רע"א 4635-23 רע"א 4635-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 20.4.2023 (רע"א 77077-01-23, סגנית הנשיא א' כהן). בית המשפט המחוזי קיבל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בהרצליה מיום 5.12.2022 (ת"א 2539-04-08, השופט ד' יצחק), ובסופו של דבר קיבל גם את הערעור.

2.מקורה של הבקשה שבפני בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין שהגישה המשיבה, מלון מרינה תל אביב בע"מ, נגד המבקשת, עיריית תל אביב (להלן: העירייה), בשנת 2008, ביחס לחניון בכיכר אתרים בתל אביב-יפו שבו היו הצדדים בעלים במשותף. המבקשת החזיקה בכ-73% מהזכויות בחניון והמשיבה החזיקה בכ-27%. מבלי להידרש לפרטים שאינם נחוצים, יצוין כי במהלך השנים התנהלו הליכים מרובים וממושכים בין הצדדים להסדרת פירוק השיתוף בחניון. בין השאר, הצדדים נחלקו ביניהם באשר לדרך שבה יבוצע פירוק השיתוף. בסופו של דבר, לאחר מסכת התדיינויות בשלוש ערכאות, בהליכים מסוגים שונים (ת"א 2539-04-08 הנזכר, ע"א 15766-05-10; רע"א 41660-11-15; רע"א 736/17), הוחלט על פירוק השיתוף בדרך של מכירה חיצונית. זאת, בניגוד לעמדת העירייה, שעמדה על כך שפירוק ייעשה בדרך של חלוקה בעין. ביום 28.7.2021 ניתן פסק דין בבית משפט השלום המאשר את המכירה (להלן: פסק הדין מ-2021). במסגרת פסק דין זה הורה בית משפט השלום לכונסי הנכסים לדווח על השלמת העסקה עד ליום 1.1.2022. כמו כן הורה בית משפט השלום על סגירת התיק וקבע כי ניתן להגיש פסיקתא מתאימה לחתימה.

3.עניינו של ההליך שבפני במחלוקת הנוגעת לסוגיה של פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בתום הליכי פירוק השיתוף, ולכן המשך הדברים יתמקד בכך. יש להקדים ולציין כי בשנת 2012 קיבל בית המשפט המחוזי ערעור שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום (שבאותו שלב הורה על פירוק בעין). בית המשפט המחוזי, שהשיב את התיק לבית משפט השלום לצורך ליבון סוגיות נוספות, קבע כי הצדדים יוכלו להעלות טענות בדבר הוצאותיהם בפני בית משפט השלום, שכן ההליך בפניו טרם הסתיים. לאחר שהתיק הוחזר לבית משפט השלום, טענה המשיבה כי יש לחייב את העירייה בהוצאות ושכר טרחה, אך בהחלטתו מיום 7.10.2015 בית משפט השלום לא נדרש לסוגיות אלו. לענייננו, חשוב במיוחד לציין כי גם פסק הדין מ-2021 לא כלל התייחסות לחיוב בהוצאות ובשכר טרחה, וכי באותו שלב הצדדים לא טענו כלל בסוגיה זו.

4.להשלמת התמונה יצוין כי לאחר המכירה, הוגשו מספר בקשות נוספות בתיק: בקשה של הרוכש להצטרף כצד להליך, בקשה לחתימה על פסיקתא, בקשות למתן הוראות בעניין יישום הסכם המכר, שהוגשו על-ידי כונסי הנכסים, ובקשה לפסיקת שכר טרחה של כונס הנכסים מטעם המשיבה.

5.ביום 20.1.2022, דהיינו כחצי שנה לאחר פסק הדין מ-2021, המשיבה הגישה לבית משפט השלום בקשה לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בגובה 3,846,913 שקלים, היא הבקשה העומדת ביסודו של ההליך דנן. במסגרת הבקשה, המשיבה טענה כי התנהלותה של העירייה הביאה להתארכות הטיפול בתביעה שלא לצורך, וכי כתוצאה מכך המשיבה נדרשה להוצאות רבות, הן במסגרת הליכי פירוק השיתוף והן במסגרת הליכים נוספים שנפתחו אגב הפירוק ומכירת החניון (עת"ם 27234-08-17; עע"ם 1930/18; בג"ץ 1611/17). המשיבה צירפה לבקשתה פירוט בהתאם לתקנה 155 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).

6.ביום 8.2.2022 הגישה העירייה תגובה לבקשה, ובה טענה, בין השאר, כי יש לדחותה על הסף. בין היתר, העירייה טענה כי בהתאם לעקרון "גמר המלאכה" בית המשפט שדן בהליך הפירוק קם מכיסאו עת נתן את פסק הדין מ-2021, ובשלב דיוני זה אין באפשרותו לשנותו או להעניק סעדים נוספים.

