רע"א 4552/15 מיכאל האפרתי נ. אמנון זקונט

בפניי בקשת רשות ערעור (בגלגול רביעי) על פסק דינו מיום 4.6.2015 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' ענבר , השופטת י' שבח , והשופט ש' שוחט ) בע"א 29988-01-14, בגדרו הורה בית המשפט על חילוט הערבות הבנקאית על סך 417,000 ש"ח שהפקיד המבקש בלשכת ההוצאה לפועל בתיק 01-80810-11-0 .

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 29.1.2006 הוסגר המבקש למדינת ישראל מבריטניה במסגרת פרשה שכונתה "הסוס הטרויאני", ובהמשך הוא אף הורשע בסיוע לעבירות לפי חוק המחשבים, התשנ"ה-1995 וחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, וכן בסיוע לעבירה של קבלת דבר במרמה. המבקש ריצה את העונש שנגזר עליו (שנתיים מאסר בפועל), וביקש לצאת מהארץ, אלא שבמסגרת תיק הוצאה-לפועל 01-80810-11-0 הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ (להלן: הצו ) לבקשת המשיב 1, הוא הזוכה (להלן: המשיב 1 ).

2.

המבקש הגיש בקשה לרשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם גולן

עמית ) לביטול הצו, בטענה כי המעשים אשר בגינם ננקטו נגדו הליכי ההוצאה לפועל, ובכללם – הוצאת הצו – בוצעו טרם הסגרתו לישראל מבריטניה. המבקש טען כי בהתאם לכלל הייחודיות הקבוע בסעיף 24 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה ) בצירוף סעיף 14 לאמנת מועצת אירופה בדבר הסגרה (להלן: האמנה האירופית ), המדינה אינה רשאית לפעול להגבלת חירותו של מי שהוסגר אליה בשל מעשים או חובות שנוצרו לפני ההסגרה.

3.

היועץ המשפטי לממשלה הגיש עמדתו לרשם ההוצאה לפועל, ובה הצטרף לעמדתו של המבקש לפיה אין לעכב יציאתו מהארץ. בתגובת היועץ הודגש, כי במהלך הליכי ההסגרה שהתקיימו בבריטניה בעניינו של המבקש, הבהירה מדינת ישראל לממשלת בריטניה, בתגובה לדרישתה, כי לא תוטלנה הגבלות על חירותו של המבקש בשל מעשים או חובות אזרחיים שנוצרו טרם הסגרתו. היועץ אף הפנה למקרה דומה בו נקבע, כי כאשר תלוי ועומד צו עיכוב יציאה מהארץ נגד מוסגר וכנגדו עומדת התחייבות בינלאומית שנטלה ישראל על עצמה במסגרת אמנת הסגרה – תגבר ההתחייבות הבינלאומית והצו יבוטל (ראו: רע"א 8934/03 דרזנר נ' גיל , נח(3) 913 (2004), להלן: עניין

גיל ). נוכח כל האמור, טען היועץ כי הותרת הצו על כנו עלולה להוביל לפגיעה בשיתוף הפעולה הבינלאומי וכי תהיה לכך משמעות גם במישור היחסים וההתחייבויות שבין ישראל לבין בריטניה.

4.

בהחלטה מיום 17.12.2013 דחה רשם ההוצאה לפועל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה הוראת סעיף 14 לאמנה האירופית מרחיבה את כלל הייחודיות באופן הדורש מהמדינה לא לפעול להגבלת חירותו של מוסגר גם בשל חובות אזרחיים שנוצרו לפני ההסגרה. בהחלטתו, קבע הרשם כי סעיף 14 עוסק בהליכים פליליים בלבד, ועל כן כלל הייחודיות אינו חל בענייננו. כמו כן, הבחין הרשם בין עניין

גיל בו מדינת ישראל התבקשה על-ידי הרשויות בשווייץ לבטל את עיכוב יציאתו של המוסגר מישראל, לבין ענייננו בו לא הוגשה דרישה דומה על-ידי הרשויות בבריטניה. בהתאם לאמור, נדחתה בקשת המבקש, וצו עיכוב היציאה מהארץ נותר על כנו.

