידועה לפיה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק כאשר מדובר בסוגיה בעלת השלכות כלליות, שאינן מתוחמות לבעלי הדין. המקרה דנא אינו כזה משום בחינה.

8.

איני רואה להידרש בהרחבה לטענת המבקשת, כי אין לשמוע את טענת המשיבה באשר להארכת תקופת ההתיישנות משזו לא הגישה כתב תשובה. כאמור בפסק דינו של בית משפט קמא, המבקשת לא העלתה טענה זו בפני הרשמת ואין מקום להידרש אליה לראשונה במסגרת ערעור ולא כל שכן במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. ככל שישנן נפקויות לכך שטענת המבקשת באשר להתקיימותם של תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא הועלתה בכתב תשובה, אלא "רק" בתשובה לבקשה לדחיית התובענה על הסף, אלה יתבררו על-ידי הערכאה הדיונית.

סוף דבר. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, כשהבקשה הוגשה בניגוד גמור להלכות ברורות של בית משפט זה בכל הנוגע למתן רשות ערעור, יש לחייב את המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ש"ח.