7.בית משפט השלום דחה את הבקשה, לאחר שקבע כי פסק הדין מ-2021 חותם את ההליך במובן זה שלאחריו בית המשפט "קם מכסאו", ואין הוא מוסמך עוד להכריע בשאלת ההוצאות. בעיקרו של דבר, בית משפט השלום קבע כי עם מתן פסק הדין מ-2021 הסתיימו פעולות העזר הנדרשות לצורך מימוש הפירוק וביצוע המכירה, וממילא יש לראות בו פסק דין אשר לאחריו אין לבית המשפט סמכות לחזור ולדון במחלוקות בין הצדדים. קביעה זו של בית משפט השלום התבססה על יישומם של שני מבחנים שנקבעו בפסיקה: "מבחן הסופיות", הבוחן אם ההחלטה נשוא הדיון סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים, ו"מבחן הסעד", הבוחן אם בית המשפט הכריע בשאלת הזכאות לסעד שנתבע בהליך. בית משפט השלום הדגיש כי הבקשות שהוגשו לאחר מתן פסק הדין מ-2021, מתייחסות להליכים הנלווים למכירה, לאחר שהפירוק הושלם והחלטת המכירה בוצעה.

8.המשיבה הגישה על כך בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בתמצית, בבקשה נטען כי בית משפט השלום שגה בקבעו כי כל פעולות העזר הכרוכות בביצוע המכירה הסתיימו עם מתן פסק הדין מ-2021, וכי למעשה פסק דין סופי היה צריך להינתן רק לאחר שחרור כונסי הנכסים מתפקידם. לחלופין, המשיבה ביקשה כי תאושר לה הארכת מועד להגשת בקשה לתיקון פסק דין ביחס לפסק הדין מ-2021.

9.בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור, ובהמשך לכך אף קיבל את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי לבית משפט השלום סמכות לדון בבקשה לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין, וכי זו תוחזר אליו לצורך כך. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי נימק קביעתו בכך שיש לסווג את פסק הדין מ-2021 כ"החלטה אחרת", שכן הוא ניתן בטרם הסתיימו כל פעולות העזר הכרוכות בביצוע פירוק השיתוף. ההכרעה בשאלה של פסיקת ההוצאות ושכר טרחת עורך דין, לגופה, הושארה כאמור לשיקול דעתו של בית משפט השלום.

10.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפתח הדברים טוענת העירייה כי הבקשה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ומטעימה כי העניין מעורר שאלה עקרונית באשר למועד להגשת בקשה שעניינה פסיקת הוצאות בהליך של פירוק שיתוף. העירייה מוסיפה ומטעימה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם לה עיוות דין. העירייה טוענת עוד כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור אף לגופו של עניין, ובעיקרו של דבר מצדדת בקביעותיו של בית משפט השלום.

11.ביום 18.6.2023 הוריתי למשיבה להגיש תשובה לבקשה, וזו הוגשה ביום 18.7.2023. בתשובתה סומכת המשיבה ידיה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ומוסיפה כי העירייה תוכל להעלות טענותיה לגופה של הבקשה לפסיקת הוצאות בפני בית משפט השלום.

12.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי. חרף ניסיונה של העירייה לשוות לבקשתה כסות עקרונית, עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת למעשה ליישומו של הדין הקיים בדבר סיווגה של ההחלטה על מכירת נכס במסגרת הליכי פירוק שיתוף במקרקעין כ"החלטה" או כ"פסק דין" (ראו למשל: ע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 95, 97 (1989); רע"א 66/23 סער נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ, פסקה 8 (2.4.2023)). יש מקום להוסיף, לנוכח טענות העירייה, כי טעות ביישום אינה מהווה עילה בפני עצמה לקבלתה של בקשת רשות ערעור (ראו: בר"ם 1153/18 מנהל הארנונה של עיריית ירושלים נ' ים חניונים בע"מ, פסקה 8 (24.4.2018); בר"ם 3535/23 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב נ' ב.ו.ב מדף 41 בע"מ לשעבר, פסקה 15 (5.9.2023)).

13.לצד האמור, ומבלי לנקוט עמדה לגופו של הסכסוך שבפני, מצאתי לנכון להדגיש, כי בניגוד לעמדה שיכולה להשתמע מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין לקבוע באופן גורף שהחלטה על מכירת נכס במסגרת פירוק שיתוף היא לעולם החלטת ביניים. לאמיתו של דבר, יש לבחון את ההחלטה לגופה, ובעיקר לבחון אם במובן המהותי היא סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 125 (מהדורה שלישית, 2012); יעקב שקד פירוק שיתוף במקרקעין 351-342 (2020)).

14.לבסוף, וזהו טעם נוסף לדחיית הבקשה, לא שוכנעתי כי היא מעוררת חשש לעיוות דין. זאת, בפרט על רקע קביעותיהן של הערכאות הקודמות בשרשרת ההתדיינויות (כמתואר לעיל בפסקה 3), ובהתחשב בכך שהעירייה תוכל להעלות טענותיה ביחס לגובה ההוצאות ושכר הטרחה בפני בית משפט השלום. מבלי לנקוט כל עמדה, אין לשלול כי אף להליך דנן תהיה השלכה על גובה ההוצאות שייפסקו.

15.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. במכלול הנסיבות, אין צו להוצאות.