5.

המבקש הגיש בקשות חוזרות לרשם ההוצאה לפועל ל"עיון חוזר", וביניהן בקשה מיום 2.1.2014, בה טען המבקש כי לאחר שנדחתה בקשתו לבטל את הצו נגדו (בהחלטה מיום 17.12.2013), הוא העביר לרשם ההוצאה לפועל מסמך המאמת את הטענה לפיה מדינת ישראל התחייבה כלפי ממשלת בריטניה לא לעכב את יציאתו מהארץ של המבקש בגין מעשים שבוצעו או חובות שנוצרו טרם ההסגרה. עוד נטען בבקשה, כי הרשם העביר את הבקשה הכוללת את המסמך האמור לתגובת המשיב 1, וכי עד כה לא ניתנה החלטה בעניין. המבקש הדגיש כי גם לאחר שתינתן החלטת הרשם לאחר קבלת תגובת המשיב 1, תהיה שמורה למבקש, למשך שלושים יום, הזכות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הרשם. בהמשך הבקשה, פונה המבקש ל"מסלול" חלופי, וטוען את הדברים הבאים, אשר מפאת חשיבותם, כפי שיתברר בהמשך, אביאם כלשונם:

"בד בבד להליך זה, הצליח המבקש במאמץ רב ובסיוע בני משפחה וחברים לעמוד בתנאי המפורט בהחלטה על צו עיכוב היציאה נגדו. והוא: המצאת ערבות בנקאית אוטונומית ללא הגבלת זמן לטובת תיק הוצל"פ זה. על כן, הפקדת ערבות זו בהוצל"פ די בה כדי להביא לביטול עיכוב היציאה לאלתר ... בשל העובדה שמתקיים הליך קודם בו נידונה טענתו של המבקש לפיה מלכתחילה אין להוציא נגדו עיכוב יציאה בתיק האמור, זאת בשל התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל, מתבקש כב' הרשם לקבוע כי באם החלטה בבקשה זו תהיה לטובת החייב, קרי יוחלט כי אכן יש לבטל עיכוב יציאה זה בשל 'כלל הייחודיות' הרי שהערבות תוחזר למבקש באופן מיידי " (ההדגשות אינן במקור, צ.ז).

6.

החלטת הרשם בבקשה זו ניתנה בו ביום, ובה נקבע כי משהופקדה ערבות בנקאית על מלוא סכום החוב בתיק, התקיים התנאי לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ, ועל כן אין עוד צורך בתגובת המשיב 1 לבקשות קודמות של המבקש. במילים אחרות, הרשם החליט כי הוא אינו נדרש עוד לטענת המבקש בדבר "כלל הייחודיות" ואופן פרשנותו, מאחר שממילא ניתן לבטל את צו העיכוב נוכח הפקדת הערבות הנדרשת. עוד נקבע בהחלטת הרשם כי האישור לצאת מהארץ ניתן לשלושים יום בלבד, וכי על המבקש לשוב לארץ לא יאוחר מיום 2.2.2014 לשם חקירתו בפני חוקר ההוצאה לפועל שתיקבע ליום 3.2.2014 (בהקשר זה צוין כי המבקש לא התייצב לחקירת יכולת שנקבעה לו בתאריך קודם). כן הובהר כי אם לא יתייצב המבקש במועד הקבוע, מכל סיבה שהיא, לרבות טענה או הליך הרלוונטיים לעניין הסגרתו, תחולט הערבות הבנקאית לתיק ההוצאה לפועל, ותועבר כתקבול בתיק.

7.

בהתאם להחלטת הרשם, יצא המבקש מהארץ, אך לא שב אליה עד היום. במהלך שהותו בחו"ל, ועוד לפני שחולטה ערבותו, הגיש המבקש ערעור לבית משפט השלום בתל אביב-יפו על החלטת הרשם מיום 2.1.2014. כמו כן, מטעמי זהירות, ביקש המבקש לערער גם על ההחלטה מיום 17.12.2013, אך משחלפה תקופת הערעור על החלטה זו, עתר גם להארכת מועד לשם כך.

8.

