רע"א 488/03 שושנה שחמורוב נ. עו"ד חיה אזולאי

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשיך) לדחות בקשה לעיון מחדש בהחלטה שניתנה על ידו.

המשיב 2, בעלה של המבקשת, הוכרז כפושט רגל, והמשיבה 1 מונתה להיות נאמנת לנכסיו. בשנת 1998, החליט בית המשפט קמא כי המבקשת, חבה ביחד ולחוד עם המשיב 2 ועם אימו, המשיבה 4, להשיב למשיבה 1 כספים שהוצאו שלא כדין מנכסי פושט הרגל. המבקשת לא ערערה על החלטה זו. בשנת 2002, לאחר שהוגשה בקשה להכריז עליה כעל פושטת רגל, הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר בהחלטה משנת 1998. בית המשפט קמא דחה את הבקשה.

בית המשפט קמא מצא כי כל שטוענת המבקשת הוא כי החלטתו המקורית היא שגויה, ואין היא טוענת לקיומן של עובדות חדשות שיש בהן להצדיק עיון מחדש. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שפניי.

בבקשה שהגישה, חוזרת המבקשת ומונה טעויות שנפלו, כך לשיטתה, בהחלטת בית המשפט משנת 1998. היא סבורה כי היא רשאית להעלות טענות אלה עתה, מכוח סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: הפקודה), המסמיך את בית המשפט לחזור ולעיין "בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו".

המשיבים 1 ו-6, בתשובות נפרדות שהגישו, מתנגדים לבקשה, ותומכים בהחלטת בית המשפט קמא. הם טוענים כי הבקשה אינה אלא הליך סרק נוסף שיוזמים המבקשת והמשיב 3, במטרה לעכב את תשלום חובותיהם. הם מוסיפים וטוענים כי הסתמכותה של המבקשת על סעיף 181 לפקודה, היא בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט, הואיל והבקשה לעיון מחדש משמשת את המבקשת ככלי על מנת להתגבר על מחסום שמציב בפניה חלוף העיתים המונע מבעדה מלערער על החלטה שניתנה לפני זמן רב.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות שהוגשו עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. צדק בית המשפט קמא כאשר כתב בסוף החלטתו כי בפנינו מקרה מובהק הדורש שלא להענות לבקשה לעיון מחדש בהחלטה שניתנה זה מכבר. בבקשתה לעיון מחדש, ובבקשה שהגישה אליי, מבקשת המבקשת לערער, למעשה, על ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט קמא בשנת 1998. היא מבקשת, בכסות של בקשה לעיון מחדש, להגיש ערעור שהמועד להגשתו חלף לפני זמן רב. דומה שהמבקשת עצמה, אשר מוחה על שאותה השופטת שנתנה את ההחלטה המקורית דנה בבקשה לעיון מחדש, ערה לכך. המנגנון הדיוני הקבוע בסעיף 181 לפקודה לא נועד להחליף את הליך הערעור, וודאי שלא נועד לאפשר לבעלי הדין לעקוף את הדרישות שבדין לשם הגשת ערעור. כך במיוחד לאור הצורך להשתמש בסמכות המסורה לבית המשפט בסעיף 181 בזהירות, בשל הסטייה מכלל סופיות הדיון אותה הוא מגלם (ראו ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל

(מהדורה שנייה, תשס"א) 38). זאת ועוד, ספק רב אם סעיף 181 חל כלל על עניינה של המבקשת, כיוון שנראה שההחלטה משנת 1998, שאת העיון מחדש בה היא מבקשת, לא הייתה בבחינת צו בפשיטת רגל.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות כל אחד מהמשיבים 1 ו-6 בסך 10,000 ש"ח, לכל אחד מהם.