רע"א 4703/21פלוני נ. פלוני

1.

המשיב 3, בן 11, הוא בנם של המבקש והמשיבה 1 (להלן, בהתאמה: הקטין , האב ו האם ). האב והאם גרושים ולא חיו יחדיו מאז שהקטין נולד. המשמורת על הקטין ניתנה לאם. בחודש מאי 2021 ביקשה המשיבה 2 להכריז על הקטין כעל קטין נזקק ולנקוט דרכי טיפול בעניינו. האם והאפוטרופוס לדין של הקטין הסכימו לבקשה, והאב התנגד וביקש שהקטין יועבר לטיפולו בתמיכת רשויות הרווחה. ביום 27.5.2021 קיים בית משפט השלום לנוער בבאר שבע (כב' השופטת ש' מרום ) דיון במעמד הצדדים ושיחה חסויה עם הקטין. בהחלטה ראשונה מאותו יום עמד בית המשפט על "תמונה מדאיגה" בדבר תפקוד הקטין, בעיקר בבית הספר; וקיבל את הבקשה להכריז על הקטין כעל קטין נזקק לפי סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער ). בהחלטה נוספת מאותו יום צוין כי בין האב לבין האם קיים מתח רב בעקבות הגירושין, וכי תנודות הקטין בין הוריו גורמות לו ל"[]כאוס". בית המשפט עמד על דיווחים "קשים" בדבר אלימות של הקטין כלפי האם ובבית הספר, בין היתר תקרית אלימה בבית הספר מהימים שקדמו לדיון, שהובילה "ככל הנראה" לתלונה במשטרה נגד הקטין. נמצא כי הקטין "בתקופת חיים 'מסוחררת' ואין לו הכלים להתמודד במצבי הקונפליקט הקשים בהם נתון בעקבות מערכת היחסים בין הוריו", וכי הוא "בסכנה להמשך התפתחותו וזו העת לסייע לו תוך ניתוקו ממציאות החיים הכאו[ט]ית שבה הוא נמצא". בית המשפט התרשם כי דרכי הטיפול המוצעות עשויות להיטיב עם הקטין. על כן הוחלט להוציאו ממשמורת האם ולהעבירו למשמורת רשות הסעד; זו תקבע את מקום החסות לפי סעיף 3(4) לחוק הנוער במרכז חירום אינטרני בבאר שבע; עד לקליטתו שם ימשיך הקטין לשהות בבית האם, והסדרי הראייה עם האב ימשיכו כסדרם; וניתנו הוראות משלימות. תוקף ההחלטה נקבע לשלושה חודשים מיום הקליטה במרכז החירום, וביצועה עוכב – לבקשת האב – עד ליום 13.6.2021 לצורך הגשת ערעור.

2.

ביום 22.6.2021 דחה בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע (כב' השופט ג' גדעון ) את ערעור האב על החלטות אלו. צוין כי האב והאם חשים שניהם כאב ודאגה עמוקה לקטין, אך קיים "פער עמוק בהבנת הדברים" בין האב לבין שאר הצדדים. בית המשפט מצא כי לא נפלה שגגה בהחלטות הערכאה הקודמת, וכי נראה שהאב החמיץ בעבר הזדמנויות לסייע בטיפול בקטין ובמצוקותיו. עוד נאמר כי לאחר החלטת בית משפט השלום לנוער "נוצרו נסיבות" שבגללן הועבר הקטין ארעית לבית האב. אף שמצב הקטין נרגע במידת מה, התקבלו דיווחים מבית ספרו על קשיים בהתארגנות ללימודים ועל אירוע אלימות וחוסר אחריות במקום. במקרה אחר שהה הקטין במשך סוף שבוע שלם אצל חבר, "לאו דווקא לשביעות רצונם של ההורים" של החבר ובהעדר קשר ישיר בין האב לבינם; בית המשפט הסיק מכך כי האב אינו מודע לחומרת המצב של הקטין במלואה. בית המשפט הורה להעביר בהקדם את הקטין למרכז שתקבע רשות הסעד; וציין כי הרשויות נדרשות לטפל בכל אחד מבני המשפחה בהתאם לצרכיו במטרה לקדם את חזרת הקטין למשמורת הוריו כשהדבר יתאפשר. בית המשפט סירב לדחות את ביצוע החלטתו.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. האב הגיש מחדש את נימוקי ערעורו לבית המשפט המחוזי לנוער והוסיף עליהם. לטענתו, האלימות היא מצד האם כלפי הקטין, ולא להפך; העובדת הסוציאלית לפי חוק הנוער פועלת ממניעים זרים ומגוננת על האם; הוועדות השונות לטיפול בקטין לא שמעו את טענות האב, לא פעלו לטובתו ולא סייעו לטיפול; תיאור העובדות בנוגע לביקור הקטין אצל חברו שגוי, ולא נפל פגם בהסכמה לביקור זה. כמו כן, המבקש טוען כי היה בקשר רציף, מתמשך וטוב עם הקטין; וכי יש "לקבל את אחריות[ו] כאב" ולאפשר לו לגדל את הקטין, ולחלופין לבחון אפשרויות טיפול בקהילה או טיפול אקסטרני. עוד נמסר כי הקטין נכנס בינתיים למעון סגור בתנאים "שלא פחות מבית כלא": שיחותיו עם הוריו מתועדות; בחודש הראשון מותר לבקרו פעם בשבוע; יציאות הן רק ברשות פקידת הסעד ורק לאחר חודש; המשמעת קפדנית וקשה ביותר – ולכן, כך נטען, עלול להיגרם לקטין נזק אם יישאר במוסד זמן רב; משום כך גם התבקש לחלופין לקצר את תקופת השהות בו לחודש.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אכן, בהליכים מסוג זה, אשר עוסקים ביחסי הורים וילדים, מתחייבת גמישות מחשבתית ודיונית. עם זאת, אין בכך כדי להביא למצב שבו הרשות לערער ניתנת "אוטומטית" (ראו למשל בע"ם 5757/20 פלוני נ' פלונית , פסקה 4 (31.8.2020); רע"א 7349/20 פלונית נ' מחלקה לשירותים חברתיים – חיפה , פסקה 5 (2.12.2020)). גם בראי אמת המידה המקלה האמורה, אין מקום לתת רשות לערער בענייננו. שתי הערכאות הקודמות בחנו את עמדות הצדדים כולם, בהם האפוטרופוס לדין של הקטין והקטין עצמו, והגיעו למסקנה כי טובתו מחייבת להכריז עליו כעל קטין נזקק ולנקוט את דרכי הטיפול שנקבעו. זאת, בין היתר, בשל הצורך להרחיקו לזמן מה מאווירת הסכסוך בין הוריו, והעדר היכולת של האב בשלב זה לטפל בו כראוי במצבו הנוכחי. לא מצאתי כי נפל בהחלטותיהן פגם שמצדיק לקיים בירור נוסף בבית משפט זה. אציין כי המבקש העלה את טענותיו כלפי רשויות הרווחה גם בערכאות הקודמות, והן לא מצאו לקבלן. לבסוף, תוקף ההחלטה הוא לשלושה חודשים מעת כניסת הקטין למקום החסות, וכפי שציין בית משפט השלום לנוער, אפשר לשנותה לפי טובת הקטין בכל עת (ראו גם סעיף 14 לחוק הנוער). עוד אדגיש את דברי בית המשפט המחוזי לנוער בדבר נקיטת אמצעי טיפול הולמים לכל בני המשפחה לשם חזרת הקטין להוריו כשהדבר יתאפשר.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.