רע"א 4710/00 הרצל גושן נ. חבצלת מוסדות תרבות וחנוך של השומר הצעיר

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י. גריל) מיום 28.2.00 בבש"א 7304/99 בו החליט לדחות את בקשת המבקש לביטול פסק בורר ולאשר את פסק הבורר בהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות התשכ"ח1968- למעט בענין חיוב בתשלומים בגין איחור במסירת מזנון ודירה.

2.לאחר שנתתי דעתי למכלול נימוקי הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה ולהשאיר את פסק הדין בעינו.

אלה טעמי:

3.המבקש הועסק אצל המשיבה מאז שנת 1990 כ"אב בית כונן" וכן ניהל מזנון במקום. במסגרת העסקתו הועמדה לרשותו גם דירת שירות במקום. לימים, בקשה המשיבה לסיים את התקשרותה עם המבקש ונתגלעה מחלוקת ביחס לפיצוי הכספי המגיע לו. לצורך פתרון מחלוקת זו הועבר הענין לבורר מר אריה גילת, אשר נתן את פסקו ביום 1.7.99 לאחר שנפגש עם הצדדים, שמע את טיעוניהם וקיבל מהם מסמכים בכתב. הבורר, שעל פי הסכם הבוררות היה פטור מכפיפות לדין המהותי, דיני הראיות, סדרי הדין ומתן נימוקים לפיסקו, קבע, בעיקרם של דברים, כי המבקש פוטר מעבודתו כדין, וכי עליו לפנות את המזנון והדירה בתאריכים נקובים וכי על המשיבה לשלם לו פיצוי, ובכלל זה גם פיצויי פיטורין, בסך של 150,000 ש"ח ברוטו בהפחתה של מספר מרכיבים. כן קבע קנסות בגין איחורים במסירת המזנון והדירה ונקב במועדי תשלום הפיצויים למבקש.

4.המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק הבורר והשתית בקשתו על שניים:

ראשית, להסכם הבוררות אין תוקף והבורר נתמנה שלא כדין. בהקשר זה טען כי הוא ביקש לסיים את מערכת היחסים עם המשיבה בדרכי נועם ולכן ניהל משא ומתן עם אנשי ההנהלה של המשיבה שבמהלכה נערכה פנייה למר גילת אשר נועד, על פי הבנת המבקש, לפעול כמעין מגשר בין הצדדים, בלא כוונה כי ישמש בורר בבוררות פורמלית על פי הדין. מכאן טענתו כי לא הסכים מעולם לקיום בוררות כמשמעה על פי הדין, ולפיכך אין הוא מחוייב על פי תוצאותיה. שנית, טען המבקש כי מעולם לא חתם על שטר בוררות וכי החתימה המתנוססת על השטר אינה שלו וזוייפה. המשיבה מצידה השיבה כי אין מקום לטיעוניו של המבקש מאחר שהוא זה אשר יזם את הליכי הבוררות, לקח חלק בישיבותיה ושיתף פעולה עמה ומעולם לא כפר בסמכות הבורר עד לשלב הגשת בקשת הביטול לבית המשפט. המבקש או מי מטעמו חתם על שטר הבוררות ורק לאחר מעשה, לאחר שניתן פסק הבורר שלא נשא חן בעיניו, ביקש לכפור בתוקפו.

5.בית המשפט המחוזי דחה את טיעוניו של המבקש, ולאחר ניתוח מפורט של כלל הראיות שהובאו בפניו, קבע כי המבקש הוא זה אשר בחר בדרך הבוררות משהנסיונות להגיע להסדר עם המשיבה לא עלו יפה, וכי אין יסוד לטענתו כי סבר שהמדובר בהליך של פישור או גישור להבדיל מבוררות מחייבת. (עמ' 26). עוד קבע בית המשפט בבחינת ממצא עובדתי כי הסכם הבוררות נחתם על ידי המבקש או מי מטעמו, ומעבר לכל אלה - המבקש גילה גם בדרך התנהגותו את הסכמתו המלאה לקיום הליך הבוררות (עמ' 20 לפסק הדין).

בית המשפט קמא העלה ביוזמתו שני ענינים מקדמיים:

האחד - האם נושא הבוררות מצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. על כך השיב בשלילה מן הטעם שלא מדובר במחלוקת ייחודית שעניינה יחסי עובד ומעביד אלא היא עוסקת גם בענינים נוספים הקשורים בתביעות כספיות של המבקש שאינם נוגעים למסגרת יחסי עובד ומעביד.

