רע"א 4830/16 עו"ד ד"ר (M.D) אליהו שני נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ

1.

לפני בקשת רשות ערעור בענין

דחיית תביעה בעילת לשון הרע.

2.

המבקש (להלן: עו"ד שני ) הגיש נגד המשיב 1 (להלן: הבנק ) תביעה לבית הדין לממונות בירושלים בטענת הפרת תנאים ב"היתר עסקא". משלא נענה הבנק לזימון לדיון ולא הסכים לחתום על שטר הבוררות, החליט בית הדין כי הוא רואה את "ההיתר עיסקא שבידי הבנק כמעורער מיסודו". במענה לכך הודיע הבנק כי הנחיית בנק ישראל אוסרת עליו להתדיין לפני בית הדין, ומשטען עו"ד שני כי הנחייה כזו לא ניתנה, שלח בא כוח הבנק, המשיב 2 (להלן: עו"ד כהן ), מכתב לבית הדין בו חזר בו מהנימוק הנוגע להנחיית בנק ישראל, אך הוסיף וטען, כי עו"ד שני הוא "סוס קרבות ותיק בהיכלי המשפט של מדינת ישראל ולעניות דעתנו לא נזקק בעבר מעולם לשירותיו של בית דין כלשהו בבירור סכסוכיו הרבים", וכי הוא "איש ריב ומדון מנוסה... וכל נסיונו ועברו שקועים עד צוואר בבתי המשפט של המדינה, ושם בלבד". כן נכתב כי "התובע עושה בבית הדין שימוש ציני ופסול במלחמותיו ובניסיונותיו לחמוק מתשלום חובו" ולפיכך הוא כ"מי שטובל ושרץ בידו", וכי ניסיונו לתקוף בקשה קונקרטית מטעם הבנק תוך התעלמות מההליכים בהם נמצאו טענותיו כשקריות היא "ניסיון המשול למי שאומר חצאי אמיתות שכידוע יכולות להיות גרועות משקר".

3.

על רקע האמור, ובמענה לתביעת לשון הרע שהגיש נגדו עו"ד כהן בטענה כי ייחס לו בפני גורמים שונים זיוף המחאה, הגיש עו"ד שני תביעה שכנגד נגד הבנק ועו"ד כהן בעילת לשון הרע בגין המכתב האמור, היא ההליך מושא הבקשה שלפני.

4.

בית משפט השלום (כב' השופט ע' שחם ) דחה את התביעה על הסף בנמקו, כי קמה למשיבים ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) . מדובר בפרסום שנעשה בהליך לפני גוף שיפוטי שהוקם על-פי דין, בו הוגשה תביעה, בית הדין שלח זימון לדיון, הוציא החלטה וניהל פרוטוקול, ולפיכך המסמך מטעם הבנק הוגש בהליך שהוא לכל הפחות הליך מקדים להליך שיפוטי או מעין שיפוטי וחוסה תחת ההגנה. מסקנה זו, נקבע, אף הולמת את הגישה המרחיבה בפסיקת בית המשפט העליון, אשר החילה את ההגנה על כל פרסום הקשור להליך, לרבות מחוץ לכותלי בית המשפט (פסק דין מיום 7.12.2009 בת"א 5327/09).

5.

ערעורו של עו"ד שני על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא (כתוארו אז) צ' זילברטל והשופטים ר' יעקובי ו ד' מינץ )

התקבל, וההליך הושב לבית משפט השלום לבירור התביעה לגופה. בית המשפט קבע, כי הגנת סעיף 13(5) לחוק אינה חלה בנסיבות הענין, שכן אין מדובר בהליך לפני בית הדין הרבני כגוף הפועל על-פי דין אלא בכובעו כמוסד בוררות, ואף לא מדובר בבוררות כי אם במגעים ראשוניים לקראתה. כל עוד לא הסכימו הצדדים לבוררות, אין מדובר בהליך לפני גורם שיפוטי אשר יכול לכוף את הדין על המתדיינים, ולכן לא מתקיימת בו התכלית לאפשר טיעון חופשי, המצדיקה ליתן חסינות למפרסם לשון הרע ולצמצם את ההגנה על שמם הטוב של המתדיינים. דווקא הרחבת ההגנה במסגרת ההליך המשפטי מחייבת להחילה רק על הליכים שיפוטיים או מעין שיפוטיים ולפיכך אין להחילה בנסיבות דנן (פסק דין מיום 27.5.2010 בע"א 5027-10).

6.

בקשת רשות ערעור שהגיש עו"ד כהן נדחתה. בית המשפט (המשנה לנשיאה א' ריבלין ) ציין, כי ספק אם המקרה דנן מעורר שאלה משפטית המצדיקה התערבות בית משפט זה, אולם מכל מקום המשפט טרם הסתיים ולפיכך ניתן יהיה לבחון את השאלה במסגרת הערעור על פסק הדין (החלטה מיום 15.9.2010 ברע"א 6053/10).

