רע"א 4570/10 טוני וידל נ. סיגל אלימלך

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע ) במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט י' רטנר ).

המבקשת והמשיבה הן מזכירות בשני משרדי עורכי-דין, שחלקו בזמנים הרלבנטיים מרחב משותף ואגף מזכירות משותף. בין עורכי הדין, בעלי המשרדים, נתגלע סכסוך קשה והם הפסיקו לדבר ביניהם. מערכת היחסים העכורה השפיעה גם על עובדי המשרדים, ובמשך הזמן נוצרו מחלוקות גם בין מזכירותיהם של עורכי-הדין. בעיצומו של אחד הריבים בין המזכירות, הטיחה המשיבה במבקשת ביטוי פוגע. המשיבה אישרה כי אמרה את הדברים המיוחסים לה בשינויים זניחים. בעקבות האמור, הגישה המבקשת נגד המשיבה תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, במסגרתה טענה כי הביטוי הפוגע עולה כדי לשון הרע, וכי הוא נעשה בזדון, מתוך כוונה לפגוע ופרסום זה השפיל אותה בעיני השומעים, ביזה אותה ופגע במשרתה ובמקצועה. המשיבה הגישה מצידה תביעה שכנגד, והעלתה גם היא טענות שונות כנגד המבקשת.

2.

בית משפט השלום דן בתביעה ובתביעה שכנגד ודחה את שתיהן בפסק דין מקיף ומפורט. בית המשפט עמד כך ש"האווירה במשרדים היתה אווירה עכורה, לחוצה, מתוחה ונוקשה. יחסי העבודה בין עובדי המשרדים היו קשים ובלהט היצרים נקטו האחד כלפי רעהו, בלשון רחוב זולה ומבישה, דבר שהיה עם כל הצער שבדבר, לחלק משפת השיח היום יומי". על רקע זה, ובהתחשב בכך שהביטוי הפוגע נאמר לאחר יום מתוח וטעון מאד, ולאחר ויכוח בין המבקשת לבין פקידה אחרת, נקבע כי הביטוי הפוגע נאמר מתוך כעס, בסיטואציה בה איש מהנוכחים לא פירש את כינויי הגנאי כפשוטם. הודגש כי מאחר שהנפשות הפועלות לא היו זרות זו לזו, אלא הכירו היטב את ההקשר בו נאמרו הדברים ואת הגורם לאמירתם, הרי שגם אם ניתן היה לראות בביטוי הפוגע משום לשון הרע כשלעצמו, בנסיבות בהן נאמרו הדברים – אין כדי להוות לשון הרע. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא נתקיים גם יסוד הפרסום, שכן הביטוי הפוגע נאמר למבקשת בשקט ולאוזניה בלבד. בית המשפט סמך קביעתו זו על עדויות אחרות שנשמעו. בנוסף, נקבע כי יש לדחות את התביעות גם בשל כך שמדובר בזוטי דברים. בהתחשב באמור, ובכך שנמצא כי התביעה העיקרית היתה חסרת יסוד ולא היה מקום להגישה מלכתחילה, חייב בית המשפט את המבקשת בהוצאותיה של המשיבה, בהפחתה במידה מסוימת בשל התביעה שכנגד.

3.

המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור על כל חלקיו, תוך שהוא מאשר את קביעותיו המנומקות של בית משפט השלום – הן בדבר אי קיום רכיב הפרסום בתביעה העיקרית, הן בדבר השתת הוצאות המשפט על המבקשת. המבקשת אינה משלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. בבקשתה היא מפרטת את הטעויות שנפלו, לשיטתה, בפסקי הדין של הערכאות הקודמות וסבורה כי טעמי צדק ומניעת עיוות דין מצדיקים דיון בגלגול שלישי בעניינה.

4.

לאחר שבחנתי את טענות המבקשת ואת פסקי הדין של הערכאות הקודמות שוכנעתי כי אין מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים המעוררים שאלות משפטיות או ציבוריות החורגות מעובדותיו של המקרה הספציפי (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3)

123). המקרה שלפנינו אינו מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. היפוכם של דברים הוא הנכון: מדובר בסכסוך בין המבקשת לבין המשיבה, שהוא פועל יוצא של מערכת יחסים עכורה נמשכת בין מעסיקיהן. פסקי הדין שניתנו התבססו על ממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ואלה אושרו על ידי ערכאת הערעור. לא שוכנעתי כלל כי יש לדון, פעם נוספת ובגלגול שלישי, בשאלת קיומו של רכיב הפרסום בתביעה העיקרית. באופן דומה, לא הובא כל טעם המצדיק בחינה נוספת של ההחלטה לחייב את המבקשת, יוזמת ההליך המקורי, בהוצאות משפט, מן הטעמים שפורטו בהרחבה בפסק הדין.

אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.