השני - נתבררה שאלת תוקפו של הסכם הבוררות ככל שהוא נוגע לענינים מסוימים הקשורים במערכת יחסי עובד ומעביד ואשר לגביהם נקבעה ההלכה כי העובד אינו רשאי לוותר על זכויותיו. ענינים מסוג זה לא ניתן להעביר לבוררות מכח האמור בסעיף 3 לחוק הבוררות הקובע כי אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. על ענינים אלה נמנה, למשל, נושא פיצויי פיטורין שהיוה אחד מנושאי המחלוקת כאן. בית משפט קמא קבע כי אף שלענין פיצויי פיטורין היתה עשויה לעלות שאלה באשר לתוקף הסכם הבוררות בהיותו ענין הכרוך ב"חוק מגן" קוגנטי, אין בנסיבות הענין מקום לכך משהמבקש עצמו הוא זה אשר יזם את הליכי הבוררות והוא אשר עמד על כך כי תוקף פיטוריו יעמוד לבחינה, וטענת העדר סמכות הבורר לענין זה מעולם לא הועלתה על ידיו בין בפני הבורר ובין בפני בית משפט קמא עד אשר הועלתה ביוזמת בית המשפט עצמו. בנסיבות אלה לא ראה בית המשפט משום מכשול לבחון את טענות המבקש לגופה של בקשת ביטול הפסק.

6.נימוקי בקשתו של המבקש בפנינו סובבים בעיקרם סביב ענינים שנדונו בפני בית משפט קמא לרבות השאלות המיקדמיות שהועלו. הוא כופר בממצאים העובדתיים שנקבעו לענין הסכמתו לבוררות וחתימתו על הסכם הבוררות, ומעלה טיעונים כנגד התנהגות הבורר ונטייתו לטובת המשיבה. הוא טוען טענה חדשה שלא נשמעה קודם לכן כי מעמדו בדירה ובמזנון הינו כשל "דייר מוגן" שכן בהשקעותיו בהם שילם למעשה דמי מפתח למשיבה, וכי לבורר אין סמכות לדון בעניני דיירות מוגנת שגם הם אינם מתאימים מטבעם לשמש נושא להסכם בוררות.

במסגרת בקשתו בפנינו עותר המבקש להצגת ראיות נוספות שיש בהן, לטעמו, כדי לבסס טענה בדבר זיוף חתימתו על הסכם הבוררות.

7.אומר כבר עתה: אין מקום להתיר צירוף הראיות הנוספות ולו מן הטעם כי מדובר בראיות להוכחת עובדות שארעו לפני מתן פסק הדין ואין ביסוס לכך שהמבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה קודם לכן. (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 848; ע"א 538/82 נצראו נ' רג'ואן, פד"י לז(2) 722, 730; ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פד"י מו(2) 136, 141). ומעבר לכך: אין בראיות שמבוקש להציגן כדי לתמוך בטענה כי חתימת המבקש זוייפה ומכל מקום שרירה וקיימת קביעת בית משפט קמא כי התנהגות המבקש במהלך הבוררות מעידה על רצונו בקיום ההליכים - ממצא העומד כנגד טענתו.

8.אינני מוצאת כי טיעוניו של המבקש לגופם מצדיקים מתן רשות ערעור.

כאמור, עיקרי טענותיו מעלים מחדש שאלות עובדתיות שהוכרעו בממצאים ברורים על ידי בית משפט קמא. הלכה פסוקה היא כי בית משפט של ערעור אינו מתערב דרך כלל בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ערכאת-קמא, אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות. (ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פד"י מח(4) 749, 755). ואם כך הדבר במסגרת ערעור, על אחת כמה וכמה כך הוא בבקשת רשות ערעור.

בנסיבות שלפנינו אין עילה להתערב בממצאים שנקבעו.

אשר לשאלה המיקדמית הנוגעת לסמכות לכרות הסכם בוררות בענין שמקורו ב"חוק מגן" נראה לי כי צדק בית משפט קמא בפסיקתו ולפיכך אין ליתן רשות ערעור בהקשר אליה. אכן, סעיף 3 לחוק הבוררות קובע כי אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. הטעם לדבר הוא כי הוראות חוק שונות המגינות על העובד בתחום יחסי העבודה זכו להגנה קוגנטית מטעמים של אינטרס הציבור. קוגנטיות זו הביאה לכך שאותן זכויות שוב אינן נושא להסכם בין הצדדים. "הצדדים לא יצרו את הזכות; הצדדים אינם יכולים להסכים עליה ולשנותה. הזכות היא פרי החוק, הנותן ביטוי למדיניות סוציאלית שביישומה ענין לציבור כולו" (דברי השופט ברק (כתוארו אז) בבג"צ 760/79 פד"י לד(3) 820, 823; ראה גם בג"צ 115/71 הסתדרות מכבי ישראל, קופ"ח מכבי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פד"י לב(1) 214, 220).

