רע"א 66-23 רע"א 66-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.11.2022 (רע"א 3676-11-22, סגנית הנשיא א' כהן). בית המשפט המחוזי קיבל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 31.7.2022 (ת"א 63389-11-20, סגן הנשיא ע' יריב), ובהמשך לכך דחה את הערעור לגופו.

2.מקורה של הבקשה דנן בסכסוך ממושך בין הצדדים שהם בעלי הזכויות במשותף בשטח מקרקעין המצוי בתחומי העיר תל אביב (להלן: המקרקעין). המבקשים מחזיקים יחדיו בכ-49.5% מהזכויות במקרקעין ואילו המשיבה מחזיקה ביתרת הזכויות בהם. המקרקעין מהווים יחידה רישומית אחת, אך במשך עשרות שנים הצדדים השתמשו בחלקים מובחנים שלהם – כשהמבקשים מחזיקים בחלקם המערבי והמשיבה בחלקם המזרחי. בתמצית יצוין כי במהלך הזמן התגלעו סכסוכים בין הצדדים, בין היתר, בכל הנוגע לפעולות השכרה שעשתה המשיבה בחדר וביחידת דיור שעמדו בחלק המזרחי של המקרקעין.

3.ביום 25.11.2020 הגישה המשיבה לבית משפט השלום תובענה בדרישה להורות על פירוק השיתוף במקרקעין. בהקשר זה טענה המשיבה כי לא ניתן לבצע את פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין, בין היתר, משום ששטח המקרקעין מצומצם. על כן, המשיבה ביקשה מבית המשפט להורות על פירוק השיתוף על דרך מכירה במכרז, כך שהתמורה תתחלק בין בעלי הזכויות השונים. מנגד, המבקשים טענו כי בין הצדדים קיימת הסכמה באשר לאופן השימוש במקרקעין, כך שבפועל כל אחד מהצדדים מחזיק באחת מדירות המגורים במקרקעין ומשכיר אותה באופן עצמאי לצדדים שלישיים. בהתאם, המבקשים טענו שיש להורות על פירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף או חלוקה בעין.

4.בהחלטתו הנזכרת בפתח הדברים דחה בית משפט השלום את טענות המבקשים וקיבל את תביעת המשיבה בקבעו כי פירוק השיתוף יבוצע בדרך של מכירת הנכס לכל המרבה במחיר, תוך מינוי כונס נכסים לצורך כך. בהקשר זה נקבע כי היחסים העכורים בין הצדדים מהווים טעם שלא לפרק את השיתוף בדרך של רישום בית משותף, משום שאפיק זה יכפה על הצדדים המשך שיתוף פעולה וקרוב לוודאי יוביל לכך שיתעוררו ביניהם סכסוכים נוספים. כמו כן, בית משפט השלום קיבל את טענת המשיבה לפיה לא ניתן לחלק את המקרקעין בעין.

5.ביום 2.11.2022 המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית משפט השלום. בעיקרו של דבר, המבקשים חזרו על טיעוניהם והצביעו על שגיאות שונות שנפלו לשיטתם בהחלטתו של בית משפט השלום. מנגד, המשיבה סמכה ידה על קביעותיו.

6.בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור על ההחלטה, בציינו כי ההצדקה לכך נעוצה בעובדה שיש בהחלטה כבר בשלב זה השפעה ממשית על זכויות הצדדים וכי הדיון בה דרוש על מנת לאפשר את ניהול המשך ההליך בתנאיי ודאות. עם זאת, לגופו של הערעור, בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל כל פגם המצדיק התערבות בהחלטתו של בית משפט השלום.

7.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בשלב זה, טענתם העיקרית של המבקשים היא שפסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן בחוסר סמכות. לדברי המבקשים, מרגע שקיבל בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור, היה עליו להעביר את הערעור גופו לדיון במעמד הצדדים בפני הרכב תלתא. המבקשים מנמקים עמדתם זו בכך שההחלטה בעניינם בבית משפט השלום מהווה "פסק דין דה-פקטו" מבחינת תוכנה המהותי. על כן, לטענתם היא נכנסת לגדרו של סעיף 37(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק), לפיו בית המשפט המחוזי ידון בשלושה בערעורים על פסקי דין של בתי משפט שלום. כמו כן, שבים המבקשים על טענותיהם כפי שהועלו בערכאות הקודמות. מנגד, המשיבה עומדת על כך שהחלטה המורה על פירוק שיתוף במקרקעין מהווה "החלטה אחרת" ולא פסק דין, ועל כן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בסמכות מלאה בהתאם לסעיף 37(ג) לחוק. לגוף הדברים, המשיבה טוענת כי לא נפל כל פגם בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות.

8.לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי הבקשה מעלה כל סוגיה עקרונית ואף לא התרשמתי כי מתעורר חשש לעיוות דין. על כן, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 לא מצאתי כי יש מקום ליתן רשות ערעור. בהקשר זה, למעלה מן הצורך, אוסיף ואציין כי כבר בעבר נקבע בפסיקה כי בתביעה שעניינה פירוק שיתוף, רק החלטה שיפוטית הכוללת הוראות לסיום כל הפעולות הנדרשות לפירוק השיתוף תיחשב פסק דין, להבדיל מהחלטה אחרת. זאת, בהתאם למבחן "סגירת התיק" (ראו למשל: ע"א 613/78 אניס נ' פוירשטיין, פ"ד לד(1) 32 (1979); רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375 (1997); רע"א 2732/20 זלמן נ' פנחס, פסקאות 4-2 (11.10.2020). ראו והשוו: בע"ם 2098/14 פלוני נ' פלונית (22.04.2014)). במקרה דנן, בית משפט השלום לא הכריע עדיין בכלל ההיבטים של פירוק השיתוף, ולכן סיווג החלטתו כ"החלטה אחרת" נעשה כדין.

9.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 שקלים.