רע"א 4870/21מנחם מאיר שטיגליץ נ. רחל אליאור

1.

חילופי גידופים בין שני אנשי אקדמיה שנוהלו בפלטפורמת הפייסבוק המחישו את נחיצותו של מקש ה- dislike , שהפלטפורמה ממאנת לספק. לצד זאת, הם הולידו תביעה ותביעה-שכנגד שעילתן לשון הרע, אשר כילו את זמנו של בית משפט השלום תל אביב-יפו (השופטת ה' פלד ) בגדרו של ת"א 14877-05-18 ואת זמנו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת א' כהן , ס"נ) בגדרו של ע"א 22195-01-21. בית משפט השלום דחה את תביעותיהם של בעלי הדין ביום 30.11.2020, בקבעו כי בתארם זו את זה – בעידנא דריתחא – בעזרת מושגים הלקוחים מדיסציפלינות כדוגמת פסיכיאטריה, זואולוגיה ותולדות האנטישמיות, איש מהם לא הפיץ לשון הרע על משנהו. זאת, לאור ההלכה שנקבעה בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' , פ"ד נח(3) 558 (2004), בצירוף הפטור מן האחריות הקבוע בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק לשון הרע ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש על פסק דין זה מכוח האמור בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ) – זאת, לאחר שמצא כי אין מקום לדחות את ממצאיו העובדתיים, כי ממצאים אלו תומכים במסקנתו המשפטית, וכי לא נפלה בו טעות שבחוק.

מכאן בקשת רשות הערעור שהמבקש הניח לפתחנו.

2.

דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

3.

מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אשר באה בגדרה של תקנה 148א לתקנות (להלן: תקנה 148א ).

4.

לא מצאתי כי פסקי הדין קמא מעוררים שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך דנן, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

5.

המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי חייב היה לקבל את ערעורו, ומשלא עשה כן, נתן – כך לדבריו – "לגיטימציה לאונס הדין הפרוצדורלי", תוך התעלמות מהעובדה שטענותיו נגד המשיבה הציבו בפני בתי המשפט "'מקרה אידאלי' ( ideal type ) של תביעת לשון הרע מבוססת ומוצדקת".

6.

אינני משוכנע ששימוש המבקש במושג " ideal type " תואם את המשמעות שהועיד לו ממציאו, מאקס וֶבֶּר (ראו והשוו: Max Weber, Economy and Society 215 (1968) ), אך לא בכך קא עסקינן. ענייננו בשאלה האם מילות הגנאי שהמשיבה הרעיפה על המבקש במסגרת הגידופים וניבולי-הפה ההדדיים שהשניים פרסמו בפייסבוק היו "עלולים להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", כאמור בסעיף 1(1) או בסעיף 1(2) לחוק לשון הרע. בית משפט השלום ענה לשאלה זו בשלילה; בית המשפט המחוזי לא מצא במענה זה שום טעות – כאשר שני פסקי דין אלה (להבדיל מ"המקרה האידאלי" של וֶבֶּר, שמתעלה לרמת הפשטה גבוהה) נטועים בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה. משכך הוא, אין לי אלא להגיע למסקנה המתבקשת מאליה כי המבקש מיצה את יומו בבית המשפט ואת זכות הערעור שלו, וכי מקרהו אינו ראוי לליבון ולדיון ב"גלגול שלישי".

7.

טענת המבקש שמלינה על פגמים פרוצדורליים בהליך אשר התנהל בבית משפט השלום אינה מספקת פרטים קונקרטיים ואינה מפנה להוראות הדין, ועל כן התקשיתי להבין את עילותיה. טענות אלו מופנות בעיקרן להחלטות שהיו נתונות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ואין בהן כדי לבסס ערעור הראוי להתקבל – קל וחומר, ערעור "בגלגול שלישי".

8.

נמצא אפוא כי הבקשה שלפניי היא בקשת סרק. יתרה מכך: חלקים מבקשה זו מנוסחים בלשון בוטה ומשתלחת; והעלבונות שהמבקש הטיח במותבים קמא, אף הם לא נעלמו מעיניי. מבלי לפרט את העלבונות, אעיר כי הטחתם בשופטות, אשר עשו את מלאכתן נאמנה, ראויה לכל גנאי.

9.

אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה מתוקף סמכותי לפי תקנה 148א ומחייב את המבקש בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 3,000 ש"ח.