בהחלטה מיום 23.1.2015 דחה בית משפט השלום (כב' השופט מ' סובול ) את ערעורו של המבקש. נפסק, כי לו היה המבקש מערער רק על ההחלטה מיום 17.12.2013 בעת שהוא בישראל, היה דינו של הערעור להתקבל בשל הוראות חוק ההסגרה והוראות האמנה האירופית, ונוכח התחייבותה של מדינת ישראל לבריטניה במהלך הליך הסגרתו של המבקש לפיה כלל הייחודיות בעניינו של המבקש יחול גם על הליכים אזרחיים. עם זאת, הובהר, התחייבות זו של מדינת ישראל חלה ותקפה כל עוד המוסגר (המבקש בענייננו) מצוי בארץ. משעזב המבקש את הארץ לאחר שהפקיד ערבות בנקאית, כך נקבע, פגה חובתה של המדינה לפעול לביטול הגבלה על חופש היציאה. כלומר, משניתנה האפשרות למבקש לעזוב, והוא עזב בפועל, פג תוקפו של כלל הייחודיות בעניינו של המבקש. לבסוף ציין בית משפט השלום, כי החלטת הרשם ניתנה בסמכות, ועל כן אינה בבחינת החלטה הבטלה מעיקרה. נקבע כי ככל שטעה הרשם בהחלטתו, ניתן היה לעתור לביטולה, ואם הייתה מבוטלת, הרי שהביטול הוא מעת מתן ההחלטה, ולא רטרואקטיבית מיום הוצאת צו העיכוב.

9.

המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לערער על פסק הדין של בית משפט השלום, ונענה. בערעורו חזר המבקש על טענותיו, ובהחלטה מיום 4.6.2015, קבע בית המשפט המחוזי כי דין הערעור להידחות, שכן בנסיבות העניין ויתר המבקש על טענתו בדבר "כלל הייחודיות" והוא מנוע לשוב ולהעלות טענה זו מחמת "השתק שיפוטי". בית המשפט המחוזי עמד על בחירתו של המבקש להימנע מהגשת ערעור על החלטת הרשם מיום 17.12.2013, ותחת זאת להגיש בקשות חוזרות ונשנות לביטול צו העיכוב, תוך שהציע פעם אחר פעם להעמיד ערבות בנקאית על מלוא סכום החוב, אשר תחולט באם לא ישוב ארצה. הצהרות אלה של המבקש, כך נקבע, מדברות בעד עצמן, ולאחר שיצא המבקש מהארץ ולא שב אליה, בניגוד להתחייבויותיו והצהרותיו, מנוע המבקש לעתור היום להשבתו לידיו של סכום הערבות.

כנגד החלטה זו נסובה בקשת הערעור שבפני.

הבקשה דנא

10.

המבקש טוען כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, שכן היא מעלה שאלות משפטיות עקרוניות בעלות השלכות ציבוריות ובינלאומיות, הנוגעות לתחולתו ולפרשנותו של כלל הייחודיות. המבקש חזר על טענותיו הרבות אותן טען גם בערכאות הקודמות, אך הוסיף והדגיש כי החלטתו לצאת מהארץ לאחר הפקדת הערבות נבעה מכך שסבר שהערבות תשמש "כלי ארעי" בלבד, עד שתתקבל עמדתו, והצו נגדו יבוטל בשל כלל הייחודיות, וכפועל יוצא מכך תבוטל גם הערבות. לטענת המבקש, לאחר שהומצאה לו החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 2.1.2014 הוא פנה אל הרשם פעם נוספת בבקשה בכתב יד, ובה הבהיר כי הוא עומד על טענתו לבטל את צו העיכוב בהתאם ל"כלל הייחודיות".