סכסוך בין עובד ומעביד ביחס לזכות עובד על פי אחד מחוקי המגן (וחוק פיצויי פיטורין בכלל זה) אינו יכול להימסר להכרעת בורר, וגם זאת נפסק מימים ימימה. מהות הסכסוך עשויה להתייחס הן לשאלת פיצויי הפיטורין והן לשאלה האם נתקיימו יחסי עובד ומעביד והאם נתקיימו פיטורין כדין המהווים תנאי מוקדם לזכות העובד לפיצויים. (אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל, מהד' 3, עמ' 78; דב"ע לה9-111/ קופת חולים מכבי - בלכנר, פד"ע ח' 113; דב"ע לה3-87/ שבס - בנק הפועלים, פד"ע י' 62; דב"ע נד- -3-163 הלסקו ישראל - עזבון מנוח גילאון, פד"ע כח 66). גם הטענה כי הגנה של דיירות מוגנת על פי חוק אינה נושא לבוררות אינה משוללת יסוד. בע"א 207/82 עזרא כהן נ' בלומברג, (פד"י לט(1) 146, 152,) נפסק, בין היתר:

"אין כל מניעה כי בורר ידון בפינויו של דייר שמקובל על בעלי הדין שאיננו דייר מוגן. אולם כאשר הדייר מתגונן בטענה שהוא דייר מוגן על פי החוק, וזו עיקרה של המחלוקת, תיחסם דרכו של הבורר מלדון בשאלה זו".

אלא שבענייננו יש לדחות את טענת העדר סמכות הבורר לדון בענינים שמקורם ב"חוקי מגן" מהטעמים הבאים:

העקרון לפיו בוררות אינה מסגרת מוכרת לדיון בזכויות שמקורן ב"חוקי מגן" אינו כלל נוקשה ונסיבות מיוחדות מצדיקות חריגה ממנו. ראשית, מחדל בעל דין לטעון להעדר סמכות הבורר במהלק הבוררות והעלאת טענת העדר סמכות רק לאחר שניתן פסק בורר יהיו בדרך כלל בעוכריו ויכשילו את נסיונו לבטל את הפסק. (ע"א 806/88 מועצה איזורית מעלה אפרים נ' תישרא בע"מ, פד"י מה (3) 124, 130. רע"א 300/89 ולקו, חב' לבנין ועבודות עפר נ' חברה לפיתוח חוף אילת, פד"י מה(4) 497, 516). שנית, בענייני בוררות תיבחן טענת חוסר סמכות הבורר העולה במסגרת בקשה לביטול פסק על רקע השאלה האם השארת הפסק על כנו, חרף העדר סמכות, עלולה לגרום עיוות דין למי מן הצדדים. ברוח זו קובע סעיף 26(א) לחוק הבוררות כי:

"בית משפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין".

(ראה ע"א 79/76 מרציאנו נ' בן שושן, פד"י ל(3) 723, 735; ע"א 275/83 עירית נתניה נ' "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח, פד"י מ(3) 235, 247). וכן אוטולנגי, שם, עמ' 480; ע"א 646/78 חב' בורוכוביץ בע"מ נ' עירית רמת גן, פד"י לג(3) 690, 696).

טענה בדבר העדר סמכות צריך שתועלה בתום לב. כלל זה של תום לב חל גם במשפט העבודה ובדיני הבוררות וגם כאן עשוי המבקש להיות מנוע מלבטל פסק בורר מטעמים של חוסר סמכות בורר אם לא העלה טענתו בעוד מועד, ואם דחיית טענתו לא תביא לעיוות דין. (אוטולנגי, שם, עמ' 478). אכן, ככלל, יש לומר כי "השימוש בזכות המחאה צריך להיעשות בדרך מקובלת ובתום לב". (דברי הנשיא שמגר ברע"א 300/89 ולקו נ' חברה לפיתוח חוף אילת, פד"י מה(4) 497, 516). הדברים חלים גם על ענייננו. (דב"ע נה 3-125 אלון בן דור נ' ההסתדרות הכללית ואח', פד"ע כ"ט 286).

9.במקרה זה לא העלה המבקש טענה בדבר העדר סמכות הבורר בין במהלך הבוררות ובין בבקשתו לביטול פסק הבורר שהוגשה לבית המשפט המחוזי, בין באשר לנושא פיצויי הפיטורין ובין באשר לטענת "דייר מוגן" שהיא פרי מחשבה מאוחרת שבשלה רק במסגרת בקשה זו. אלמלא הועלתה השאלה בידי בית משפט קמא ביוזמתו הוא, לא היתה עולה לדיון. יתר על כן, בנסיבות הענין, ניהול הבוררות בכל מגזרי המחלוקת ומתן פסק הבורר לא הסבו למבקש עיוות דין. עניינו נשקל והוכרע לפרטיו לאחר שטיעוני הצדדים וראיותיהם נפרשו בהרחבה בפני הבורר.

10.לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.