7.

ההליך הושב, אם כן, לבית משפט השלום בירושלים, אשר דחה את תביעת עו"ד שני לגופה. בית המשפט (סגן הנשיאה ג' ארנברג )

פתח בכך שעמדתו כעמדת השופט שחם, לפיה ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) חלה על פניה לבית הדין כבורר, הגם שאין לו סמכות שיפוט בלא הסכמה, ובפרט בנסיבות המיוחדות דנן, בהן בית הדין נתן החלטה כי היתר העסקא שבידי הבנק "מעורער מיסודו", אשר יש בה לפגוע בבנק המשרת את הציבור הדתי. על כך הוסיף וקבע, כי תוכן המכתב אינו עולה כדי לשון הרע. תכלית האמור בו היא להבהיר לבית הדין כי עו"ד שני נוקט הליכים רבים בבתי משפט אזרחיים ופנייתו כעת לבית הדין לממונות נעשתה אך על-מנת לקנטר את הבנק (פסק דין מיום 3.6.2015 בת"א 5327-09).

8.

עו"ד שני לא אמר נואש והגיש ערעור. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל ) דחה את הערעור. בית המשפט סבר, כי ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) אינה חלה בנסיבות הענין, בשים לב לכך שלא דובר אלא במגעים ראשוניים לבירור אפשרות לקיום הליך בוררות, ומשלא ניתנה הסכמת הצדדים לא קנה בית הדין סמכות שיפוט. אשר לגוף המכתב סבר, כי אין מדובר בלשון הרע. הביטויים "סוס קרבות ותיק" ו"איש רב פעלים" הן מילות תואר חיוביות, ובהקשר דנן שימשו על מנת לתאר שעו"ד שני מנוסה בהליכים לפני בתי המשפט האזרחיים. הביטויים "איש ריב ומדון" ו"טובל ושרץ בידו" הם ביטויים שליליים, אך נאמרו כאן להמחשת הביקורת על עו"ד שני ולא למטרת ביזוי ולעג, אם כי עדיף היה לנקוט לשון מעודנת יותר ­(פסק דין מיום 5.5.2016 בע"א 4508-09-15).

9.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור שלפני. המבקש טוען, כי תוכן המכתב עולה כדי לשון הרע. תוכן המכתב אינו אמת והביטויים במכתב כולם הם ביטויים שליליים שנועדו להשפילו ולבזותו. לדידו, פנה לבית הדין לממונות נוכח בקיאותו בנושא של היתר עסקא בעוד המכתב מבקש להציגו כאדם מושחת העושה שימוש פסול בפניה לערכאות משפטיות.

10.

דין הבקשה להידחות על הסף בלא צורך בתגובת המשיבים.

כידוע, בית משפט זה ייתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). טענות המבקש אינן מקימות כל שאלה כאמור, אלא הן טענות ערעוריות, הנסובות סביב יישום הדין על המחלוקת הפרטנית בין הצדדים. שתי ערכאות קבעו כי תוכן המכתב אינו עולה כדי לשון הרע ואין מקום לדיון בשאלה זו בערכאה שלישית.

מעבר לנדרש אוסיף, כי על-פני הדברים לא נראה כי נפלה טעות בקביעה כי אין תוכן המכתב עולה כדי לשון הרע, גם אם קריאתו שבה ומזכירה לנו כי מוטב היה לו עורכי דין היו ממתנים סגנונם. בנוסף אציין, כי אני נוטה לדעה כי ההגנה העומדת לבעל דין בהליך שיפוטי או מעין שיפוטי לפי סעיף 13(5) לחוק חלה בנסיבות הענין דנן, סוגיה אשר המבקש לא הגיש ערעור לגביה. ספק בעיני אם נכון להחריג מתחולת ההגנה את שלב הבירור המקדים לעריכת בוררות, אך מכל מקום, וודאי אין מקום להחרגה כאמור בנסיבות המקרה דנן בו נערך שלב דיוני זה בפני ערכאה שיפוטית, גם אם בכובעה כמוסד בוררות. כנזכר לעיל, בית הדין אף שלח זימון לדין ונתן החלטה לרעת הצד המסרב להסכים לבוררות לפניה, דבר אשר הביאו להסביר את סירובו לבוררות על מנת שלא ישקול נגדו בעתיד. כן יש לזכור, כי לבית הדין הרבני ולהחלטותיו, גם במסגרת הליך בהסכמת הצדדים (בוררות) יש מעמד ותוקף כלפי חלקים מן הציבור, החורגים ממעמדה הפורמלי של החלטת בורר.

11.

סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, לא ייעשה צו להוצאות.