עוד טען המבקש, כי בית משפט השלום, אשר קבע כי החלטת הרשם מיום 17.12.2013 שגויה, לא נימק קביעתו לפיה הגנת כלל הייחודיות אינה עומדת למבקש משעה שעזב את גבולות הארץ. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקיבל את קביעתו של בית משפט השלום לפיה כלל הייחודיות אינו תקף מרגע שיצא המוסגר מישראל, אף מבלי שראה צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו. לטענת המבקש, פרשנות זו סותרת את לשון סעיף 24 סיפא לחוק ההסגרה, בו צוין כי כלל הייחודיות לא יחול על מי ש"יצא מישראל לאחר שהוסגר וחזר אליה מרצונו", וכן את לשון סעיף 14.1 לאמנה האירופית המגביל את כלל הייחודיות כלפי מי שחזר למדינה אחרי שעזב אותה ( "or has returned to that territory after leaving it" ).

המבקש הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי על המבקש חל "השתק שיפוטי", שכן לדבריו טענתו בדבר "כלל הייחודיות" נדחתה פעם אחר פעם על-ידי רשם ההוצאה לפועל. הפקדת הערבות נועדה, לטענת המבקש, לשמש רק כ"אמצעי ביניים" לשם יציאתו מישראל, אך מבלי שוויתר על טענתו העקרונית, באופן שאם זו תתקבל ויובהר שהיה רשאי לצאת מהארץ ללא כל הגבלה - תוחזר לידיו הערבות. על-כן, ומשנדחתה טענתו המקורית שוב ושוב, לטענת המבקש הוא רשאי לשוב ולהעלות טענה זו בערעור .

11.

יוער, כי לבקשת רשות הערעור צירף המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט קמא. בהחלטה מיום 15.7.2015 הוריתי על עיכוב כאמור עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.

תשובות המשיבים

12.

בתשובותיהם המפורטות סמכו המשיבים ידיהם על החלטות בתי המשפט קמא. המשיב 1 הוסיף וטען, בין היתר, כי המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי לאחר שעשה דין לעצמו בניגוד להחלטות שיפוטיות, הוא מבקש עתה להכשיר בדיעבד את צעדיו. כמו כן, נטען כי הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית או בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי". לגוף הטענות, טען המשיב 1 כי חל שיהוי ניכר בניסיון המבקש לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגדו. לטענת המשיב 1, המבקש שוחרר מהכלא בשנת 2007, וצו עיכוב היציאה מהארץ בתיק הנדון הוצא נגדו רק בשנת 2011. נטען כי המבקש העלה טענותיו בדבר כלל הייחודיות רק כעבור זמן רב, לקראת יציאתו מהארץ בפועל. משכך, לטענת המשיב 1, המבקש אינו יכול לערער בשלב זה על עצם הוצאת צו עיכוב היציאה מהארץ אשר ניתן כבר לפני שנים. המשיב 1 הוסיף וטען כי המבקש נמנע מהגשת תצהיר בהליכים קמא ובכך שמט את הבסיס העובדתי לתמיכה בטענותיו. משכך, הוגשה בקשה מטעם המשיב 1 להוצאת מסמכים ותצהירים שהוגשו באיחור וללא רשות מהתיק, בטענה כי מסמכים אלו אינם מאומתים כנדרש על-פי הדין, וכי היה על המבקש להגישם בשלב מוקדם יותר בהליך.

13.

בשם היועץ המשפטי לממשלה, המשיב 2, נטען כי מסעיף 14 לאמנת האירופית נגזרת אבחנה בין הליכים פליליים להליכים אזרחיים נגד מי שהוסגר על בסיס האמנה האירופית: בעוד שקיימת מניעה לנקוט

הליכים

פליליים כלשהם נגד מי שהוסגר, מלבד ההליך לשמו הוסגר, אין מניעה לפתוח

בהליכים

אזרחיים נגדו, והמניעה נוגעת אך להגבלת חירותו לצאת את הארץ מכוח הליכים אלה. משכך, נטען, משעה שיצא המבקש מהארץ לאחר שהפקיד ערבות, מילא המשיב 2 את החובה כלפיו מכוח כלל הייחודיות המעוגן באמנה האירופית. המשיב 2 הוסיף כי המבקש מנסה "לאחוז את החבל בשתי קצותיו" – לצאת מהארץ אך להמשיך וליהנות מהגנת כלל הייחודיות כהגנה בלתי מוגבלת בזמן.

14.

המבקש ביקש להגיב לתשובות המשיבים, ובתגובתו חזר על טענותיו העיקריות, והדגיש כי מעולם לא הייתה לו הזדמנות לצאת מהארץ ללא תנאים או סנקציות, ומשום כך, המדינה לא מילאה חובותיה בהתאם ל"כלל הייחודיות". עוד נטען כי המבקש פעל מיום שחרורו ממאסר על מנת למצות את זכויותיו, אך במשך שנים נמנעה יציאתו מישראל בשל מחדלי המדינה, שלא פעלה בעניינו וסירבה להפעיל את סמכותה לאפשר את יציאתו ללא תנאים והגבלות (הכוונה, בין היתר, לשורה של צווי איסור יציאה מהארץ שהיו תלויים ועומדים נגד המבקש עקב הליכים אזרחיים, מעבר לצו שהוצא לבקשת המשיב 1).

דיון והכרעה

15.

לאחר העיון, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. נראה, כי בנסיבות המקרה הנדון, ולמרות אופן הצגת הדברים על-ידי המבקש, הבקשה אינה מצריכה הכרעה בשאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך. כמו כן, וכפי שיובהר להלן, התוצאה אליה הגיעו שלוש הערכאות קמא שדנו בעניינו של המבקש מקובלת עלי ואין בה משום עיוות דין כלפי המבקש, וגם משום כך אין הצדקה למתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי".

בית משפט זה חזר לא פעם על כך שרשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן במשורה ורק באותם מקרים חריגים שבחריגים בהם מתקיימים תנאים ייחודים ומבוררים:

"צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת. מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית ולוא גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס שבו נתונים בתי המשפט, גלגול רביעי" (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ,

פסקה ד(3)

(18.3.2007)).

16.

כאמור, התוצאה אליה הגיעו שלוש הערכאות קמא מקובלת עלי, וזאת מבלי להביע עמדתי באשר לנימוקים השונים שהובילו כל אחת מהן לתוצאה זו. לטעמי, דחיית עמדתו של המבקש מתחייבת מקריאה מדוקדקת בהחלטת הרשם מיום 2.1.2014, בה התיר הרשם למבקש לצאת מהארץ בתנאים שקבע, כלהלן:

"בנסיבות העניין הריני מתיר לחייב [המבקש דנא, צ.ז.] לצאת מהארץ אך ורק למשך 30 ימים כאשר על החייב לשוב לארץ לא יאוחר מיום 2.2.14 זאת לשם חקירתו בפני חוקר ההוצאה לפועל ... ביטול עיכוב היציאה מותנה בהצגת כתב ערבות-מקורי ... בהעדר התייצבות החייב במועד מכל סיבה באשר היא לרבות כל עניין/טענה/הליך הרלוונטי לעניין הסגרתו, תחולט הערבות הבנקאית לתיק ההוצל"פ ותועבר כתקבול בתיק " (ההדגשה אינה במקור).

החלטה זו, ובעיקר הסיפא שלה, מבהירה באופן חד משמעי כי יציאתו של המבקש מהארץ תתאפשר רק לאחר הפקדת ערבות כמובטח. עוד הודגש, וזה

העיקר , כי הערבות תחולט אם המבקש לא ישוב לארץ תוך שלושים ימים מיום מתן ההחלטה, ולעניין זה לא תישמע כל טענה הרלוונטית לעניין הסגרתו. במילים אחרות, החלטת הרשם קבעה כי אם ייצא המשיב מהארץ ויבחר לא לשוב, בכך הוא יוותר, הלכה למעשה, על טענותיו הקשורות בהסגרתו (ובהן: טענת "כלל הייחודיות"), והערבות שהפקיד – תחולט. הנה כי כן, בהחלטה נקבע במפורש, ואיני מחווה דעה האם קביעה זו נעשתה כדין אם לאו, כי אם המבקש לא ישוב ולא יתייצב בלשכת ההוצאה לפועל עד ליום 2.2.2014, גם אם אי ההתייצבות באה לרקע טענה שקשורה בהסגרתו והזכויות שנובעות ממנה, תחולט הערבות.

17.

מהאמור עולה, כי החלטת הרשם מיום 2.1.2014 הותירה בידי המבקש שתי ברירות: האחת , לדחות אותה מכל וכל ולערער על התנאים שנקבעו לשם מתן היתר היציאה מהארץ (ובהם – התנאי לפיו מוותר המבקש על טענותיו בעניין "כלל הייחודיות"); השנייה , להשלים עם ההחלטה, ככתבה וכלשונה, ולפעול בהתאם לתנאיה (כולם). המבקש אמנם ניסה לברור לו מבין חלקי ההחלטה את אלו בהם היה מעוניין (היתר היציאה מהארץ), אך התעלם מהתנאים הנוספים שנקבעו בהחלטה, ושהם חלק בלתי נפרד ממנה, ועתה הוא מבקש לערער עליהם. ערעור כאמור אינו אפשרי בנסיבות אותן יצר המבקש בעצמו לאחר מתן ההחלטה, במסגרתן – קיבל ויישם חלק מרכזי בה, החלק שפעל לטובתו. מיותר לציין כי לו היה המבקש מערער על ההחלטה כולה , מבלי "לנצל" רק את החלק מתוכה בו היה מעוניין, הדבר היה אפשרי, וייתכן שהיה מביא לתוצאה אחרת, כפי שצוין בהחלטת בית משפט השלום. המבקש מנוע, כתוצאה מהתנהלותו שיש עמה השלמה עם החלטת הרשם, להשיג על חלקיה האחרים

(השוו: ע"א 533/81 עגמון נ' עמית , פ"ד לו (3) 553, 557 (1982); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 397 (מהדורה שלישית, 2012)).

18.

המבקש שב וטוען כי הפקדת הערבות על-ידו הייתה מעין "כלי ארעי" עד שתתוקן הטעות בהחלטת הרשם כך שתבוטל הדרישה שישוב לארץ והערבות תושב לידיו. בטענה זו, מתעלם המבקש מהסיפא של אותה החלטה, לפיה בחירת המבקש לצאת מהארץ בתנאים שנקבעו בהחלטה – משמעותה ויתור על טענת "כלל הייחודיות" אם יימנע מלשוב לישראל. עמדת המבקש בבקשותיו הנוספות ל"עיון חוזר" שהוגשו לרשם, לפיה הוא אינו מוותר על טענת "כלל הייחודיות" אינה גוברת על האמור בהחלטת הרשם ואינה מבטלת אותה. שעה שבחר המבקש לצאת מהארץ כפי שהתיר לו הרשם בהחלטה האמורה, הוא קיבל על עצמו את כל התנאים הקבועים בה. על כן, ובהתאם למנגנון שנקבע בהחלטת הרשם (לה, כאמור, הסכים המבקש במעשיו) – מאחר שהמבקש לא התייצב כעבור שלושים יום לחקירת יכולת בפני חוקר ההוצאה לפועל, יש לחלט את הערבות אותה הפקיד, והוא אינו רשאי להשמיע טענות הקשורות בהסגרתו, לרבות טענה בדבר "כלל הייחודיות". משזו הטענה היחידה עליה נסמך עתה המבקש, בניגוד להסכמתו הקודמת (אותה הביע במעשיו) לוותר עליה אם ייצא מהארץ, יש לדחות אותה, וכתוצאה מכך – לדחות את בקשת רשות הערעור.

19.

על רקע האמור לעיל, איני נדרש לכלל המחלוקות העובדתיות בין הצדדים ולבקשות השונות הנוגעות להוצאת התצהירים והמסמכים הנוספים שהגיש המבקש. כאמור, החלטתי אינה נסמכת על טענה עובדתית זו או אחרת שטען המבקש המעוגנת בתצהירו או במסמכים נוספים שצירף, ועל-כן אין הכרח לדון בשאלה האם הוגשו כדין בשלב בקשת רשות הערעור.

20.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, צו עיכוב הביצוע של חילוט הערבות מבוטל. הערבות שהפקיד המבקש בלשכת ההוצאה לפועל בתיק 01-80810-11-0 תחולט. המבקש ישלם למשיב 1 הוצאות בסך 10,000 ש"ח בנוסף להוצאות שהוטלו עליו בערכאות קמא.